תרצה אתר

הפנתיאון

“אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להירגע
אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, למרות הכל, הכל נגמר”
כך ב”בלדה לאישה” רשמה תרצה אתר כרוניקה של כאב נשי עמוק, תופתי, סופני, שרק אישה, אולי, יכולה לדעת. ובוודאי לשורר אותו בכזה רגש. תרצה אתר הצליחה, בחייה הקצרים, לכתוב את הבלדה הנשית הגדולה, ולפורר אותה לרגעים של אושר פראי וכאב ששמור למשוררות.
נתוני הפתיחה של תרצה אתר, בתם היחידה של נתן אלתרמן ורחל מרקוס, היו שילוב של מתנות אל נפלאות ומסוכנות. יופי מרהיב, כישרון ענק. מתנות מהסוג שמחייב הישמרות, מתנות מהסוג שהסכנה חומדת. את הסכנה זיהה אביה, בשיר הדרמטי ההוא, תחינתו של אב המצליח לזהות זרע כמוס של אסון אצל בתו, אבל אינו יכול להושיע לה. “נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים”.
אתר מעוררת קינאה עד היום בהספק העצום שלה, בפוריות וביכולת ללהטט בין סגנונות, ולהישאר בכולן משוררת עם תמטיקה וסנמטיקה יחודיות. דומה שלא קמה לה שניה בכישרון לתרגם את המר והמתוק לשירה מפכה, בלתי מתכלה, וכזו שיכולה להיות פזמון מולחן. ואמנם, היא חיה כיום על שפתיים ומושרת, כי זכתה ללחנים של חסד. מטקטסים תמימים ומתוקים בעלי ניחוח פסטיבלי (“אני חולם על נעמי”, “פתאום עכשיו, פתאום היום”), דרך שירים ששרטטו באופן מכשף אהבה לא נוחה, קשה (“אדבר איתך”, “אהבה יומיומית”, תרגומים מרהיבים של שירי עם (אתר אחראית לעיברות של השיר הסלווי היפהפה “בלדה על נערי שגדל” שהפך לשיר כמעט-שלה, עוכר שלווה ובעל סיום בלתי נשכח “בל יקרב איש אליי פן תאכלנו האש”). וספרי ילדים שעד היום מקסימים פעוטות וכאלה שגדלו בעל כורחם (“האריה שאהב תות”, ורק תות, הספר הזה, שיחד עם “האריה שאהב פודינג שוקולד” של ע’ הילל, חולק את מלכות האריות של ספרות הילדים שלנו).
היכולת לראות את השקר היומיומי כחבצלות מים, את מי היום יום העומדים והעכורים כזרימה מפתה ואספקלריה של תפרחות סגולות על פני המים, היכולת לצייר יופי של חבצלות בר בעמק וענני אוקטובר סגולים, ולצידם לצייר בפסקנות סוף מוחלט. ובכלל, התשוקה העצומה לפרח גם אם הפרח הזה הוא במסגרת השקר הקטן, היומיומי. הרצון לבנות בתוך הקיום הדל איזו תפרחת עשירה של יופי שתצדיק את הקיום הבלתי נסבל, והיכולת של תרצה אתר לייצר יופי מר פורח וחרב בו זמנית, בשיריה ובשירתה, רק מעצימים את האבל הבלתי נגמר על מותה בגיל שלושים ושש, כשנפלה, עקב תאונה, מחלון ביתה, כסוג של אופליה מודרנית, כמו נענית ליסורי החרדה של אביה. במותה ציוותה לנו את השירה, ואת התביעה החונקת והבלתי אפשרית, אולי, לשמור את נפשינו, ציוותה לנו להאמין שיש כזה דבר “אלוהי הנשים”. במותה הזהירה אותנו, אולי,”לא כדאי להרחיק מערבה מכאן”, אבל אין כמו שירתה לקחת אותנו אל מחוז הקסם שבו אפשר לסלסל תמרת עשן זעירה, ולחזות בציפוני ענק ובשעוני קוקיה מוזרים.
987.jpg

תגובות

  1. בועז כהן

    “כרוניקה של כאב נשי עמוק”…

    כמה נכון.

  2. שחר אלתרמן

    הגזמת קצת. תרצה אתר היתה משוררת בינונית במקרה הטוב שזכתה וזוכה ליותר מדי תשומת לב בזכות ייחוסה המשפחתי.

    • על טעם וריח וכו’, אבל אין כמו ביקורות לא מנומקות וקטלניות על מנת לגרום למי שכתב אותן להרגיש עליונות.

      תרצה אתר אכן לקחה מאבא שלה את השפה העשירה (וזו בהחלט לא בושה, כי מעטים המשוררים שיכולים ללהטט כך בשפה העברית – פשוט תענוג לקרוא את המילים)ץ אבל היא הוסיפה נופך אישי ומלנכולי יחד עם מימד נשי וצניעות שחסרים לעיתים בשירה של אבא.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *