המורה לספרות

אחת האומות שמייצרת מזה מאה שנה ספרות ייחודית המשלבת בחום את הפוליטי המצחיק והאישי, היא האומה הצ’כית. החל מקפקא דרך מילן קונדרה ועד בוהומיל הראבאל ומיכאל ויווג. האחרון, שעד לפני שנתיים לא שמעתי את שמו, קפץ אל מדפי די במקרה ומסרב לעזוב. אני מאושרת על כך כי הוא כל-כך מקסים ומשעשע.
מיכאל ויווג (1962 – ) הוא מהבולטים בספרות הצ’כית הצעירה שאחרי נפילת המשטר הקומוניסטי. מאז 1992 הוא מתפרנס מעריכה ומכתיבה. כמו גיבורו ב”לחנך נערות צ’כיות” גם הוא עסק במשך שנים רבות בהוראה ויש לו נטייה להשתמש בספריו (“השקפות על רצח, “השנים הנפלאות בזבל”, “רושמי אהבת אב”) באופן גלוי יותר ופחות בחומרים אוטוביוגראפיים.

ועכשיו לרומן

הרומן “לחנך נערות צ’כיות” פורס את יחסיו של מורה נשוי ברוגע ואב לבת עם תלמידתו הפרטית, ביאטה – ילדת שמנת השרויה בדכאון פראי בעקבות אהבה נכזבת.
לכאורה, היינו בסיפור הזה. למעשה, ממש לא.
זה לא עוד סיפור סטנדרטי על רומן סוער בין מורה לתלמידה או בין גבר בשל ומבוגר למתבגרת יפה. אלה רק החומרים ממנו הוא מורכב. והנושא, משומש ככל שיהיה, מפתה כל פעם מחדש גם את מי שיביע ממנו סלידה פדגוגית.
אביה של ביאטה שוכר את המורה כדי שינערה מקדרותה וכדי שידריכה בכתיבה אגב כך. לכאורה, יש כאן סיפור ריאליסטי על אהבה אסורה, אבל למעשה, יש כאן סיפור על סיפור. על איך מתהוות מילים על דף ועל אמנות ה – ‘תארו לעצמכם ש…’.
מיכאל ויווג הוא המחנך האולטימטיבי ב”לחנך נערות צ’כיות”. זאת משום שלא רק שמקצוע המספר הוא חינוך, אלא גם משום שהוא מחנך בו בזמן את ביאטה הצעירה (שלמעשה מחנכת אותו) ואת הקורא על-ידי מתן אינספור ציטוטים בנוגע לאמנות הכתיבה. הוא משלב אמירות של אנשי ספרות עם הצהרות של פוליטיקאים ועם קביעות של אנשי חינוך או של אנשים כאלה ואחרים. כך נמצא שם את מילן קונדרה, פרוסט ורולנד בארת’ לצד הסבר ארכיטקטוני מאת עיריית זבראסלאב ולצד שיחה קצרה בין מוגלי לבלו מתוך “ספר הג’ונגל” של קיפלינג.
ויווג אומר בכך כי כל חומר כתוב הוא חומר עלילתי, השאלה היא איך מטילים אותו לכדי סיפור.
הרומן בין המורה לתלמידה לא אורך זמן רב וביאטה שמלמדת תקופה קצרה באותו בית הספר של מחנכה; מחליפה מאהבים, מצטרפת למאבקי ‘תנו לחיות לחיות’, חוזרת בתשובה ומתאבדת.
|
”זה כבר מתקרב. מאחוריי בערך חמישה חודשי עבודה. בשלושת החודשים הראשונים כתבתי בערבים ובסופי שבוע את הטיוטה הראשונה, במרס ובאפריל ברצף את השנייה. אני כבר מחכה בכליון עיניים שאקבור כעבור כמה עמודים את ביאטה וסוף-סוף אוכל לנשום לרווחה.”|

ביאטה היא הסיפור שלו ומיכאל ויווג חושף כאן את תהליך הכתיבה הסיזיפי והמייגע כשהוא אומר שהיה מת לקבור אותה, או במילים אחרות – לגמור את הסיפור הזה.

זהירות, הכותב לא נשאר חייב

המודעות לקיומו הער של קורא תוך כתיבה, היא המנחה את ויווג בספר הזה. הוא עורך מונולוג ספרותי צפוף מעל במת המחבר, כאילו היינו יושבים מולו באולם תיאטרון.
בספרים ‘רגילים’ ישנם גבולות ברורים בין הכותב לקורא: הכותב יושב מול דף, מכונת כתיבה או מחשב וכותב. הקורא יושב מאוחר יותר, בכל מקום בו יבחר, וקורא. כל אחת משתי הפעולות נעשית בנפרד ולבד. ב”לחנך נערות צ’כיות” נפרץ הגבול הזה, כשהכותב מזהה את תגובת הקורא ומתקיף אותו מיד בתגובת נגד מפתיעה.
לא מובן? בסדר בסדר, הנה דוגמה מהעמוד הפותח:
|
במילים אחרות: סיפור זה התחלתו אינה במסה חסרת צורה באמצע ריקנות מוחלטת, אלא במעטפה לבנה מיום שלישי, ה – 16 ביוני 1992, מונחת בתיבת הדואר שלנו.
“הגיע משהו?” ביקשה אשתי לדעת.
“בשבילי הגיעו הגהות והצעה לעבודה משתלמת היטב,” אמרתי, “ובשבילך טמפונים.”
ברכותי הלבביות לפמיניסטיות הצ’כיות.|

אין כמעט איש או אשה הקוראים את המילים: ”ובשבילך טמפונים” בלי להרים לרגע גבה. מה??? איזו מן הערה שוביניסטית זאת? איך הסופר הזה מעיז? והסופר שיודע שזאת תהיה התגובה, הסופר שמחכה לה, מברך מיד את קהל המועד לתגובה כזאת – “הפמיניסטיות”.
מי שגבתו/ה נשארת גבוהה גם אחר-כך, פספס/ה לגמרי את תחבולת הכתיבה של מיכאל ויווג. לא, הוא לא בהכרח שוביניסט. הוא בהכרח תעלולן כתיבה מבריק. לכאורה הוא אומר: אני מגיש לכם סיפור אמיתי. כל הפרטים הביוגראפיים נכונים הם. הוא, מיכאל ויווג, סופר, עורך ומורה צ’כי המתגורר בעיירה זבראסלב. למעשה, הוא אומר שכל יצירה בדיה היא, גם אם היא מפזרת פרטים ביוגראפיים מן המציאות שמעבר לטקסט. הבדיה מתחילה מרגע החיבור מילה למילה על הדף:
|
המחבר מנסח את סיפוריו כך כדי שהקורא יבין שגיבורם הוא הסופר עצמו, שאלה המאבקים הפנימיים שלו המתוארים בדייקנות, אך יחד עם זאת הוא מעורר את ספקותיו על-ידי “המצאות”, בדיות, הפרזה מוחשית, כדי שלא ניתן יהיה לאשר את הזיהוי ללא סיכון טעות.|
מילן יונגמן על רודולף סבובודה
ואכן, נוכל לשאול עד כמה חשובה המציאות שבעולם מול המציאות הסיפורית? נדמה שנייחס משמעות יתרה למה שהתרחש במציאות ונבטל מולה את מה שנבדה לצורך כתיבת סיפור. אבל אין באמת הבדל בין מה שקרה לבין מה שנבדה, משום שברגע שכל אחד מהם עולה על הכתב ועובר אל עולם הדימויים שלנו כקוראים יש לו קיום ומשמעות. וזה מספיק.

הוי, הצ’כים הצ’כים

הסבא הצ’כי שלי היה אומר שהצ’כים מצחיקים, כי זה הדבר היחיד שהם יודעים לעשות. כך היה מבקר את היותם כנועים ופסיביים בחייהם, בעיקר מול הכיבוש הקומוניסטי. אולי, אבל ההומור הזה שהתגבש מול הכובש ומול הסבל האנושי יצר יכולת מופלאה לגחך על האבסורד ונתן לנו בכתב רגעי הנאה יקרים. הקסם לא פג משהתפוגג לו הקומוניזם והשאיר את הצ’כים ללטף את הצלקות.
הגיחוך והאבסורד מצויים ב”לחנך נערות צ’כיות” במלוא הדרם בשורה האחרונה של הרומן. מיכאל ויווג נעזר בה בשיטתו של הסופר גראהם גרין ומעמיד את הסיפור באור חדש, אלא שתצטרכו לקרוא את כל הרומן כדי לדעת מה נאמר ומואר שם.

על הכותבת נועה פריגל

ילידת קיבוץ נווה-אור. גדלה בחולון, חיה בתל-אביב ונוסעת מדי שבוע להשלים לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת, בבאר-שבע

תגובות

  1. ככה זה עם צ’כים… 🙂

    • עינוגית

      עם כל הכבוד לצ’כים, גם לישראליות זה קרה…….לעולם לא אשכח את המורה הפרטי למתמטיקה שלימד אותי גם משהו אחר על מספרים…

  2. בלגניסטית

    כן כן גם אני פעם נפעמתי מהצ’כים , זה היה לפני שפגשתי אותם , לפני שביקרתי בפראג.
    קפקא , בוהמיל הרבל , מילן קונדרה … מיכאל וויווג?? לא עשה לי את זה , להיפך . אני חושבת שהספר ” לחנך נערות צ’כיות ” מדגים בדיוק את ההבדל בין סופר אמיתי לבין אדם שלמד ספרות וחושב ספרות . תיאוריה לא יכולה להיות מורכבת כמו הדבר האמיתי שאותו היא “ממפה” יצירות מופת אמיתיות לא נכתבות בהשראתן של תיאוריות אלא להיפך , ודי כבר עם הפוסטמודרניזם הזה!
    אז נסעתי לפראג , כולי נרגשת , לטוס לפראג לבד ולהשטתח על קברו של קפקא . כבר באוטובוס הראשון שלקחתי לתחנת המטרו פגשתי פקח שרצה לראות כרטיס , כשירדתי מהמטרו פגשתי עוד פקח . אחרי שהתארגנתי בפנסיון , התחלתי לרעוב , הלכתי לקנות כמה מצרכים , מכיון שהיה יום ראשון נסעתי לווצלב נמייסטי , תחנה אחת ושם פגשתי עוד שלושה פקחים ועוד שניים בדרך חזרה . בנוסף למפגשים התכופים עם לובשי מדים , שמתי לב למבטים, גררתי מבטים בכמות מאסיבית , ואני לא מדברת רק גברים אלא גם על נשים זקנים וטף . בהמשך התחוור לי ש”נחשדתי” כצועניה .
    להיות צועני במזרח אירופה , זה בערך כמו להיות ערבי בישראל , אבל יותר גרוע . אחד מתופעות הלוואי של הסתלקות המשטר הקומוניסטי סובייטי , הייתה חזרתה של הגזענות הצ’כית ו *ב ג ד ו ל ! ! !* על פאבים , דיקוטקים ובתי קפה למיניהם התחילו להתלות שלטים ” הכניסה לצוענים אסורה ” מזכיר לכם משהו?? לי זה מאוד התחבר עם הביקור בבית הכנסת ברובע היהודי שעליו כתובים שמות כל אלפי היהודים שחיו בפראג שניספו בשואה .
    להיות כהה עור בפראג זה לא ממש נעים , אבל להיות אישה כהת עור לבד בפראג , זה עוד יותר לא נעים , זה כולל הטרדות מיניות , צביטות בתחת , נגיעות לא אופייניות למנטאליות הצ’כית . מה שלא ידעתי זה שבווצלב נמייסטי הרחוב הראשי והמרכזי שהייתי עוברת משם כמעט כל יום יש הרבה זונות ממוצא צועני .
    בימים האחרונים כבר צמחה בי אלרגיה לצ’כים . הסתובבתי בחבורה שפיתחה כולה אלרגיה לכל דבר צ’כי , שהוא לא ארכיטקטורה ובירה . אחת מהם הייתה בחורה יפאנית מקסימה שגם היא טיילה לבד , שנקשרה בינינו ידידות נפש , בחור אמריקאי ובחורה הולנדית . כולנו איחלנו לצ’כים מוות איטי בטביעה בוולטבה .
    אגב כשחזרתי לארץ ניפגשתי עם ידיד צ’כי וסיפרתי לו על חוויותי , הוא ספק כפיים , הוא אמר
    שהוא לא יודע איך הוא שכח להזהיר אותי מהגזענות הצ’כית , שהוא חווה על בשרו בילדותו ובנערותו . הבחור הזה אלרגי לצ’כים , ומגיב בציניות רבה על שיוך ישראלי של הומניזם ופתיחות לתרבות הצ’כית .

    • תשמעי, לבוא לצ’כיה עם ציפיות שמכוונות לענקי הרוח שלה…
      סופרים או אמנים או דמויות היסטוריות, זה בערך כמו לבוא לישראל בגלל ש”י עגנון ולאה גולדברג ועמיחי (או אפילו, תארי לך אברהם אבינו וישעיהו הנביא…) ואז להיתקל ב”נחמדות” של הישראלים המסבירים פניהם לתייר…:-)

      ורק, להבדיל אלף אלפי הבדלות, נסי להיזכר בענקי הרוח הגרמנים… ומה זה אמר או לא אמר על הגרמנים ככלל… ענקי רוח הם תמיד יחידים חריגים.
      שואבים מן התרבות שסביבם, מנהלים איתה דיאלוג, ולפעמים גם מורדים בה, מנודים או גולים ממנה… ובכל מקרה יחידים חריגים…

      • בלגניסטית

        ובכל זאת מתמוגגים כאן כל כך מהצ’כים
        הביקור שלי בפראג המחיש לי עד כמה גזענות היא *תופעה חולנית* , בצורה שאי אפשר להבין עד לרגע שחווים אותה . אנשים לא ממש רואים אותך , נקודת הפתיחה שלך היא *מראש נמוכה*. פתאום התחלתי להעריך את המנטליות האמריקאית כפי שהיא השתקפה ביחסם של האמריקאים שפגשתי שם . נוכח הגזענות הצ’כית הם היו משב רוח תרבותי מרענן מאוד , יכולתי לחזור ולהרגיש בן אדם . *קשה מאוד מאוד להסביר את זה… אני יודעת !*

  3. חתולה

    מסכימה עם כל מילה.
    אחלה כתבה, אני בהחלט אחפש את הספר.
    ויוה צ’כיה !

  4. היפה בנשים

    כמה תודות אני חייבת למוכרת המקסימה ב”תולעת ספרים” הבנתי רק אחרי שסיימתי לקרוא את “רושמי אהבת אב”, הספר האחרון של וויוג שתורגם לעברית. מייד עם סיומו פרצתי במה שהספרנית שלי כינתה “דוקטורט על וויווג”, שהיה קצר למדי, אולי כי רק שלושה מספריו תורגמו לעברית.
    אחר כך פרצו הוויכוחים, אני וידידי, חובב צ’כים לא קטן, מנסים לדרג את הספרים. בעיני הסדר הנכון הוא “רושמי” הכי מקסים ומרגש ועצוב ונפלא, “השנים הנפלאות בזבל” אחריו (כי שי בו רעננות ובוסריות וניסיון כן לספר לגעת), ורק אחר כך “לחנך נערות צ’כיות”, שהוא בעיני יותר מדי תעלול כתיבה מכדי לרגש ולהזיז משהו באמת. אבל אולי זו רק אני, כי על האמצעי הסכמנו, והסדר שלו היה הפוך (כלומר “לחנך” ראשון). אבל בחורים, מה הם מבינים בהתרגשויות ודמעות מספרים, הם לא גדלו על האסופית ומחניים.

  5. אורח לרגע

    היי היי היי –
    מי לא גדל על אסופית ומחניים?? (ואיזהו גיבור).

  6. אני גדלתי על האסופית, אן שרלי, אן מאבונלי, מחניים וכל אלה (הכל אלה בשביל להקפיץ).
    לא מהם למדתי התרגשויות ודמעות בספרים, גבר כושל שכמותי.
    גם לא מחלף עם הרוח.
    התרבות הפוסט מודרנית הזאת (הזאת כדי לעצבן), לא רק שהיא נותנת לגיטימציה לכל סוג של זבל (מהו זבל ? הכל שווה בפני הרלטוויזם), היא מורידה את רף הקריאה, ואלה ספרי הילדות שלנו. פלא שהשיניים נשברות כאשר אנו הולכים ליצירות שקדמו ללורנס סטרן ? חונכנו לאכול אוכל מעובד וקל. התרגשות בזול, דמעות בזול (ספרות זולה, רגשות גנובים).
    קצת כיוונים שטראוסיינים (ליאו שטראוס) לא יזיקו לנו, חברים (אם אתם חברים שלי).
    להקשות על עצמך כדי להתקדם, ולא לזרום אל עבר הכלום.
    יאללה תגובות!

    • היפה בנשים

      לקרוא למחניים ולאסופית ריגושים זולים? ככה? יקירי, עם כמה שזה אולי זול, זה גם היה אמיתי מאוד, הדמעות שבכיתי בסוף מחניים, שנטמעו בדמעות שאבא שלי, אחיו ואחותו הזילו על אותו הספר בדיוק. כנ”ל השד מכיתה ז’ וכמעיין המתגבר, שקראתי מאוחר יותר. עותקים ישנים משנות השישים, שרצו במשפחה. צריך לזכור שאנחנו מדברים על תרגומים, שבדרך הטבע נוטים להתיישן. המקור נשאר אותו מקור- התרגום שונה. לכן אין טעם להתגעגע לקושי שבכתבים קדומים כביכול (הם לא באמת קדומים, התרגום מחורבן).
      ובקשר לטענתך האחרת, בדבר מניפולציות רגשיות זולות- אולי אתה צודק. ותאמין לי שבסרטים אני יכולה לזהות מניפולציה מקילומטר. בספרים פחות, אבל עדיין, לעניות דעתי ספרים צריך לשפוט כפי ששופטים שירה- כלומר חלק גדול מערך הספר הוא הפעולה הרגשית שיש לו עליך, אם לא כל ערכו.

    • זה מאוד נחמד שאתה מתגרה כדי לעורר תגובות, אבל לא הבנתי מה רצית להגיד.
      ספרי הילדות שהזכרת אינם פוסט מודרניים ובתוך מכלול הפוסט מודרניזם, שאין לו הגדרה מגובשת עדיין, נמצאות יצירות גדולות לצד יצירות די קטנות .
      תרבות הכלום היא גם תרבות – תרבות נגד שכזאת ואחריה תבוא התנגדות מסוג חדש שתהפוך לתרבות מסוג חדש. ככה זה עובד.

      • לפוסט מודרניזם אין הגדרה מגובשת עדיין?
        צר לי לבשר לך, אבל אנחנו כבר אחרי עדין הפוסט מודרניזם והיטיבו להגדירו לא מעט במאמרים וספרים.

        • זה בדיוק העניין. הגדירו לא מעט משום שזה לא פשוט ואנחנו שתי דקות אחרי, לכן קשה לגבש הגדרה. רוצה לתת אותה?
          אפילו את המודרניזם שלפניו עדיין קשה להגדיר.
          כשיש כמה הגדרות ואלפי נסיונות למושג אחד, סימן שאין גיבוש,
          אולי צריך לצאת למסע

          • הגדירו לא מעט כיוון שהתייחסו לדיסיפלינות שונות בראי הפוסט מודרניזם (פסיכולוגיה, אמנות פלסטית, פילוסופיה, פמיניזם וכו’ וכו’). ההגדרות לא שונות כמו שהתאוריות רבות. מה שכן קיימת הסכמה לגבי ההגדרה לפוסט מודרניזם. קשה? בכלל לא.

            • יאללה תביא/י הגדרה
              בראי הספרות

              • אני ממליצה לך לקרוא את הספר ‘פוסט מודרניזם’ של דוד גורביץ’. ספר מצויין.
                תוכלי למצוא שם הגדרה לפוסטמודרניזם בראי הספרות תוך ניתוח, בין היתר, של הסופרת-אלילה אורלי קסטל-בלום.

                • יקירה, את מתחמקת. אני מכירה את הספר ואיכשהו גם גורביץ וגם קסטל בלום
                  נמנים על מוריי. את מוזמנת לשלוח לי מייל ולהמשיך בדיון הפרטי הזה.

                  • תוהה

                    אין כאן כול נסיון להתחמקות. ההנחה שלך _שקשה_ להגדיר פוסטמודרניזם צרמה לי, וכול שניסיתי לעשות הוא להעמיד אותך על טעותך.

  7. אני הייתי רוצה לשמוע גם מה קרה עם המורה למתמטיקה? ומה עוד אפשר ללמד על מספרים ? 🙂

  8. את הספר הנ”ל קראתי כבר לפני כחמש שנים, לשמחתי.
    גם אני שייכת לדור ההמשך של הצ’כים, לפיכך קיבלתי העתק שהביא איתו הסופר עצמו לחוג בית שערכו לו אמי וחברותיה (צ’כיות וסלובקיות כולן, חברות ילדות עוד מהפנימיה בפראג או מהשכנות בברטיסלבה וכד’).
    אני חייבת לציין עובדה שאני וחברי לתואר: “דור ההמשך של הצ’כים” (כלומר צברים שהוריהם עלו לארץ בשנות נעוריהם – לפני נפילת הקומוניזם), רואים כעובדה בלתי מעורערת: צ’כים – זר לא יבין זאת. עקרונות ההומור, קו המחשבה, הילת הקומוניזם שבחיי היום-יום(ששונה כל כך בתפיסה של העם מהקומוניזם הרוסי) וכד’, שונים כל כך מכל דבר אחר עלי אדמות. צ’כים, כמו הודים וישראלים – אם לא חווית על בשרך לא תבין לעולם את הכל עד הסוף. חבל, אבל אין מה לעשות. בעלי למשל (צבר עם שורשים ארגנטינאים), יכול היה להבין חלק גדול מההומור שבספר רק לאחר שנטמע היטב בסדר היום הציבורי של האוכלוסיה הצ’כית האינטנסיבית שסביבו. מסקנתו היתה: “את חייבת לכתוב עליהם ספר, בחיי!!!!”. כעבור כמה דקות הסכים להודות שאין טעם, כי שוב, כמו שאמרתי, זר לא יבין זאת. חבל.

  9. לכל מי שאוהב סיפרות צ’כית. שני מומלצים נוספים אמנם לא של הדור החדש, אבל
    מלאי הומור, כאב, עצבות ויופי.
    המלחמה בסלמנדרות של אחד הסופרים הצ’כים הגדולים בכל הזמנים וסאטריקן
    מדהים:”קארל צאפק”.
    והשני:”חזירי הים” של הסופר הצ’כי המוקצה בתקופת המשטר הקומוניסטי
    לוודביק ואצוליק.
    חייבים לקרוא אותם. פשוט חייבים. בלי שני הספרים הללו, הספרות הצ’כית
    שאתם מכירים היא לחלוטין לא מספקת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *