המובן מאליו

המובן מאליו מעולם לא נראה כל כך מובן מאליו כמו בסיפורה של עידית.
פגשתי אותה לפני שבוע. מה אומר לכם? הבחורה היא פצצת אנרגיה מהלכת. מלאת צחוק ושמחת חיים. מסוג האנשים מלאי החיוניות שלא פעם אני שואלת את עצמי מאיפה יש להם כל כך הרבה, ושיעבירו קצת לנזקקים. האירוניה היא שעידית דווקא מנסה להעביר אבל לאיש הלא נכון.
כבר שנה שיש לה חבר. בהתחלה, לפני שהוסרו המחיצות בינינו, היא סיפרה על אהבה גדולה. על כמה הוא מקסים הגבר הזה שלה, חתיך ומלומד ואפילו הוציא 700 בפסיכומטרי (באמת חשוב מאד..) והוא גם אוהב אותה. כן, היא בטוחה שהוא אוהב. אבל מה, אליה וקוץ בה. הדרך שבה הוא אוהב עושה לה רע. מפוצצת אותה, מפרקת אותה. ולמה? כאן נכנס לפעולה מטבע הלשון –”הוא לוקח אותי כמובן מאליו”.
כבר שנה היא מנסה לחנך אותו. כל יומיים הזוג מתכנס לשיחות מוטיבציה, בהן כל האנרגיה האטומית של עידית מתבזבזת בניסיונות סרק לגרום לו להבין שגם היא כאן. שהדברים שלה גם חשובים, שרצונותיה משמעותיים, שהוא לא יכול סתם כך לבטל אותה במחי מבט או במחי משפט. המסר נטמע ליומיים במקרה הטוב ושעתיים במקרה הפחות טוב. וכך נשארת עידית שבוייה בכבלים של הצהרות אהבה, ומציאות שהיא לא מסוגלת לספוג עוד.
מי אשם? אני שואלת אתכם. טעות שלי. לאשמה אין כאן כל מקום. אז נחדד את השאלה, מי אחראי?
”מי אחראי?” אני שואלת אותה. אני, היא עונה אבל… מיד אחר כך יגיע האבל. ובאבל כמובן מסתבר שהוא אשם כי הוא לא מבין, כי הוא מדבר איתה קצר ולעניין כמו מפקד בגולני בעוד היא צריכה שישמעו אותה לאורך ולרוחב, כי כשהיא מסבירה לו הוא לא מתייחס, כי וכי וכי..
אז מי אחראי? אני שואלת אותה שוב, והיא עדיין מסתכלת בי בעיניים שלא מבינות.
לכולנו יש את הבחירות שלנו. חלקנו בוחרים דברים שעושים לנו טוב וחלקנו בוחרים דברים שעושים לנו רע. חלק מן האנשים כנים דיים כדי לומר אני יודע שהמצב עושה לי חרא בנשמה אבל אני מוכן לשלם את המחיר, כי רווחי המשנה שלי מספקים אותי. רווחי משנה הם בדרך כלל אותם סיפוקים מיידים, שגורמים לנו לשגות באשליות שאולי בכל זאת הדבר הזה או האדם הזה מתאים לנו למרות שהלב צועק הצילו. דוגמאות לרווחי משנה: זיון טוב, קלישאות אהבה, וזה במקרה הטוב. במקרה העלוב יותר, רווחי המשנה פשוט מאפשרים לנו להישאר בצדקנות שלנו ולהאשים את בני זוגנו, הבוס, ההורים, אלוהים או מי שזה לא יהיה בזבל שאנחנו בחרנו.
טוב מה? חכמה גדולה, תגידו, ובצדק. כמה קל להגיד וכמה קשה לעשות. על זה חברים, אני לא מתווכחת. בטח שלא אני, שיודעת עד כמה הידע והיישום לעיתים רחוקים זה מזה שנות דור.
נחזור לעידית. אלה העובדות:
יש לה חבר שהיא אוהבת.
הוא מתייחס אליה בצורה מחורבנת.
היא מאיימת שהיא עוזבת.
הוא מפריח לאוויר קלישאת אהבה נוסח: “את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך אם תצטרכי”.
היא נשארת.
עכשיו היא כבר בוכה לי, וכל שמחת החיים שבה הופכת לנהר של דמעות. “אני אשמה, אני יודעת. איזה מטומטמת אני שנתתי לו להתייחס אליי ככה.”
זה המקום להבהיר שוב שאחריות לא שווה אשמה. אני למשל, כל פעם שחרא לי ואני מתחילה להאשים את עצמי שלא עשיתי כך או אחרת, או שבגלל שעשיתי כך ואחרת קרה מה שקרה נשארת תקועה במקום לעוד חודשים ארוכים. רק ברגע שאני מפנימה שהאשמה עצמית היא דבר מסרס, וכל הנוקט בדרך זו כלפי עצמו או כלפי אחרים לעולם לא יקבל את מבוקשו. לעולם!!! רק אז אני זזה.
אחריות לעומת זאת היא להתייצב עם עצמך מול המראה ולהגיד: זה מה שבחרתי והאחריות לשינוי היא בידי. כן עידית, הוא לא ישתנה. אני יודעת שכרגע קשה לך לראות, אני יודעת כמה קל להסתכל מהצד וכמה כוחות נפש נדרשים כדי לצאת, אבל הוא (במידה ויש לך ספק) לא ישנה מעצמו כלום. למה? ככה. זה לא עושה אותו אדם רע. זה לא עושה אותו מניאק. זה לא עושה אותו כלום מלבד מה שהוא: לא טוב עבורך. זה הזמן לברוח.
“אבל אני אוהבת אותו”, היא מנסה לשכנע. בחייאת, שוב חזרנו לקלישאות. שוב האבל…
אז אם את אוהבת אותו, קבלי אותו כמו שהוא. כולנו תמיד מתאהבים במישהו. בדרך כלל אנחנו מתאהבים בו בגלל שיש לו תכונות שחסרות בנו למשל, אדם פסיבי לרוב יתאהב במישהו דומיננטי וכו’. במשך הזמן אותן תכונות בדיוק יהיו אלה שננסה לשנות בו, להתאים אותן לתבניות שלנו. זה לא עובד. אף פעם. לו הייתה לי נוסחה איך להימנע מניסיונות הנפל האלה, מן הסתם, הייתי כבר נשואה באושר (או לפחות מאוהבת באושר) וסופרת את המיליונים. כמו שאתם יודעים, זה עדיין לא קרה. בספר מופלא שאני קוראת בימים אלה ושמו ‘ידידות עם אלוהים’ נטען ששלושת הורגי האהבה הגדולים שהמין האנושי ברא לעצמו הם: הזדקקות, ציפייה וקינאה. לא יודעת מה איתכם, אבל בדיקה מעמיקה שלי עם כל מערכות היחסים שהיו לי הוכיחה מעבר לכל ספק שזה נכון. ברגע שהרגשתי שאני זקוקה למישהו ובלעדיו חיי אינם חיים וקראתי לכך אהבה, הוא עזב אותי. ברגע שציפיתי שהוא ישנה מדרכיו ויתאים עצמו אליי, נשארתי לבד. ובנוגע לקינאה – נראה לי שאין צורך להוסיף דבר.
במקרה שלך עידית, הציפייה תחסל אותך והוא ימשיך לחיות את חייו, אפילו ללא זעזועים מיוחדים. האחריות בידייך, גם הבחירה. בעיני, אין דבר יותר מובן מאליו. כל השאר – ב ו ל ש י ט!!!

על הכותבת אלונה אשכנזי

בעלת טור אישי-נשי במקומון ומזה שש שנים מגישה את מהדורת החדשות בצפון. עורכת כתבות צבע, ובעבר הגישה תוכניות אקטואליה ברדיו המקומי, והגישה מבזקים בגל''צ.

תגובות

  1. אלפרד

    תיארת בדיוק רב תחושת קורבניות ממנה אנשים, גברים ונשים כאחד, מתקשים להשתחרר.
    אנשים כאלו ירגישו לכודים גם בתחומים אחרים בחיים – עבודה, משפחה וכיו”ב. הפתרון הטוב ביותר הוא כזה שעשו לנו בכיתה ד’. לרשום טבלה בה מצד אחד רשומים הדברים שאנחנו אוהבים בחיים שלנו ומצד שני הדברים שלא עושים לנו טוב ומשם להתחיל ל”הזיז” את הדברים שתוקעים אותנו.

    • עילית

      אלפרד, אחלה רעיון. גם נדמה לי שמירנדה עשתה משהו כזה ביחס לסטיב, בפרק לא רחוק של “סקס והעיר הגדולה”. רשימות הן דבר מדהים. רק לזכור דבר אחד: אם את מוצאת את עצמך ממציאה בכוח דברים טובים כדי להרגיש טוב עם עצמך.. יוסטון, יו הב א פרובלם…

      ודרך אגב, אלונה – מנומס לכתוב באיזה ספר קראת את האבחנה הזו, ומי כתב אותו.. ככה, בשביל הקרדיט, את יודעת.

  2. אנאבל לי

    המסקנה שלי היא שאסור בשום פנים ואופן לתת לאדם אחר להפוך לכל העולם בשבילנו, למשמעות הקיום והחיים; וזה אני אומרת אחרי מערכות יחסים כל כך כואבות שכשהן נגמרו הרגשתי שאין לי יותר כלום בחיים. ואז באמת אין כלום יותר ותחושת הריקנות קשה מנשוא. לרוב הזוגות יש נטייה לקבל אחד את השני כמובן מאליו אחרי תקופת החיזור וזו באמת חתיכת בעיה מחורבנת. אצלי לפחות, רק כשהייתי פתאום מגלה לו שיש לי גם חיים משלי, שלא קשורים לשלו, שאני לא תלויה בו כמו שהוא חושב, רק אז התחיל הפעמון לדנגדן בתוך המוח שלו ולגרום לו להבין שהבנאדם שנמצא איתו יכול גם
    להיות במקום אחר. וזה קשה, כי הרי חינכו אותנו, הלעיטו אותנו במחשבות ש”אחרי החתונה הכל יעבור” ואנחנו נהיה מאושרות מאין כמותנו. בולשיט. אם אין לנו חיים משלנו שלא תלויים בבן הזוג שחי איתנו, אנחנו לעולם לא נהיה מאושרות.
    ועוד וידוי קטן:אני כל כך חכמה בלהגיד, אבל איך מיישמים? לאלוהים פתרונים?

    • יד בתחת של אלוהים

      לאלוהים אין פתרונים. זו השמצה. זו טענה יוצרת ציפייה.

      פעם, לפני שנים, הוא עבר כאן לראות. לראות את סופו של המפץ.

      עבר, לא התרשם במיוחד. הלך.

      אין לו פתרונים, אין לו בקשות, אין לו רצונות ואין לו ציפיות. הוא לא יעיר אתכם בלילה ולא יעניש אתכם עם שחר. הוא לא מלא רחמים ולא רב עברה וחסד
      אין לו גדול ואין לו קטן
      הוא לא דמות. הוא לא רוח. הוא. הוא לא.

      פעם אחת הוא עבר לראות מה היה בסוף המפץ.
      עבר, לא התרשם במיוחד. הלך

      ועכשיו. אותי הוא שלח להבהיר:

      אין לי פתרונים!

      🙂

      • אנאבל לי

        אמר פעם מישהו לאלוהים: “אדוני אני קיים”, “רק שזה” אמר האלוהים, “לא גורם לי לכל תחושת אחריות”.

        • הוא לא קיים. הרגע הודיעו לי. הוא לא קיים ולא לוקח אחריות.

          בהודעה שהגיע זה עתה אל שולחני, נכתב:

          הוא לא קיים. הוא לא היה קיים. אין בכוונתו להתקיים:
          סליחה על הבלבול שגרמנו לך. הנך נדרש להוציא את היד ולהפסיק לייצג אותו. איננו לוקחים אחריות.

          באחת השתנה מעמדי. לפני רגע הייתי יד בתחת של מישהו.. הייתי שער לתפילות כיוונתי את הפתקים, היו מחניפים לי על הריח הטוב האופף אותי. אמר שאני ממש קדוש.
          ועכשיו… הכל החלו מתעלמים ממני.
          ואני שואל: ומה עם משכורת ופיצויים?
          ומה עם היד שלי?
          אני מודיע לו, להוד אי קיומו, באמצעות נציגיו:
          לא מוציא את היד עד להבהרות נוספות. שמעתם?! לא מוציא את היד!
          הוא לא לוקח אחריות. אני לא לוקח אחריות.

          • אנאבל לי

            אלוהים מת
            (פרידריך ניטשה)

            ניטשה מת
            (אנאבל לי)

            וברצינות: אתיאיסטית כמותי לא ראוייה בכלל לדון בשאלת אי קיומו של אלוהים. לא רוצה להיות קיים? לא צריך טובות. כבר כמה שנים טובות שאנחנו (אני והיושב במרומים) בכסאח רציני. דווקא ניסיתי
            להשלים איתו כמה פעמים אבל הוא לא רוצה.

            • פעיל תנזים מהר גריזים

              זה מה שאת רוצה שהוא יהיה.
              אם תרצי,
              אני אלוהים.

              • אנאבל לי

                אבל אם אתה מוכן לקחת על עצמך את התפקיד הלא מחייב והלא האחראי של אלוהים, אז בבקשה תנזים תעשה שלא יפול עלינו כזה שרב מחר, בשביל זה אני מוכנה לקרוא תהילים אפילו, פליייייייייז….

                • פעיל תנזים מהר גריזים

                  ואם כבר להיות אלוהים – להנות מהסמכות והטבות המס,
                  לשלב ידיים מאחורי העורף ולהשען ברילקס על ספת האמריקן קומפורט
                  לשים את העולם על קרוז קונטרול ולראות איך אתם מתרוצצים בעיר כמו
                  עכברים מיוזעים בשרב , או מאידך להביט אל חופי הים שורצי הביקיני ,
                  ולאמר כי טוב.

            • ראש חזיר

              איזה סוג של אתאיסטית את? יהודיה?

              • יד בתחת של אלוהים

                אני למשל, אתאיסט יהודי.

                אין סתירה.
                ביהדות שלי יש תרבות. אין אלוהים.
                הדוסים, מלכלכים עלךיה, על התרבות היהודית שלי.
                אלוהים, לא נחוץ לה. תפקידו הסתיים.

              • אנאבל לי

                בתעודת הזהות שלי רשום יהודיה, ככה שאחרים כבר החליטו במקומי מי ומה אני. מה שבטוח הוא שנולדתי במדינה קטנה במזרח התיכון שנקראת ישראל(שלא באשמתי) ולא כמו שהייתי רוצה, ליד איזה ים ערפלי. שיט.

            • אתיאיסטית שמנסה להשלים עם אלוהים?
              משונה קצת, אבל שיהיה.

              • אנאבל לי

                הוא לא מאמין בי, אז אני לא מאמינה בו, אבל למה להיות בכסאח איתו בגלל זה? זה לא מצדיק להתייחס אליו ככה מגעיל רק בגלל שהוא לא קיים. לא יפה. חוץ מזה תמיד שווה להיות זהירים. מה אני יודעת?…
                🙂

                • סנופקין

                  סליחה על ההתערבות, אבל יש כאן עניין שחשוב מאוד להבהיר בנקודה הזו:

                  אלוהים, קיים או לא קיים, או בכל פורמט מטאפיסי שתבחרו, הוא אשה.

                  כן כן, זה המצב.

                  אף אחד, אבל באמת אף אחד, בכל אופן אף זכר בטבע, לא היה חושב שאפשר לסדר משהו שהתחרבן רק על ידי זה שעושים ספונג’ה כללית לכל העולם. אם אלוהים היה גבר, וטוב שאיננו, הוא היה זורק אבנים וממטיר אש מהשמים, או מפוצץ את העולם באלת בייסבול ענקית.

                  אבל אלוהים הוא אשה, אי אפשר איתו, ואי אפשר בלעדיו…

              • בכל אחד ואחת מאיתנו קיים האלוהים שלו……….אולי אנבלי מנסה להשלים איתה ועם העולם ?

      • שד חם

        קח אחריות על חייך. תפסיק להסריח. תתבגר ותבין שהבעיות שמוצבות לפתחך
        הן החיים שלך, והסיכוי שלך להתפתח. תשלים עם חסרונותיך וזמניותך, ואז,
        אז תשלים עם מי שיצר אותך.
        אפס.

        • שד חם

          מקווה בשבילך שתמצא מקור פרנסה אחר לאגו שלך מאשר פגיעה ברגשות
          אנשים דתיים ומאמינים.

    • זה שלא יודע לשאול

      מסכים עם מה שכתבת. רק אנשים בעלי עולם פנימי משלהם יכולים אחר כך לצאת החוצה גם לאחרים מבלי כמובן לוותר על העצמיות שלהם.

      אגב, אהבתי את הביטוי שלך לדנגדן בראש.
      🙂

      • אנאבל לי

        לצאת מתוך בטחון אמיתי שיש בבפנוכו עולם פנימי שיחכה גם כשמערכת היחסים מתפוררת.
        כי להגיד זה קל. אני אגב, מאוד חכמה בלהגיד…

        :O)

    • שנית מצדה

      העניין הוא שאנשים חושבים שאם התחילה להם מערכת יחסים, אם היא לא סימביוטית לחלוטין אז היא לא נחשבת, או לא מספיק אוהבת.
      יש דרך לשלב את העצמי בתוך הזוגיות (איזה מושג מאוס).
      אנשים לא משתנים לא את ולא הוא – וזה לא נורא כל כך לקבל את זה (הרי כשהתאהבת בו בהתחלה לא הייתה לך רשימה של כל מה שאת רוצה אצלו שישתנה).
      ברגע שאת הופכת לסוג של סמרטוט ריצפה, שמנסה לרצות אותו ובלי רצונות משלו, אין שום סיבה שהוא לא יקח אותך כמובן מאליו.
      וכן את יכולה שהוא יהיה כל העולם עבורך (זה מרגש ונפלא) אבל אסור לך לשכוח את עצמך בתוך הסיפור כולו – ואת הדברים שלך,
      אם להתפלצן – את העצמיות שלך.
      לי זה עובד כבר חמש שנים עם האיש הכי לא מובן מאליו ושהכי לא לוקח אותי כמובן מאליו.

      • אנאבל לי

        חוץ מבעניין: כל העולם עבורי. ברגע שהוא יהפוך לכל העולם עבורי – אני אבודה. כשתולים באדם אחר
        את משמעות הקיום, קשה מאוד להמשיך להחזיק בעצמיות הפנימית ובעולם פנימי משלך, וברגע שהדברים מתפרקים חס וחלילה, נשארים בלי כלום. אדם אחר יכול וזכאי להיות חלק מהחיים, אבל לא בשום פנים ואופן הסיבה והמשמעות לחיים, זו דעתי האמפירית. לגבי שאר הדברים בהחלט מסכימה איתך: למרות שאני באופיי איני מסוגלת להיות סמרטוט רצפה, במערכת היחסים שהייתה לי עשיתי יותר מדי בשביל לרצות וקיבלתי פחות מדי, וכמובן שהרגשתי בסוף נבגדת, אין לי אלא את עצמי להאשים על כך.

        • שנית מצדה

          עכשיו ברצינות –
          כל העולם יכול להיות גם עולם טוב ומפרה ונותן מקום
          לא רק מסרס ובולע
          ובטח לא הסיבה לחיים או לתלות בו את כל הקיום שלך – מסכימה בהחלט.
          ברור לי שגם אם אהובי יקום וילך פתאום אני לא אמות כל כך, כמו ביחסים קודמים שבהם הרגשתי שנגמר לי האויר ואין לי בלעדיו כלום. יש לי את עצמי ביחסים האלה וזה מה שבונה ביטחון ועושה את השגרה לחזקה ותומכת, ולאו דווקא מובנת מאליה.

          • אנאבל לי

            שיש לך את עצמך ביחסים האלו. וזה מה שאני לצערי לא ידעתי במערכות יחסים קודמות. שיש לי את עצמי קודם כל, ומתוך זה אני אצא אליו ולא מתוך רצון למלא את הריקנות בתוכי.

  3. זה באמת אירוני כיצד לאנחנו מתאהבים במישהו בגלל איך שהוא אבל מיד מנסים לשנות אותו להיות אחר.
    אז הצלחת לשנות אותו אז מה ? עכשיו הוא לא הוא עצמו וכנראה גם לא ממש האדם שהתאהבת בו. מעבר לזאת מה רע כל כך בלהיות מובן מאליו. מה עדיף לדעת שאתה מובן מאליו בחייה של זוגתך או להרגיש לא מובן מאליו, כלומר על תנאי.
    נשים (התנצלות מראש על הפרובוקציה הזולה) נוקטות באסטרטגיה של “לעולם לא להיות דבר מובן מאליו” צריך כל הזמן להמשיך לחזר, לפחד מהנטישה ולכן להזהר כל הזמן.
    מה רע מדי פעם להרגע ולהגיד “אני מרגיש בטוח בחברת זוגתי המובנת מאליה, כלומר היא כאן בשבילי ומקבלת אותי כפי שאני מבלי שאצטרך לשחק או להתאים את עצמי ומבלי לפחד”.
    כמובן שכל דבר צריך לעשות בפרופורציות. “מובנת מאליה” זה לא אומר שאפשר להתייחס אליה בכל דרך והיא תהיה שם .
    אינני מסכים עם טענת הספר. לדעתי בכל מערכת יחסים צריכה להיות מנה קטנה של הזקקות ציפיה וקנאה. כמובן לא ברמות גבוהות מדי וכמובן שבנוסף לכמה דברים אחריםץ

  4. אינדי_גו

    לולא הזדקקנו, לא היינו חיים בזוגות.
    לולא נזקקנו לצד בית, שיבין אותנו, שיהיה שם כשצריכים אותו, שיראה אותנו כפי שאנחנו באמת, בלי מסכות היומיום שלנו, שיחבק כשצריך וייתן מרחב כשצריך… בלי בולשיט.
    החרא הוא מה שקורה כשאנחנו בוחרים לעצמנו אדם שלא מתאים לנו, ומתעקשים לנסות להתאים אותו. וזה לא קורה. מי שלא רואה אותנו אחרי שבוע, לא יראה גם אחרי שנה.
    מי שאי אפשר במחיצתו לחשוף את האני האמיתי, לא יכול להיות בן זוג אמיתי.
    זה באשר להזדקקות.

    ציפיה, כן, נו. לצפות ממישהו שישתנה מראה שבחרת באדם הלא נכון. (למרות שבזוגיות אנשים אכן משתנים מעט אחד כלפי השני, בכוחו של היומיום)

    קנאה – יכול להיות שהיא רעה, אבל קשה לי לראות איך מוותרים עליה לגמרי. זה עניין של אופי, יש אנשים שמקנאים ויש אנשים שלא. יש קנאה הגיונית וסבירה ויש שמחריבה כל שמחת חיים אצל הבנזוג. זה עניין של מידה, אבל אני, למשל, מודה בחולשתי – לא מצליחה לוותר על קצת קנאה. מה לעשות, אני אנושית. נכון שבמערכת יחסים בריאה שיש בה בטחון ואמון הדדיים, הקנאה הזו מגרדת את מחוג האפס, וכך ראוי לה שתהיה, על אש קטנטונת. וגם ההיפך עובד. בנזוג אדיש לחלוטין שלא יקנא לי בכלל בכלל, אפילו לא קצת, יעצבן אותי. כי זה מבחינתי אומר שאני מובנת מאליה. ואני לא. בכלל לא.

  5. אנה ליזה

    מה להגיד לכן בנות, בנים ואלוהים…

    “אני לא מובנת מאליה” – זה לא משפט שאפשר או רצוי להגיד. כמו כל הדברים הקשים בחיים, בשביל באמת לעמוד מאחוריהם, צריך להוכיח אותם, וזה, הגגנים יקרים, אי אפשר לעשות במילים..

    בשביל להגיד – אני כאן, יש לי חיים – צריך לעשות. תראי שיש לך חיים. תלכי נגד האינסטינקטים שלך, למלא את זמנך וזמנו ב”זמן איכות”, בכל רגע ובכל זמן שהוא חפץ בו. מניסיון – כשגבר מבחין בכך שיש לך חיים, הוא מתעורר לבד, בתהייה העמוקה, מה לעזאזל יש לך שיותר טוב ממני?

    המשפט “אני צריכה להיות קצת לבד עם עצמי היום”, מעולם לא היה כה אפקטיבי. ואני נותנת לכן בנות, ולכם בנים, ולך אלוהים, טיפ חינם.

    זה פשוט עובד!

    יקומו מי שיקומו וינזפו בי שבטח, משחקים וזה, התבגרנו. אבל יחסים, מה לעשות, סובלים ממחלה קשה של מה שנקרא “מאבקי כוח” או “איזונים ובלמים”, וזה שמות אחרים בסך הכל ל”משחקים”. אין ברירה. בשביל להשיג משהו – צריך להתאמץ. וגם כשנדמה שהוא בכף ידך, תמיד צריך לשמור על הדמות הנלווית והמפוצלת לך שתשמור.

    אין דרך שבעולם ללמוד איך לא להיות מובנים מאליהם. ואין דרך לחמוק ממצב מזויין זה.
    רק לשמור ולשמור חזק.

  6. אוריאנה

    בראבו, אלונה.
    אבל בקשר לרווחים-המשניים. שכחת רווח-משני אחד מאד חשוב. לפחות אצלי.
    האגו.
    אני יודעת שקשר מסויים רע לי, אני בהחלט מסוגלת לקחת אחריות ולחתוך גם כשאני אוהבת , אבל כשמישהו אומר לך שאת השמש של חייו – קשה לנתק כי זה עושה לך טוב לאגו.
    אולי בגלל זה גם עידית לא ניתקה?

  7. שובה של קרנינה

    וממתי הזדקקות זה לא התנאי הראשוני לזוגיות?
    וכמה שלא ננסה להוציא את המילה “המכוערת” משימוש, לא נצליח…וכן, נשים מזדקקות בדיוק כפי שגברים מזדקקים…כל אחד זקוק למנה שונה בגודלה ובצורתה, אבל ברור לי ששניהם מזדקקים…ומצפים, גם אם לא מצפים אקטיבית…ולפעמים מצפים למשהו אחר ממה שתיארת…מצפים להשתנות, לא לשנות…ושיגידו כי אני חלשת אופי, ושיגידו שאני מוחקת את עצמי, אבל אשמח להשתנות (כמובן בגבולות ההבנה שלי, וכמובן בדברים אשר אני בטוחה שאני לא מרוצה בהם) למען זוגיות מוצלחת…

    • שנית מצדה

      מצאת שם הולם אהה?
      בתוך כל התאהבות הרי מוכנסים התכנים להם את זקוקה באותו רגע ולכן בעצם זה קורה בזמן נתון ועם האדם הנתון (שעונה על הצרכים הנדרשים באותו זמן).
      הנעלם הגדול הוא איך לוקחים את זה משם.
      וכולנו גם מתכופפים ומוותרים כדי שהאהבה שלנו תצליח, העניין הוא אם את לא שוכחת את עצמךבפרוסס או שאת נהיית מישהי שפותחת בוקר אחד עיניים מסתכלת במראה ושואלת ‘אנחנו מכירות מאיזשהו מקום? אני בכלל מחבבת אותך?’

      • שובה של קרנינה

        נכון שחיפשתי הרבה כינוי שיתאים לי, ונכון שאני פשרנית ומעניקה לרוב מטבעי, ונכון שאני כמו גיבורת הספר הגדול מחפשת את הרגש, אותו אני מעדיפה מפני ” החיים הטובים והשלווים”, לרוב במקומות הלא נכונים…אבל אני יודעת שאם יבוא, ומתי שיבוא, אני לא אפסידו בגלל התעקשות קטנה על משהו לא עיקרוני כל כך…מה שלא הבנת, יקירה, לעולם לא אתפשר לטובת אהבה לא תומכת, לעולם לא אתן מעצמי (אם כי יש להוסיף שוב) למישהו שלא יהיה שווה את המאמץ, למישהו שלא יהיה מוכן לתת מעצמו ברצון רב יותר, מאשר לקחת, למישהו שיקח אותי מובן מאליו, ובתמורה לא אקח אהבה, בכל ביטוייה, כמובנת מאליה…
        (אגב, משום מה מצאתי כאן אנשים אשר לדעתם שיגרה= מובן מאליו… שיגרה זה רע??
        שיגרה, זה משהו עם ניחוח של ביטחון, עם בסיס של קביעות, ואם מראה אימא ואבא אוכלים ארוחת בוקר…האם זה רע לרצות קצת שיגרה בחיים?)

        • שנית מצדה

          הבנתי ואני דווקא בעדך.
          שיגרה שבאה ממקום אוהב היא נפלאה למדי
          שוב לא על חשבון כיפוף העצמי שלך.
          🙂

          • שובה של קרנינה

            אוף, הנזקקת זה לא נשמע טוב:-)
            אם כי, יש בזה מן האמת…:-(
            רק רציתי להגיד לך, כי כל דבר שהוא בא על חשבון כיפוף, הוא לא שווה…
            ואהבה, אם היא באה על חשבון כיפוף אחד הצדדים הופכת לחסי סאדו- מאזו, אשר אותם אין אני מגדירה כיחסי אהבה…(אבל כל אחד והטעם שלו:-)

  8. אלונה יקירתי
    כרגיל מתמוגגת מכתבייך המצליחים לגעת כל פעם מחדש בליבו של כל מי שחווה קשרים עקומים/הרסניים/לא מספקים.אכן הפחד שיקחו אותי כמובן מאליו הוא אינסופי-כולנו רוצים שיכבדו אותנו,יבינו את אשר על ליבינו ויקשיבו למה שיש לנו לאמר ללא ביטול או דחייה.ואני חייבת להסכים איתך-הכל הרי עניין של בחירה-ואם אני בוחרת מישהו שלוקח אותי כמובן מאליו אולי גם אני לוקחת את עצמי כמובן מאליו?כי אם באמת רע וכואב-אז למה נשארים?אולי זה מין סוג של סאדו-מאזו-של תחושת התמכרות שנלווית לכאב שנגרם ממישהו שאינו כמו שאנו רוצים שיהיה?כמובן שצריך לדעת מתי הגבול-וזו הבעיה!נתקעים ונתקעים באותו גהינום נפשי-רגשי ולא מוצאים את הכוח/אומץ/רצון לקום וללכת.אני מתנחמת בעובדה שעם הניסיון באה החוכמה ואולי מרוב שחיקה של בטחון עצמי ושאר ירקות אולי נמצא לעצמינו ביום מן הימים פרטנר נכון וטוב לעצמינו!

  9. מדונה

    הרבה זמן לא ביקרתי באתר הנפלא הזה. חזרתי לזרועותיכם הפתוחות ואני חייבת לומר שיש פה שינויים מבורכים וקולות מוכרים שחסרו לי (אני בד”כ שותפה אילמת).

    רק על עצמי לספר ידעתי….

    ולעניין- הרבה זמן הסתובבתי עם מועקה בבטן וחסימה בגרון ולא הבנתי מאיפה התסכול והמירמור. טוב, תמיד ידעתי שהאחריות מונחת על כתפי והבחורים בהם בחרתי לא ממש רצו אותי או שלא נתתי להם הזדמנות ממש לרצות. ליקטתי פיסות תשומת לב (אומנם זה פחות דרמטי ממה שנשמע), אבל לא רק שקיבלו אותי כמובן מאליו, גם לא ראיתי צורך לדרוש יחס אחר. ולא משום שאני לא מעריכה את עצמי, אלא מתוך הגישה המודר-פמיניסטית המפגרת שאני משוחררת לשכב עם מי שאני רוצה מבלי “לדרוש שישלם” באהבת נצח ושמירת אמונים. זה דווקא יכול להתאים בתקופות מסוימות, אבל אז הגוש הלא מוסבר בגרון עולה.
    וכמה שרציתי וקיוותי שיבינו כמה אני לא “מובנת מאליו” ויתעוררו ויגלו איזו מדהימה אני, זה לא קרה. וכן, שילמתי מחיר כבד עבור האגו שלי, שרצה להסתובב עם איזה נער זוהר, קינאת בנות העיר. עם כל המשחקים, הבחורים הטובים פשוט לא השתנו ולא נפלו לתוך התוכניות שלי, אז התחלתי היערכות מחדש.
    יום בהיר אחד, כשלא הסתכלתי, זה פשוט קרה. בחור אחד, לא נער זוהר, לא יפיוף עם פוזה, עטף אותי באהבה שלו, סחף אותי פנימה והבנתי שאפשר וצריך גם אחרת. הוא מקבל אותי כמו שאני, בשילוב עם “כל יום אני מתאהב בך קצת מחדש” וקלישאות כנות אחרות ואנחנו מזכירים לי זוגות שפעם הייתי מקיאה מהם. יש לו דרך מקסימה (כמו הברמן של מירנדה), הוא יודע מה להגיד ולהתמודד עם הקריזות שלי ולהראות לי שאני מה זה מיוחדת.

    אבל לי יש תיאוריה . מניסיוני תמיד יש מישהו בין בני הזוג שאוהב טיפה יותר ואז השני עושה לו (לא בכוונה) את המוות. לי יש מחלה -אני מנסה לגרום לו לקנא או לבדוק את קצה גבול היכולת. לא יעזור- מה עדיף, להיות זה שאוהב קצת יותר וסובל או זה שאוהב פחות והחיים-על מי מנוחות?

  10. שי מזרחי

    הכתבה הזו נראית כמו מכתב אישי לעידית חברתך, ולא משהו בעל ערך מסוים שיש לך תובנות מסוימות כלפיו ( אם יש לך, הן כלפי עידית וכלפי עצמך).

  11. שי מזרחי

    ודרך אגב- לי לפחות, שום דבר לא מובן מאליו. אוף, אבל אני לא דוגמא מובנת מאליה. לא משנה

  12. מועמר האיש והחזון

    מה שבישלת בבוקר, זה מה שתאכל בערב. ככה שלחברה שלך יש את האפשרות לזהות מה דופק לה את החיים. רק מה? יש כאלו שעשו את החשבון, והעדיפו להשאר. גם בנות, וגם בנים. יורים ובוכים.
    וחוץ מזה יש עוד פרמטר שלא ציינת: השגרה. זה מה שמחרב כל אהבה טובה.

  13. בועז כהן

    החברה שלך, אלונה אשכנזי היקרה, נמצאת עם הבן אדם הזה – *בגלל שהוא מתייחס אליה כמו שהוא מתייחס אליה*

    זה פשוט. זה כל כך פשוט. הכי פשוט בעולם. פעם לא הבנתי את זה, היום אין לי אפשרות שלא להבין את זה. הנוסחה עובדת ככה: התשוקה החזקה והמתמשכת ביותר תמיד תהיה למישהו שיצליח לטעת בנו תחושת חמקמקות, זמניות, ארעיות, חוסר בטחון – מי שמצליח לטפטף חרדת נטישה לקשר, במינונים קבועים, ישמור על תשוקתה ונאמנותה של בת זוגו כלפיו. המשפט “את יכולה ללכת, אני תמיד אהיה כאן בשבילך”, הוא אחד הקלאסיים – והוא תמיד עובד.

    אגב, ברגע שהיא תפסיק להיות כל כך חרדתית ותירגע – כמו באותו סיפור זן, על האיכר שיצא ללחום בסמוראי המיומן – הברנש ייכנס לויברציות. “מי שרוצה להרויח הכל, צריכה להיות מוכנה להפסיד הכל”

    • מיס אלוהה

      בדיוק:)))
      שמחה אני שגבר טען זאת מאחר ואני מתאפקת כבר מאתמול מלספר לכן אחיותי את האמת הפשוטה הזו….
      בסיכומו של דבר אנחנו נשארים עם מי שלא נותן לנו להרגיש “מובן מאליו”
      תהיו חכמות אתן ותלמדו לתת את אותה התחושה בדיוק לגברים שלכן…
      מניסיוני – עובד תמיד!!

    • עוד לומדת

      האם תחלוק איתנו את אותו סיפור זן?

  14. שנית מצדה

    אך רווחי המשנה הזכורים לרע.
    אלה שבגללם נשארים במערכת יחסים מכוערת
    אלה שבגללם נשארים שמנים
    אלה שבגללם ממשיכים לצאת כל לילה ולחזור עם זיון מזדמן הביתה
    ובעיקר אלה שבכלל לא מודעים לקיומם או לזה שהם אלה שתוקעים אותנו במקום לא טוב.
    בטח שאנחנו אחראים, השאלה היא מתי מבינים שהתשלום על ריווחי המשנה הוא גבוה וכואב מידי ואנחנו כבר לא מוכנים לשלם אותו כי זה כבר לא משתלם.
    אני יודעת שרובכם לא מאמינים אבל יש גם צדדים אחרים לאהבה. ויש סוגים אחרים של יחסים – לא מסרסים וכואבים ואלימים (אלימות לנפש). מערכת שפשוט נותנת ונהנת לקבל ולהיות מובנת מאליו כי זו הרגשה נעימה להיות נאהבים כל כך. וגם לקום כל בוקר ולדעת שהאיש שישן במיטה לידך (מה לעשות שאני קמה כל בוקר לפניו) הוא הבחירה הכי חכמה שעשית בחיים שלך ולכן הוא אף פעם לא יהיה מובן מאליו.

  15. אין לי כמעט כלום

    למה זה חייב להיות כל כך מסובך, כל כך כואב וקורע?
    למה זה לא יכול להיות פשוט, זורם, טבעי: חום ואהבה, באמת.
    אחרי מה שהיה “אהבת חיי”, כואב, לבד, בודד.

    כן, הלכתי לאיבוד,
    כן, “אין לי כמעט כלום
    אבל הכלום הזה הוא שלי”!!!

  16. לשבור את הגלים

    “את, באת ונתת ולא בקשת דבר כמעט”…
    אז מה הופתעת?

  17. לשבור את הגלים

    “פעם אני

    ופעם את”…

    פייר, לא?

  18. אורנית

    אכן האחריות היא שלנו בלבד אל לנו להפנות אצבע מאשימה לבן הזוג , חברים , משפחה , בוס וכו’ . לא קראתי את הספר שהוזכר אך ספר אחר מדהים ומומלץ “אסטרטגיות חיים ” של ד”ר פיליפ מק’גרו מדבר בדיוק על נושא של לקיחת אחריות על החיים שלנו ועל דרך החיים וכיצד ניתן לשפר כל היבט של חיינו .
    מומלץ
    קריאה נעימה

  19. קודם כל כתבה מדהימה, תגובות מצוינות
    חבל שלא פורסמה לפני חודש ואז החבר הלשעבר שלי שהיה חבר שלי 4 שנים
    לא היה אומר לי שהוא צריך להיות לבד, למצוא את האישיות שלו ובלה בלה בלה
    אם הייתם משכילים אותי בנסיונכם אולי הכול היה נראה אחרת, או שלא ?
    טוב לא נורא, בפעם הבאה.
    רציתי להדפיס ולשמור לי עד לפעם הבאה שאני אהיה מאוהבת אבל אם אני אהיה מאוהבת
    בטח יהיה לי קשה להבין על מה אתם מדברים
    אולי הזמן הזה עכשיו שאני לבד בתוספת ההשכלה ממכם ישתלם !

  20. לשבור את הגלים

    אוריאנה יקירתי,
    שוב העמדת אותי על טעותי,
    בטפשותי טענתי להוגנות, לאיזון
    בשברון הלב, בנתינה,
    אכן לא כך היא האהבה…
    והמובן מאליו, כמו שכבר נאמר:
    “לרוב בני האדם יש יכולת בלתי מוגבלת
    לקבל דברים כמובנים מאליהם” (אלדוס הקסלי)
    כנראה שזה תקף גם לאנשים, יחסים ולבבות.
    והרי לראייה, ליבי השבור לחתיכות ולפירורים

    • אוריאנה

      משתתפת בצערך, באמת.
      אבל אין בזה שום יחוד. ליבם של רוב האנשים שאני מכירה התרסק לפחות פעם אחת.
      אבל הלב, מנסיון, יש לו יכולת מפליאה לשקם את עצמו, להבריא, אפילו לאהוב שוב.
      תן לו זמן וזה יקרה.
      מבטיחה.

      אוריאנה

  21. ירח מר

    נהנית מאוד לקרוא אותכם, חבורה של צעירים…..
    ואני רוצה להיות הקול של מי שכבר קצת קצת למעלה מארבעים….
    וכל כך מעט דברים נשארים לא ברורים מאליהם
    ובעיני מה שכתבת אתה , בועז כהן (?) נכון כל כך ובהיר
    באכזריותו, ובאמת שבו, הרי יכולתי, אני ושכמותי לנצח להשאר
    בזרועותיו של “הברור מאליו” ומה שהיה הוא שיהיה, וזה טוב ונוח
    ומשרה בטחון , אך עובדה היא שזן מסויים אליו אני כנראה משתייכת
    חווה תחושה של חיות רק כשחיים על הקצה….
    ונידון בשל כך להרבה עליות ומורדות, ולנפילות מכאיבות
    אך כשלרגע נוגעים בפיסגה….הכל מתגמד
    והטעם מתוק, והדם זורם בורידים, והחרדה צובעת את
    הלחיים בצבע של החיים, וחוסר הוודאות, והספק
    עושה את הטיפוס למרתק
    ושם למעלה, אוי שם למעלה….גם לרגע קט
    שווה הכל………

  22. venus in furs

    אני קוראת את המאמר שלך אלונה ודמעות עומדות בעיניי. אני רואה את עצמי, ועוד המון אנשים שנמצאים במצב הזה, ובוחרים להסתפק ברווחי המשנה, בוחרים לבכות ולרחם על עצמם, להיכנס לתוך המערבולת הבלתי נסבלת הזו. ואני שואלת אתכם יושבי הפורום, גם בגלל שאני צעירה ופוחזת, וגם בגלל שדיברתי על זה עם כל כך הרבה אנשים, כולל איתו, והמשכתי לנהוג בטיפשות: מה עליי לעשות?
    מה לעשות כשזה כואב להיות איתו, אבל כואב פי אלף בלעדיו? מה לעשות כשמרגישים שלא נשאר לך כלום, שאת לבד, שרוקנו אותך, שאת רק רוצה ללכת לישון ולא להתעורר או לחשוב, כשאת אומרת שלא תתקשרי ותנסי להתמודד עם המציאות, אבל לא מסוגלת בלי לשמוע את הקול שלו, בלי להיכנס לתוך כל הכאב הזה שוב, אחרי כמה ימים שהיית נורא חזקה?
    מה עושים כשאת מוכנה לחזור לתוך הגהנום הרגשי ולתוך העונש הזה בעיניים פקוחות לרווחה, כי את פשוט לא מצליחה או מזלזלת בכוח שלך?
    הייתי רוצה להיות בת 40 אולי, להתנחם בנסיון שלי ולדעת שהכול יעבור, אבל אני רק בת 18, וזה כואב. זה מכאיב, פיזית.
    פתטי, אני יודעת. אני גם יודעת שאני לא רוצה להיהפך לבחורה נזקקת, שמביטה בעיניים ריקות מרגש על העולם, שהצלקות שלה לא מאפשרות לה להיות מאושרת, והעקשנות והטיפשות לא מאפשרות לה להמשיך הלאה.
    עזרה? מישהו? 🙂

    I’ll drown my beliefs
    to have you be in peace
    i’ll dress like your niece
    to wash your swollen feet

    Just, don’t leave, don’t leave
    I’m not living, I’m just kiling time.

    True Love waits” – Radiohead”

    • שנית מצדה

      את בעצמך אומרת שאת בוחרת בעיניים פקוחות ובלב מלא (דרמה) להיכנס ליחסים הרסניים. ואני לא באה לרדת עליך, פשוט לומר שהבחירות שלנו בחיים לא תמיד מוצלחות, ובעיקר כשכל כך צעירים הדברים נראים כל כך לא הפיכים וקשים וחותכים…
      הם לא,
      הרי בעוד חודש או עוד שנה לא תזכרי בכלל על מה הייתה כל המהומה ו’תזכירי לי מי זה היה’,
      בינתיים נראה לי שכל שיש לך לעשות הוא לזכור שבכל זאת זאת הבחירה שלך, וכמו שאמרתי קודם – כשהתשלום יהיה כבד מידי, את בטח כבר תמצאי את הדרך החוצה.
      ומלבד זאת אולי גם עוזר לדעת שלא כל האהבות קשות וכואבות, יחסים שבנויים על כאב (הדדי) ועל איזשהו סוג של סבל – לאו דווקא מראים על אהבת יתר, יש גם אהבות טובות ותומכות ושמחות (וואו).
      ודבר אחרון – אל תיסמכי על כל מה שטום יורק אומר, אם אני זוכרת נכון הוא לא המציא שום דבר חשוב לאחרונה.

      • שנית מצדה

        את הכי חשוב לא אמרתי – אל תהיי קשה עם עצמך,
        אז לפעמים נופלים, אז מה, אחר-כך קמים ומנקים את הברכיים (ואת הלב) וממשיכים.
        הכאב של אהבה מתפוגג עם אהבה חדשה.
        ותסלחי על הדגשת הגיל, אבל את כל כך צעירה, אל תבני על הצלקות ועל המרירות כבר מעכשיו, כי אם לא תנסי לא תדעי.
        אני יודעת שנשמעת כמו עצות זקני השבט, אבל עד כמה שנדוש – גם נכון.

    • שובה של קרנינה

      על זה מתוקה, אומרים “עיניים עצומות לרווחה”… אנחנו (כולנו, גם אלה שלא מודעים) נזקקים כל כך לרגש, שגם כשהוא לא מיטיב איתנו, גם כשהוא לא נכון, לא בריא, לא קל וכו’ וכו’- אנחנו מעדיפים להביט בעיניים מלאות ברגש (ולא ריקות, כפי שהגדרת) לאובייקט הנכסף…
      והצלקות עוברות טישטוש עם השנים, וכל אהבה חדשה מסתירה את עיקבות הקודמת…אבל , לא כמו שנית, אני בטוחה שהן נשארות, גם אם צריך ממש לחטט עמוק כדי לראותן שוב…
      אבל רק דרך צלקות כאלה וטעויות ואכזבות והתעוררויות מחדש אנו למדים…אנו הופכים למה שאנחנו…
      ואין לי יותר מה להוסיף חוץ ממשפטו של חכם ממני: “אין שלם יותר מלב שבור”

    • עדיין לומדת

      היי,
      באמת שמאוד מפתה להביט בך בעיניים למודות ניסיון, להודיע לך שאת עוד ילדה ובעוד שנה לא תזכרי.
      ובאמת בעוד שנה לא תזכרי, אבל זה נכון לגבי גיל 18, 20, 40 ומעלה – ואף פעם לא עוזר לשמוע את זה שאתה מאוהב. לך כואבות הציפורניים מרוב רגש, והם מדברים איתך על מה יהיה בעוד שנה.
      בגיל 18 היכרתי את הנסיך שלי – ילד מבולבל בן 26, אכול סמים ותסביכים, שבעיני היה נראה יפה יותר מבראד פיט (והוא בכלל מרוקאי…), חכם יותר מישעיהו ליבוביץ’, וחזק יותר מאריק שרון בשערי ביירות.
      נתתי לו הכל, ויתרתי על הכל, אהבתי עד כלות והייתי בטוחה שזה בעלי. הוא מצידו נהנה מתשומת הלב של הילדה היפה, מהגוף החלק שלה, אהבתה המטורפת, ובעיקר חיפש בעיניים את הבנג שלו (כבר שעה שלא הוריד ראש). בחיי שלא ראיתי את כל זה. אני ראיתי בעיניים שלו אהבה אליי.
      אחרי ארבע שנים פשוט הלכתי כי נגמר לי. את הירושה שקיבלתי ממנו אני סוחבת עד היום: קשה לי להתמסר ולהנות מסקס, ומקנן בי חוסר ביטחון וחוסר ערך עצמי ביחסי עם בני המין השני. מוכנה לתת הכל, מפחדת לדרוש לעצמי – רק שישארו פה. באופן אבסורדי ומקסים, זה מה שמבריח אותם.
      יקומו הגגני המדור ויאמרו – בצדק – שתכונות אלו לא נבנו על ידו. אני מסכימה איתכם, וגם הפסיכולוגית שלי. עדיין, בתור התנסות ראשונה שלי המגרש המשחקים של הא – ה – ב – ה, לא יכולתי לבחור משהו הרסני יותר.
      ונוס יקרה – לכי. רדי בראש מורם מהבמה, ומצאי לך אהבה בונה. נורא פשוט לזהות אותה. תאמיני לי שברגע שתאזרי אומץ וכוח ותהיי היוזמת של המציאות שלך, ולא מגיבה לאדם אחר – את תקבלי את עצמך חזרה, וזו המתנה הכי יפה וחשובה שתקבלי כל החיים. כל יום נוסף במקום ההוא, מוחק עוד סנטימטר ממך, ויבוא יום ופשוט תמצאי עצמך במקום לא מוכר, והדרך חזרה הביתה תהיה כל כך קשה וכואבת.
      תסתכלי במראה ותביני שזה הבנאדם היחיד שלו את אמורה לדאוג, ותתחילי לדאוג לעצמך. מה אמרת? שאת רוצה גם רווחי משנה? אופציות? הצעירים של היום…
      אז אני מבטיחה לך שאנשים יימשכו אלייך בהמוניהם (אולי גם אותו פרפר קסום אותו את מנסה ללכוד עכשיו). אנשים נמשכים למקורות כוח, ומתרחקים מבארות של חולשה.
      המון אהבה וכוח ממני.

  23. לשבור את הגלים

    ונוס, חמודה, קול דאון…
    אני מבינה להתלבטויותייך
    מצוקתך היתה עד לא מזמן מצוקתי
    אין לי פתרונות
    הבחירה הענקית הזו, וגם הדרך הפתלתלה לביצועה רק בידייך
    עם זאת,
    דעי שאת חזקה, שאת יכולה
    שהאהבה היא יכולת מופלאה שלך, ואיתך היא גם נשארת, גם אם מושא האהבה הנוכחי לא.
    ותזכרי ש”אהבה היא בעיקר מתנה לעצמך”,
    לכן תרשי לעצמך לאהוב אותו גם איתו, גם בלעדיו
    וגם אחרים

    שולחת לך חיבוקים
    ובטריות דורסל ענקיות עם המון אנרגיה ואהבה

  24. עושה שיעורי בית יום יום

    קודם כל…אני רוצה לומר שזה אחד המאמרים היותר מוצלחים והדיונים היותר מוצלחים שאי פעם היו פה. אני גיליתי לאחרונה שמה שמפעיל אותי בנוגע למערכות יחסים – החלק שמטשטש לי את הרציונל וגורם לי להחליט החלטות מהסוג של רווח משני זמני – זה הסם…סם של ” אני מתגעגע, את חסרה לי, את נפלאה…” שנאמר לי על ידי חבר לשעבר ( כזה שהיתה לי מערכת של 3 חודשים אחתו, שהסתיימה לפני שנה וחצי בדיוק) ושלא תחשבו שהקשר ההוא היה טוב כל כך…אני אהבתי נורא, מה שה נורא, התפתלתי כדי לאפשר לזה להתקיים, אבל, מה נכון, ההזדקקות שלי דאז ברעישה עולמות והפחידה אדם שהיה עסוק בלברוח מעצמו ומהקשר גם כך…
    איך הסתיים ??
    הוא נטש אותי תוך כדי העלבות ושקרים וגילה פן מבחיל למדי שגרם לי לכעוס נורא…
    והנה – לפני שבוע בערך – הוא פתאום מתקשר ואמר – ” אני מתגעגע, עם אף אחת קודם לא מצאתי את שהיה לנו – בואי ניפגש” ביקשתי זמן לחשוב. יומיים התהלכתי במצברוח טוב.
    הייתי אפקטיבית במידה מדהימה – בעבודה לא הבינו כיצד פתאום אני מסיימת פרויקטים ראשונה …הייתי ממוקדת…הייתי מרוכזת…והנה חלפו יומיים ללא מילות הקסם – והאדרנלין ירד – וההזדקקות שבה…ועכשיו אני מבינה את סוד הקסם שיש להם עלינו.
    חברים מה לעשות ?
    הנל יודע איפה ללחוץ…
    הנל נשמע מהימן ( אבל ככה נשמעים כולם כשהם מחזרים…)
    האם לתת צ’אנס ?
    תגידו – בבקשה…

    • שנית מצדה

      תזכרי שזה האגו מדבר – הוא רוצה אותך, הוא חוזר על ארבע,
      DONT GO THERE

      • עושה שיעורי בית יום יום

        האם בלתי אפשרי שהאדם חשב, גילה שטעה, ואפשר לפחות לבדוק ?

        • שנית מצדה

          ברור שהסקרנות והזכרונות משחקים כאן תפקיד גדול
          אם להיות ממש כנה עם עצמי – ואיתך, כנראה שאני הייתי בודקת… בעצם עד לא ממש מזמן כשההרס העצמי שבי היה חזק מן האהבה לאיש שאיתי עוד הייתי בודקת – ככה סתם לדעת מה עם ההוא ששבר לי את הלב פעם אחר פעם…
          מטומטם נורא (מצידי)
          ישנו איזהו רגע שאת כבר פשוט לא צריכה את זה. את הלבדוק.
          רק תדעי מאיפה זה בא באמת מהאגו (שאי אפשר לזלזל בו) או שאת עדיין כל כך מאוהבת בו ושבורה (שנה וחצי אחרי?) שאת חייבת לראות מה העניינים שם.
          מצד שני לפעמים דווקא הפגישה הזו אחרי כל כך הרבה זמן, היא שמוכיחה לך שאת לגמרי over him.
          לכי חזקה וקולית תהיי חביבה כמו דודה מחדרה ותראי אם הסקס-אפיל שלו עוד עובד עלייך
          (או במילים אחרות תזייני אותו ותזרקי לכלבים אחורי זה – סתם!!!! שלא תעזי)

  25. תודה תודה. מאמר מצויין. נורא עוזר. לראות דברים, לקרוא חוויות של גולשות אחרות. זה כל כך נכון, הרעיון של לקחת אחריות על מעשייך. לדעת שאת בוחרת כל פעם להכנס למקומות הלא טובים ההם. אני נוטה להתאהב בבחורים שלא יודעים כל כך מה הם רוצים, מתוסבכים ומופנמים, ואני כאילו מנסה “להציל אותם” באמצעות אהבתי, “להראות להם את האור”, ובדרך נפגעת קשות. את האחרון פגשתי באינטרנט. יש בינינו תשוקה מטורפת, אבל לא קשר רגשי כמו שהייתי רוצה. בפעם האחרונה הוא הלך באמצע הלילה, פתאום נכנס לדכאון, רצה להיות לבד ולא הסכים לשתף אותי ברגשות שלו. החלטתי שזהו. בפעם הבאה – רק מישהו מוכן לקשר, ואולי קצת פחות מסתורי (אודה ולא אבוש – המסתורין שלו מושך אותי)…החלטתי לנתק קשר לגמרי. אין לי כח לזה יותר, להתקל בחומות האלה. אז מקווה בפעם הבאה לעשות בחירה טובה יותר, ולהמנע מדפוסים שחוזרים על עצמם – לפחות להסביר לעצמך למה את עושה את הבחירות האלה, מאילו מקומות כואבים הן נובעות.

    • שובה של קרנינה

      אוי קרני…כמה שזה עצוב ונכון…
      אבל הבעיה היא שדפוסי התנהגות מאזוכיסטית שכזאת מלווים אותנו כל החיים, כמה שלא נבחר לא לפעול לפיהם…
      כמוך, גם אני “מחליטה” כל יום מחדש להחליף את סדר עדיפויות, את הסלקטור הפנימי של הבחירות…
      משום מה, אני תקועה כל פעם מחדש עם אותה בחירה הגורלית והלא נכונה…
      כמה קל להגיד, כמה קשה לבצע…

      • שנית מצדה

        אבל הדברים לא נפתרים בשניה שאת מחליטה שיפתרו
        קצת רחמנות על עצמכן בנות –
        תלכי לאט לאט
        כל יום תפתרי קצת סיבוך, כל יום תעמדי על דעתך טיפטיפונת יותר מאתמול – בסוף תוכלי ללכת לבד וגם לרוץ.
        תני לעצמך קרדיט
        כמו התאוששות ממחלה ארוכה
        אני חושבת שמה שקשה באמת להחליט ואחרכך להפנים ולבצע זה הלהיות טובה אל עצמך – כי מגיע לך.
        ההתמכרות להרס העצמי נוחה הרבה יותר מהאופציה השפויה של אהבה וקבלה עצמית
        למה בעצם?

        • אלמוני

          כל כך נכון מה שכתבת. צריך ללכת לאט לאט, כל יום מתקדמים קצת בהבנה של מה שהיה, ובהיחלצות מקשר פוגעני. בדיוק כמו שאמרת – כמו התאוששות ממחלה קשה.

          בהצלחה, יקרות. אני אתכן באותו סיפור.

        • עוד לומדת

          מצדה –
          זר פרחים ענק לפסיכולוג שלך.
          הדרך הארוכה שעשית מאז להיום צועקת מכל מילה שעשית, ונשמע שהגעת למקום יפהפה.

          אחלה לך.

    • הדברים שלך כאילו ונקראו מהיומן הסודי שלי… הסיפור שלי כל כך טרי וכל כך כואב שאין לי את הכוחות לעלות את הדברים בכתב.
      אני רק יכולה להוסיף שאל לנו להיות קשות עם עצמנו – ללמוד לסלוח ולאהוב. בתקווה שהאהבה הבאה תהייה בונה ולא הורסת שלמה ולא חסרה מלטפת ולא שורפת.

  26. מובן מאליו – רע. מסתורי – רע.
    מחופף = לא אוהב. משקיע = עושה מניפולציות.
    מזיין = לא אוהב. לא מזיין = לא החלטי.
    שקוע בעצמו = לא אוהב. מסתכל בעיניים = מחפש את הבאנג??

    באמת, בנות, אנחנו אולי עברנו חוויות מיניות לא נעימות אבל ראבאק, הגברים הישראליים סוחבים טראומות צבא… שנים…

  27. עושה שיעורי בית יום יום

    וואלה צבא…
    היה לי אחד פעם שתמיד חשתי שהוא מסתער על האויב…( כשהיה איתי )
    ולגבי חייו מחוץ לחיי היה שושואיסט אמיתי
    נו…צודקת, מעכשיו נסלח להם על הכל בגלל הטראומה של לבנון או ויטנם או אנטבה

  28. לשבור את הגלים

    יומני היקר
    גולשות יקרות
    אמפטיה גדולה, הזדהות וכאב,
    אלה התחושות העולות בי כשאני קוראת את המאמר והתגובות.
    אני- ליבי שבור לרסיסים
    אחרי אהבה גדולה
    פרידה כואבת
    ולבד, המון לבד
    לפני מספר דקות יצאתי לטייל עם אהבת חיי החלופית (כלבתי)
    אך ראו זה פלא, במי פגשתי
    אה אה, אהובי לשעבר פוסע בצד השני של המדרכה
    אני ראיתי אותו, הוא לא ראה אותי
    כרגיל, לא? (ואני זאת שלא רואה את עצמי? אחד מדבריו בעת הפרידה)
    שוב כאב לב, עצב ודיכאון
    איך מתגברים? איך ממלאים את החלל הענק?
    איך מסתדרים עם הלבד הזה ואף מוצאים אותו מספיק?
    קיבינימט, מתי זה יעבור לי עם בכלל?

    וכן, יש גם הקשר למאמר.
    עזבתי, כי הרגשתי שהוא מקבל אותי ככל כך מובן מאליו.
    אז עכשיו עיניי פקוחות, יופי!
    אבל הלב נשאר עיוור, וכואב כל כך.

  29. אין, המאמר הזה הוא חובה שיהיה לכל אישה בארנק, על המקרר, וליד המיטה! כ”כ נכון וכתוב נפלא. מדבר לעניין. יפה!

  30. שולמית

    לא יאמן… לגלוז, למסגר, לתלות על המראה במקלחת ולשנן כל ערב לפני השינה וכל בוקר עם השמש… אני כבר כמעט כמעט בחוץ בכוחות עצמי. לא מרגישה אשמה ולא חשה טרגדיה גדולה… רק עוד טיפונת אוהבת את מי שהכי לא מתאים לי בעולם. עוד יום יומיים עד שהתחושות יקהו לחלוטין ואהיה חופשיה. את הבחירה החכמה עשיתי כבר מזמן. את הביצוע משכתי קצת יותר מדי.
    כמה נעים לגלות תמיכה רשתית כזו… וכמה נמוך לצבור כח מהידיעה שאני יותר חזקה מ”עידית” רוב חיי…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *