המצלמה שאמא נתנה לי

מחקר עצמאי

בשני החודשים הבאים חוותה הווגינה שלי את הדברים האלה: שטיפות חומץ, השריות מי מלח, החדרת ג’לי על-פי נוסחת ה-PH של הווגינה והחדרת קרם אסטרוגן. ניסיתי גם חומר סיכה ששמו אסטרוֹחליק, שהיה דביק יותר משהחליק. החבר שלי ואני ניסינו מגוון פעילויות מיניות: מהר מאוד, כדי שזה לא יספיק להכאיב; בלי לזוז, רק בפנים; רק אצבעות בפנים; שום דבר בפנים, רק בחוץ. לא משנה מה עשינו, זה כאב. הפסקתי ללבוש מכנסיים ונהגתי פחות במכונית. עמדתי מול מדף ספרי הרפואה בחנות הספרים בכיכר הרוורד והפחדתי את עצמי בקריאה על אודות סרטן העֶריָה. ביליתי המון בישיבה על רצפת האמבטיה עם מראה ופנס, מתבוננת בנקודות האדומות שלי.
הישיבה על רצפת האמבטיה היתה מעניינת. הרגשתי שאני עושה משהו שאסור לעשות. העדפתי להתבונן בווגינה שלי בחדר מואר יותר, כמו חדר העבודה, אבל פחדתי שאנשים יראו אותי (הרחוב שלי צר והשכנים שלי קרובים מאוד), אז נשארתי בחדר האמבטיה המוצל והחשוך. הרגשתי שאני לא אמורה לחקור את הווגינה שלי עד כדי כך – או בכלל בעצם. אבל חקרתי. התבוננתי בעיון, דחפתי קצת, הפרדתי את השפתיים החיצוניות ואת השפתיים הפנימיות, הבטתי לתוך התעלה וניסיתי לפענח מה נורמלי ומה לא. לא היה לי מושג כמובן. אמנם ככל שעשיתי זאת יותר, כך היטבתי להכיר את הווגינה שלי. וכיוון שחשתי כאב בנקודה מסוימת, יכולתי להשוות את שאר הווגינה לנקודה הזאת. היה לי אזור בקרה ואזור נגוע. הצרה היתה שלא היה הבדל רב בין השניים, חוץ מאדמומיות קלה באזור הנגוע.
ניסיתי להסביר את התחושה לחבר שלי. יש לי בִּפנים זיקוקים, אמרתי. זה כמו כאב בגרון – חשבתי שזה דימוי מועיל. בכל אופן, זה כמו גרון, אז זה ממש כאב בגרון. כאב חזק כל-כך, עד שאתה לא רוצה לבלוע, מכיר את הסוג הזה של כאב גרון?
כשעשיתי את כל ההשוואות האלה הוא הסתכל בי במבט בוחן.
אין לי וגינה, אז אני באמת לא יכול לדמיין.
יש לך גרון, ציינתי.
אני מנסה לדמיין, אמר.
היינו אומללים לגמרי.
החבר שלי נגר. נפגשנו משום שנזקקתי לדלת כניסה חדשה. הדלת הישנה שלי התעקמה ולא נסגרה כמו שצריך. כשירד שלג הוא חדר לפרוזדור.
הוא קבע דלת חדשה. תלתלים ושבבים של עץ טרי מלוחות הדלת החדשה נחו לרגליו כשסיים.
יש לך מטאטא? שאל.
נתתי לו.
הוא ניקה את הרצפה בקפידה. הוא וידא שהוא מוציא את כל הנסורת מהפינות, כורע ובידו יעה – יש לך יעה? – ואחר-כך מקפיד שהשבבים לא יתעופפו בדרך לפח האשפה שבמטבח.
היה משהו כובש בטיפול האיטי והיסודי שלו. החלטתי שאני זקוקה לכמה מדפים.
אהבתי להסתכל בו כשעבד. חיבבתי את העיפרון הרך שלו, שנראה כמו קרש מיניאטורי, ואת סרט המדידה הצהוב שלו, גדול כמו כדור בייסבול, שהשתלשל מחגורתו, ואת ההרגל שלו לומר, טוב, עכשיו אנחנו מתחילים, לפני שחתך לוח עץ.
במיוחד חיבבתי את הריח שלו. כשעמדתי בצדו בזמן שהסביר מה עומד לקרות למדפים הרחתי את המתיקות של עץ חתוך ואת הניחוח החריף של שרף.
כיוון שהיה נגר איטי ויסודי, הנחתי שיהיה גם מאהב איטי ויסודי, אבל הוא לא היה. הוא היה אנרגטי ובעל כושר המצאה של מסור.
במשך שנתיים שמחנו בפעילויות שחלקנו: לחשוב איך הוא יכול לשפר את הבית ולעשות סקס. עכשיו, שלא רציתי לעשות סקס, היינו בצרות.
לא רציתי לעשות סקס משום שזה הכאיב. הוא עדיין רצה, וזה היה הגיוני. לו לא כאב כשעשינו סקס. והווגינה שלי עדיין פעלה באופן רגיל – כשהוא נישק אותי היא נעשתה רכה ומזמינה ומאושרת, כאילו הכול בסדר. אבל ברגע שנגע בה ייללתי.
התחלנו לנהל המון ויכוחים טיפשיים: איזה סרט וידאו לשכור, אם להזמין את פולה ואֶטוֹרֶה לארוחת ערב, אם לנסוע או ללכת ברגל לכיכר הרוורד. הוויכוחים האלה היו בעצם על הווגינה שלי, והם העצימו את הכאבים.
בנובמבר טלפנתי למרכז לרפואה אלטרנטיבית וקבעתי פגישה.

קטע מתוך הספר
המצלמה שאמא נתנה לי
מאת סוזן קייזן (מחברת “נערה בהפרעה” המבוסס על חוויותיה האישיות שהפך לסרט ולרב מכר), הוצאת כתר, 2003

תגובות

  1. אופיר

    זו כתבה או פרסומת ?!

  2. כמה עצוב לקרוא על מערכת יחסים שבנויה על שני דברים בלבד שיפור הבית ויחסי מין … הנה הוצאת גורם אחד מהמשוואה ולא נשאר כלום.. זה לא העניין של בעיה רפואית שקיימת ורצוי לטפל בה ( ואם כבר לטפל אז למה לחכות חודשיים ?? ) ואפילו עוד יותר עצוב שזה אפילו לא משהו שנקרא בין השורות אלא נאמר מפי הכותבת עצמה …

  3. כנראה שמדובר בוסטיבוליטיס, מחלה שאין לה פתרון חד משמעי והדרך אליו לוקחת שנים (אם בכלל)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *