רחל אטאס רכשה את התואר הרשמי כ"אמא של יוני" בסיט.קום החברתי של הטלויזיה החינוכית בסוף שנות השבעים "הילדים משכונת חיים". שכונת פיתוח שהיא לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני, כמו ג'נגו ויוני, ויש בה כבאים כמו הכבאי אישוני. עבת בשר, אימהית להפליא, קלישאית עד כדי קריקטורה, עם סינור בילט אין, היא היתה עומדת על המרפסת, ומידי פעם צורחת, "יוני, יוני". צובעת את סט התפאורה שכולו שחור לבן בצבעים אקזוטיים-עממיים. רגעי ההתקרבות הגדולים בינה ובין יוני היו כששיתפה אותו בגלגול קובה.
כן, כן. פעם היו אימהות כאלה, שמתעקשות להיות אימהות ולא חברות של הילדים שלהן. סביר להניח ש"אמא שלי יוני" משכונת חיים, היום, היתה מתעקשת להגיד לו "יו יו, בנ'שלי, רוצה ללכת לתפוס איזה אומן פירסינג ולעשות לנו טבעת קטנה בחבל הטבור? רוצה קובה? הסשימי-בורגול של הטוניסאים. איפה ג'נגו, מה יש לו לייט-נייט שהוא מאחר ככה?"
כמעט עשור קודם לכן הפליאה אטאס לשרטט עוד קלישאה אימהית. היא היתה האמא שגאה בבנה השלומיאל, הבולבול הקבולבול של המדינה הצעירה, ומגדירה את מהות האהבה האימהית, כפי שניסח אותה במילים דן אלמגור. "המצעד קרב, מריע הרמקול. מצעד קרב, הנה גם הקצין. כל החיילים דורכים ברגל שמאל. רק חיימקה שלי דורך פה בימין!" היום שיר כזה היה ודאי מזמן ועדת חקירה, כשהצבא שקוף לגמרי ולכל אם יש את מספר הטלפון האישי הישיר של הרמטכ"ל. אבל הקרשנדו, הקרשנדו מגדיר מהי אהבת בן לאימו: "כל החיילים שונאים את אמא כל העת רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, אוהב את אמא באמת!"
רחל אטאס הסתלקה מאיתנו עם רזומה שכולל שמות כמו "תאטרון הסמבטיון", "זעקי ארץ אהובה", "האופרטה הישראלית הראשונה, שולמית", "התקליט הראשון משיריה של נעמי שמר", "תאטרון דו רה מי", "החמאם", "תל אביב הקטנה", "היה היו זמנים עם יוסי, חיזקי, יונה", "טנגו כפר סבא", "נס בעיירה", וכמובן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של אלתרמן וארגוב, ב-1964 שם היתה הפילגש המצרייה נופרית, שאלתרמן, מוקסם מאיכיותיה הקלאופטריות, כתב עבורה במיוחד שיר. בימים אלה עולה המחזמר הנפלא מחדש, הגברת מירי (עננים עננים בעיני) מסיקה נכנסת לנעליה הענקיות של אטאס.
רחל אטאס הלכה מאתנו אחרי מחלה קשה, והיא בת שבעים. שנות התשעים מצאו אותה הרחק מן הזירה, במסגרת הגזירה הנוראה שמחליטה שהזרקור כבה עלינו בגיל שבו הגברים רק מתחילים לקבל תפקידים עם בשר וגידים.
כן, כן. פעם היו אימהות כאלה, שמתעקשות להיות אימהות ולא חברות של הילדים שלהן. סביר להניח ש"אמא שלי יוני" משכונת חיים, היום, היתה מתעקשת להגיד לו "יו יו, בנ'שלי, רוצה ללכת לתפוס איזה אומן פירסינג ולעשות לנו טבעת קטנה בחבל הטבור? רוצה קובה? הסשימי-בורגול של הטוניסאים. איפה ג'נגו, מה יש לו לייט-נייט שהוא מאחר ככה?"
כמעט עשור קודם לכן הפליאה אטאס לשרטט עוד קלישאה אימהית. היא היתה האמא שגאה בבנה השלומיאל, הבולבול הקבולבול של המדינה הצעירה, ומגדירה את מהות האהבה האימהית, כפי שניסח אותה במילים דן אלמגור. "המצעד קרב, מריע הרמקול. מצעד קרב, הנה גם הקצין. כל החיילים דורכים ברגל שמאל. רק חיימקה שלי דורך פה בימין!" היום שיר כזה היה ודאי מזמן ועדת חקירה, כשהצבא שקוף לגמרי ולכל אם יש את מספר הטלפון האישי הישיר של הרמטכ"ל. אבל הקרשנדו, הקרשנדו מגדיר מהי אהבת בן לאימו: "כל החיילים שונאים את אמא כל העת רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, אוהב את אמא באמת!"
רחל אטאס הסתלקה מאיתנו עם רזומה שכולל שמות כמו "תאטרון הסמבטיון", "זעקי ארץ אהובה", "האופרטה הישראלית הראשונה, שולמית", "התקליט הראשון משיריה של נעמי שמר", "תאטרון דו רה מי", "החמאם", "תל אביב הקטנה", "היה היו זמנים עם יוסי, חיזקי, יונה", "טנגו כפר סבא", "נס בעיירה", וכמובן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של אלתרמן וארגוב, ב-1964 שם היתה הפילגש המצרייה נופרית, שאלתרמן, מוקסם מאיכיותיה הקלאופטריות, כתב עבורה במיוחד שיר. בימים אלה עולה המחזמר הנפלא מחדש, הגברת מירי (עננים עננים בעיני) מסיקה נכנסת לנעליה הענקיות של אטאס.
רחל אטאס הלכה מאתנו אחרי מחלה קשה, והיא בת שבעים. שנות התשעים מצאו אותה הרחק מן הזירה, במסגרת הגזירה הנוראה שמחליטה שהזרקור כבה עלינו בגיל שבו הגברים רק מתחילים לקבל תפקידים עם בשר וגידים.
984.jpg