איך את יכולה להסביר משהו לעצמך? ולאחרים? אדל ברנר באווירת סתיו מהורהרת על מה זה להיות אישה

הנשי הנצחי


א.

היא רכה, שופעת, חמימה.
אפשר לראות שהיא חמימה כשמדמיינים את הריח שלה כשהיא מדברת – בושם קל ומתוק, שיער חפוף, גוף ששומר על הטמפרטורה בתוך הבגדים, גוף רחוץ ועור חלק, הבל פה חמים.
השיער שלה חלק ומתבדר כשהיא הולכת, מקפץ על החלק האחורי של החולצה המכופתרת. יש לה צוואר ארוך, עם שרשרת עדינה, שרק נשים עם נתונים טבעיים של נשים אמיתיות יכולות להרשות לעצמן.
היא מחייכת בשפתיים עבות ומצויירות, חיוך שהוא לא שלם. היא יודעת שלא תהיה לה ברירה, אלא להתמסר. מצד אחד היא רוצה את זה. מצד שני היא פוחדת. היא פגיעה ורואים עליה – החולשה שלה היא גם החוזק. העקב אכילס שלה בעצם מאיים, אי אפשר לצפות מה יהיה הצעד הבא שלה אם מישהו ידקור לה שם, בעקב אכילס. למרות שנראה שהיא מסוגלת בקלות לדלג בין השלוליות בעקבי השפיץ שלה.
אי אפשר לדעת אף פעם אם היא באמת פגיעה או שהיא רק עלתה על זה שפגיעות, אצל בנות מינה, זה כלי הנשק היעיל ביותר. אפילו החברה הטובה ביותר שלה לא יודעת עד כמה היא באמת פגיעה ועד כמה היא משחקת אותה, כשצריך או כשבא לה. גם לבחורים שניגשים אליה יש רק הערכה גסה, אומדן לא ודאי – לפי משהו בפנים, לפי תנועות הגוף, לפי הבעות. יש גם כאלה שבכלל גרועים בהבעות וכל מה שהם רואים זה את השפתיים התפוחות או העיניים הגדולות, הכחולות. ואת החיוך הלא שלם. אולי רק אמא שלה יודעת, עד כמה היא פגיעה באמת. לפעמים גם היא עצמה לא יודעת בודאות.
אתה רוצה לגונן עליה. אתה מניח שיש לך מפני מה. כנראה אתה צודק.
היא יודעת שגם אתה תוכל לפגוע בה, אפילו אתה שרוצה את טובתה. אתה אחר ממנה. מעצם זה תפגע בה.
היא לא מתמסרת לך. רק קצת. ומיד כשנזכרת שגם אתה מסוכן היא נסוגה לאחור, לפגיעותה הבטוחה והמוכרת ומשאירה אותך לבדך, תוהה בינך לבין עצמך איפה פישלת, מה עשית לא בסדר. איפה שוב פגעת בה.
היא לא רוצה להיות כזאת.
אולי היא רוצה להיות בן.
אולי אמא שלה רצתה שתהיה בן.
אולי אבא שלה פינק אותה יותר מדי, גם איפה שלא היה צריך.
היא תהייה בלתי נגמרת, חידה בלתי פתורה.


ב.

היא קשה, קרה וסקפטית.
אפשר לראות את הקרירות שלה לפי העור, לפי המבטים לכל כיוון, מבטים חודרים דרך עיניים יוקדות. היא לא עוצרת לרגע. גם לא כשמזמינים אותה לדרינק.
היא כמו הארנב בעליסה בארץ הפלאות, תמיד ממהר, לא נח לרגע. היא מחייכת אל כל מי שמתקרב, חיוך שאומר בעיקר שהיא לא רוצה שיתחילו לרקום סביבה אגדות וסיפורים. חיוך שמביע שהיא יודעת בדיוק מה קורה – מה קורה מסביב, מה קורה בפוליטיקה, מה קורה בעולם, מי שולט במי, מי רוצה ממנה מה.
כל מה שאפשר לראות עליה זה את הכאן ועכשיו. היא אמנם לא שולטת לגמרי בכל תנועה, בכל מילה שיוצאת לה מהפה, אבל לפחות היא מדברת. היא מגיבה מהר, מחייכת כשצריך, ואם צריך גם מדברת בתקיפות. אולי רק על דברים אמוציונליים. אבל אולי גם על מרכז הליכוד, או על אמנות.
אין לה נקודות תורפה. נקודות תורפה בעיניה זה דבר יחסי ודינמי, כמו החיים.
בכל תנועה, תגובה, הבעה שלה היא בעיקר רוצה להראות: אין כאן שום סוד. שום דבר שעלול להזמין את מי שמתבונן בה לנסות לפענח או לפתור. מה שרואים זה מה שיש, וגם זה רק הרגע. הכל גלוי, גם במשחקים היא כבר מנוסה, ואם היא לא פותחת במשחק אלא רק נענית לו, זה לא בגלל שהיא מתלבטת. זה לא בגלל שאין לה ברירה.
זה רק כי ככה בא לה הרגע.
זה לא שהיא “נותנת” או “לא נותנת”. “קלה” או “קשה”, למרות שהיא יודעת שקלה אומרים לא רק על אתלטיקה. והיא אפילו אוהבת לראות את השחיינים, וגם את השחייניות, באליפויות העולם.
היא כל כך מאמינה שככה היא רוצה להיות, שאין לה שום ברירה אחרת. יש לה ברירה לעשות דברים שיוכיחו כביכול שהיא לא רק כזאת. אחרי הכל היא רוצה ילדים. היא רוצה לבכות למישהו על הכתף ושהוא יחבק אותה.


ג.

היא לא כזאת ולא כזאת. היא לא חידה בלתי מפוענחת. היא יודעת שיש דברים חידתיים אצלה, כלומר יש דברים שלא ממש ברורים לה בעצמה. וגם לא לאחרים. וגם לא לאמא שלה שהיא לא ממש מדברת איתה על הכל.
יש לה חברות כאלה. היא לא ממש מסתדרת איתן תמיד. גם עם גברים היא לא ממש מסתדרת, כי הם תמיד חושבים בשחור או לבן. בעצם כמוה. הם תמיד חושבים שהיא אמורה להיות להם לא ברורה, וגם אם היא משתדלת להבהיר את מה שאפשר, זה עדיין נשאר לא ברור בשבילם, איך אישה יכולה להבהיר להם דברים. איך אישה בכלל יכולה להסביר משהו לעצמה.
כשיש לה מחזור היא יודעת שמשהו קורה שלא הכי ברור לה. גם כשהתחילה הריון פעם היא הבינה שאי אפשר להתחמק מזה.
מצד שני זה לא הכל. היא לא רק ביציות וביוץ. היא לא היא בגלל שאין לה זין. אין סיבה אחת למה שעובר עליה, לרצונות שלה, לפחדים, לחלומות – לכל אלה יש כל מיני סיבות.
היא גם יודעת שאף אחד לא טרח לברר אותם בשבילה. גם פרויד לא. גם לא סימון דה בובואר ולא יונה וולך ולא אף משוררת או סופרת או פמיניסטית או חברת כנסת משדולת הנשים.
היא לבד במערכה, צריכה לבדה להגדיר מחדש את עצמה ואת הסיבות שלה, שיהיו שלה באמת – לא ביחס לגברים אלימים, לא ביחס לגברים נחמדים, לא ביחס לגבר החלומות. וגם לא ביחס לאמא שלה או לחברה הכי טובה שלה או לשכנה שלה מהמקלט לנשים מוכות. לבד, ביחס לעצמה.

תגובות

  1. וואו. איזה יופי !

  2. מפהקת בנימוס

    תעזבי אותנו, באמא שלך.

  3. אלמוני

    הכי יפה שיש!

  4. אורחת

    אבל מה הפואנטה?

  5. עוד גבר

    אכן, הדומה (המכליל) והשונה (המייחד)-
    לשניהם משמעות.

  6. ריגש נגע וכאב בו זמנית.מישקלן של מילים חזקות שמתחברות בתחביר לוגי יפיפייה..

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *