הנקה: נשים מינקות ביהדות ובהיסטוריה

מֵינֶקֶת WET NURSE – אישה שמניקה את התינוק במקום האם שילדה אותו, בדרך כלל בנוסף לתינוק שלה.
נשים שכרו שירותי מינקת כאשר לא יכלו להניק בעצמן את התינוק שילדו. בתקופות קדומות, נשים מן המעמד הגבוה נהגו לשכור לעצמן מינקות. בתרבות בת ימינו, מאז המצאת הפורמולה מקצוע המינקת כמעט ואינו קיים.

המינקת היתה בעלת בריאות טובה, אישה אשר מנהלת אורח חיים בריא, האוכלת מזון בריא ושומרת על היגיינה ברמה גבוהה, לאחר לידת תינוק משלה ובעלת אספקת חלב טובה (גם נשים אשר לא ילדו יכולות להפוך להיות מינקות, הדבר אפשרי מבחינה טכנית אך זהו הליך ארוך ומסובך המעורבים בו הורמונים ותוספי מזון).

בחודשי חייו הראשונים מבוססת תזונת התינוק כיום על שלושה סוגי מזון: חלב אם, פורמולות וחלב פרה מפוסטר. בעבר לא היו פורמולות וטרום גילוי הפיסטור התבססה תזונתו של התינוק רק על חלב אם, אך לא כל אם מסוגלת היתה להניק את תינוקה או שלא רצתה והתחליף היחידי היה מציאת אשה מינקת אשר תחליף את האם הביולוגית להניק את תינוקה.

הנקה בתקופת המקרא

המינקת הראשונה מוזכרת בספר בראשית “דבורה מינקת רבקה”. בספר שמות מוזכרת אחות משה, מרים, הפונה אל בת פרעה ואומרת “האלך וקראתי לך אישה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד”. הצעתה היתה להביא מינקת מן הנשים העבריות, שאיבדו את ילדיהן ונותרו עם החלב. מקובל היה אפוא בתקופה ההיא שהמינקות הינן שפחות וסביר היה שתהיינה מוכנות להניק ילד עברי, וכך לא תיאלץ בת פרעה להביא מינקת מצריה. מרים תכננה להביא את יוכבד, אימו של משה כמינקת.

הנקה בתקופת ימי הביניים

בימי הביניים נעזרו יהודי אירופה במינקות נוצריות. במקורות הנוצריים מוזכרת תופעה זו לעיתים בהסכמה ולעיתים בביקורת חריפה. ישנן עדויות לכך כי קונסול בעיר בצפון צרפת חוקק חוק האוסר על היהודים להחזיק עבדים נוצריים ושפחות מינקות.
התופעה היתה נפוצה מאוד בקרב יהודי צרפת במאה ה-11 ואף ניתנו פסקי הלכה המתירים ליהודים לקחת מינקות מהנוצרים.
במאות ה-12 וה-13 היו נסיונות רבים של הכנסייה למנוע מן היהודים להחזיק מינקות נוצריות ואפיפיורים רבים מחו על חוצפתם של היהודים ואף טענו למעשים מגונים שנעשו במינקות אלו.


תכונות המינקת על פי ההלכה:

בגיל בין 20 ל-30, טובת מראה, ללא מום, מזג ממוצע, בינונית במידותיה, בעלת מידות טובות, לא כעסנית ולא רגזנית (רבי מנחם בן-אהרון בן זרח – טולדו, 1374 בערך).
עדויות מהעיר פירנצה מלמדות כי רוב ההורים שכרו מינקות לילדיהם אך מעטים הביאו אותן אל ביתם. רוב ההורים שלחו את התינוקות לביתן של המינקת למשך חודשים ולעיתים שנים, בדרך כלל לכפר מרוחק שם כוח העבודה זול יותר. מינקת בכפר נטלה מהאם הביולוגית את כל תפקידיה ותפסה לחלוטין את מקומה בשנותיו הראשונות של התינוק. ואילו אותה אם אשר מסרה את תינוקה היתה משמשת מינקת להורים בעיר, אשר בה השכר היה גבוה בהרבה מהשכר בכפרים, היא פעלה במקביל לאם הביולוגית ובשיתוף פעולה איתה ותפקידה בגידול הילד היה מוגבל.
מינקת ממוצעת לא סיימה בשלום את תקופת ההנקה מסיבות שונות: מחלות, מחסור בחלב או בגלל הריון (באותם ימים אסרה הרפואה על הנקה בזמן הריון) והתינוק נמסר למינקת שנייה, שלישית ואף רביעית.

הויכוח ביהדות – מסכת עבודה זרה

מותר לנכרית להניק תינוק יהודי רק ברשותה של האם, מהחשש שמא המינקת תהרוג את התינוק. הגבלה זו צמצמה מאד את האפשרויות שעמדו בפני אם יהודייה. היא יכלה לשלוח את תינוקה למקום מרוחק בתנאי שהמינקת תהיה יהודייה או להסתייע במינקת נכרית אשר גרה ממש בשכנות קרובה על מנת שתהיה תחת השגחתה.
כנראה שהיהודים לא שלחו את ילדיהם למינקת במקום מרוחק על פי העדויות משום שעל מנת להשתמש במניקות רחוקות יש צורך ברשת מסועפת של מניקות ומתווכות ועובדה זאת היתה מעבר לכוחה של החברה היהודית שמספר האוכלוסין בה היה מצומצם.
חכמי ימי הביניים התחבטו רבות בשאלת ההשגחה על המינקת הנוצרייה. האם תוכל להמשיך לעסוק במלאכתה ו”להציץ” מידי פעם בעבודת המינקת, או שמא תזדקק להקדיש את כל זמנה ולשהות עם התינוק והמינקת? האם תצטרך לקום בלילה שהתינוק בוכה ולהשגיח עד גמר ההנקה או שתוכל להמשיך לישון? האם המינקת תוכל להישאר בביתה שלה הצמוד ולעסוק בעבודות הבית ו/או להניק גם את בנה תוך כדי טיפול בתינוק היהודי?
למרות הדיון המפורט בסוגיות אלו לא היה חשש אמיתי בין האמהות היהודיות כי המינקת הנוצרייה תהרוג את תינוקן, אך כדרכה של ההלכה וחששם של התנאים והאמוראים, שהם אלו שקבעו את דרכם של הפוסקים בימי הביניים ואף אחד לא העז לשנות את הפסיקות על פי המציאות החדשה.

מסכת יבמות

במסכת זו, בניגוד למסכת עבודה זרה, עולה כי חלב של נוצרית/נכרית אסור לשתייה כשם שחלב של בהמה טמאה אסור בשתייה. כלומר במסכת זו נאסר על תינוק יהודי לינוק מנכריה אלא רק בשעת סכנה ופיקוח נפש. רבי חננאל – הראשון שחיבר פירוש לרוב התלמוד הבבלי – הוא זה אשר הוציא פסק איסור לאור הנאמר במסכת זו והתעלם לחלוטין מהכתוב במסכת עבודה זרה המתירה מינקת נכריה.
בידי החוקרים אין הסבר להתעלמות של בעלי התוספות והפרשנים למיניהם, מהסתירה וההבדלים התהומיים בין שתי המסכות בסוגייה זו, אך המשמעות המעשית של התעלמות זאת היתה היתר מפורש להשתמש במינקת נכרייה תוך הקפדה על הסייגים הטכניים (לשמור עליה וכו’).
במשך שנים ארוכות התנהל ויכוח נוקב בין הפרשנים האם מותרת או אסורה מינקת נוכרייה. הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת או בראשי תיבות רשב”א (1235 – 1310) ו רבנו אשר בן יחיאל המכונה הרא”ש (1250 – 1327) הגיעו למסקנות זהות לכאורה: חלב נכרייה מותר אלא שאין ראוי לינוק ממנה אלא מיהודיה כשרה.
הרשב”א טוען כי ישראל רגילים במצוות ורחמנים וביישנים הם מלידה ואילו הרא”ש הדגיש את חסרון הגויים האוכלים מאכלים טמאים ואז עלו סוגיות חדשות: האם מותר לינוק ממינקת יהודייה שאינה מקפידה באיסורי מאכלים טמאים? ומה הדין כלפי נכרייה המוכנה להתנזר מכל מאכל אסור על מנת לקבל את עבודתה כמינקת?
ישנן עדויות מפורשות לכך שיהודי אשכנז השתמשו במינקת נכרייה והקפידו על כך שלא תאכל מאכלים אסורים.
רבי יצחק אור זרוע – פוסק ומחבר הספר “אור זרוע” (בערך 1200 – 1270) – ראה בהתנזרות המינקת ממאכלים אסורים “ייהרג ובעל יעבור” במשך כל ימות השנה.
פרקים אלו של סוגיית המינקת מסתיימים כמו פרקים רבים אחרים בהלכה, בראשית המאה ה-14.
הפרק של הרשב”א ושל הרא”ש לא הותירו רושם בשני ספרי ההלכה הקלאסיים: ספר הטורים – ספר חוקים שחובר ע”י רבי יעקב בן אשר, בן הרא”ש (1270-1340) ו”שולחן ערוך” – ספר ההלכה הבסיסי שכתב ר’ יוסף קארו בצפת (1488 – 1575) מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, שניהם התעלמו לחלוטין מחידושיהם של חכמי ההלכה הספרדיים במאות ה-13 וה-14 בסוגיה זו והלכו בעקבות הרמב”ם והתירו למסור תינוק למינקת נכרייה בהגבלות הטכניות שהוזכרו במסכת עבודה זרה.
המינקת הנכרייה עברה מן העולם עם ההתפתחות הטכנולוגית ולפרשה זו לא נשאר הד אצל הפוסקים בני זמננו.

ביבליוגרפיה:
שמחה עמנואל – רבעון לחקר תולדות ישראל
אנציקלופדיה עברית
אינטרנט


נכתב על ידי אורנה אילוז, מדריכת הנקה מוסמכת. לפרטים נוספים, או ייעוץ הנקה מוסמך ניתן ליצור קשר טלפוני: 054-2476724.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *