בננות בנות שמרשות לעצמן
אלישיה מור, שהתפרסמה בתור הזמרת "פינק", חוזרת לעולמנו הורדרד עם אלבום רביעי בשם "I'm Not Dead". פינק אומנם לא מתה, רק נעלמה לזמן מה. אלבומה האחרון לא הצליח לכבוש את המצעדים כמו קודמו, "M!ssundaztood", שהפך אותה למגה-כוכבת.
את אלבומה הראשון הקליטה בגיל 18, לאחר שהספיקה לפרוש מלהקת בנות בהתהוות. "Can't Take Me Home", אלבום הבכורה שלה, מכר פלטינה כפולה. שירים כמו: "There You Go" ו- "You Make Me Sick" היו להיטי טופ 10 שגילו לעולם ילדה מרדנית וזועמת, אבל פינק רצתה יותר עצמאות בכל מה שקשור במוזיקה שלה. היא ניצלה את פסק הזמן להיכנס לאולפן עם כותבים ומפיקים גדולים (בניהם לינדה פרי המוכשרת) ויצרה שירים שהם פינק, על כל דעותיה ומחשבותיה. התוצאה הייתה מדהימה. האלבום הציג אותה כבחורה עם אומץ ותעוזה, שאין לה שום בעיה לכתוב על הדברים הכי אישיים, כמו שראינו ב"Family Portrait", שם דיברה על הגירושין ההרסניים של הוריה. אותו אלבום גרם לפריצה הגדולה שלה באירופה ובישראל וחברת התקליטים דרשה עוד. אבל פינק, כפי שהכרנו, לא מסוגלת לעשות דברים שלא בדרך שלה. באותה תקופה היא רק חיפשה שקט ושלווה ולא יכלה להתמודד עם דרישות החברה. היא כתבה עשרה שירים חסרי משמעות ותוכן ושיחררה את אלבומה השלישי, "Try This", בלית ברירה. באותו אלבום שינתה את הקו המוזיקלי שלה מרוק בועט לפופ קלאסי וכתבה שירים פחות על עצמה, יותר על השאר. אך היא לא הצליחה לשטות אף אחד, אלבומה השלישי כשל והעולם ציפה לפינק חדשה ומשומנת.
על האלבום החדש עבדה פינק עם בילי מאן, מקס מרטין, אינדיגו גירלס ועוד רבים אחרים. היא לקחה את עצמה בידיים ושוב הוכיחה לכולם שהיא כותבת, יוצרת וזמרת עם המון נשמה. האלבום משלב רוק, סול וFאנק ואין לו שום מעצורים. דוגמה קלאסית לכך הוא הסינגל הראשון, "Stupid Girls", שכבר כבש את פסגת המצעדים האירופאים. במקביל, הקליפ שלו מצליח לא פחות בזכות הפרודיה המשעשעת על נערות הזוהר ההוליוודיות המזויפות. חתלתולות מין כמו פריס הילטון, ג'סיקה סימפסון ולינדסי לוהן הן רק חלק מהרשימה.
עם סינגל ראשון מצליח, פינק מוכיחה שהיא מסוגלת לעשות הכול. אך לצד ההומור השחור, האלבום החדש כולל בתוכו שירים רציניים יותר. "Dear Mr. President" מוקדש לנשיא בוש, שלפי דבריה הוא "הנשיא הגרוע ביותר שראתה ארצות הברית". פינק, דמוקרטית מוצהרת, לא מפחדת לצעוק את מה שכולם שומרים בפנים. היא מאשימה אותו בכל הצער שיש בעולם ושופכת את האמת העירומה כמו על ספת פסיכולוג. עוד שיר ששווה השמעה חוזרת הוא הדואט עם אביה, "I Have Seen The Rain". אותו שיר נכתב על ידי ג'ים מור ועוסק בימיו כחייל צעיר במלחמת ויאטנם. ההרמוניה של השניים כל כך מושלמת ביחד ואין כמו ביצוע של אב ובת. גם פה פינק מצליחה לחשוף צד רגיש יותר. אך אל דאגה, השירים הרועשים והמרקידים יותר לא מאכזבים ועומדים בסטנדרטים של האלבום כולו. פינק שרה על אהבה, על כסף, על הנאות ועל החיים בכלליות. היא צוחקת על כל מי שלא האמין בה, מפקפקת במי שאומר לה להתמסד ומצהירה שהיא תמשיך לעשות את מה שבא לה, ולא משנה אם תאהבו את זה או לא.
פינק, שנישאה לאחרונה לבחיר ליבה, גם שרה על כל הדברים שבינו לבינה (כולל אוננות). היא פמיניסטית בדרכה שלה, היא סקסית גם בלי הלוק הנכון והיא לא תשכב איתך אחרי הלילה הראשון, כי יש לה כבוד עצמי. היא צוחקת על כל העולם ומצליחה למכור תקליטים כתוצאה מכך. אם זאת לא מהפכה, אז מה כן?
פינק, הזמרת הכי צבעונית ומגוונת בשטח, יוצאת באלבומה החדש בהצהרה שהיא עומדת לכבוש את העולם, לשנות את החוקים ולהיות נשיאה. אני בוחרת להאמין לה.
את אלבומה הראשון הקליטה בגיל 18, לאחר שהספיקה לפרוש מלהקת בנות בהתהוות. "Can't Take Me Home", אלבום הבכורה שלה, מכר פלטינה כפולה. שירים כמו: "There You Go" ו- "You Make Me Sick" היו להיטי טופ 10 שגילו לעולם ילדה מרדנית וזועמת, אבל פינק רצתה יותר עצמאות בכל מה שקשור במוזיקה שלה. היא ניצלה את פסק הזמן להיכנס לאולפן עם כותבים ומפיקים גדולים (בניהם לינדה פרי המוכשרת) ויצרה שירים שהם פינק, על כל דעותיה ומחשבותיה. התוצאה הייתה מדהימה. האלבום הציג אותה כבחורה עם אומץ ותעוזה, שאין לה שום בעיה לכתוב על הדברים הכי אישיים, כמו שראינו ב"Family Portrait", שם דיברה על הגירושין ההרסניים של הוריה. אותו אלבום גרם לפריצה הגדולה שלה באירופה ובישראל וחברת התקליטים דרשה עוד. אבל פינק, כפי שהכרנו, לא מסוגלת לעשות דברים שלא בדרך שלה. באותה תקופה היא רק חיפשה שקט ושלווה ולא יכלה להתמודד עם דרישות החברה. היא כתבה עשרה שירים חסרי משמעות ותוכן ושיחררה את אלבומה השלישי, "Try This", בלית ברירה. באותו אלבום שינתה את הקו המוזיקלי שלה מרוק בועט לפופ קלאסי וכתבה שירים פחות על עצמה, יותר על השאר. אך היא לא הצליחה לשטות אף אחד, אלבומה השלישי כשל והעולם ציפה לפינק חדשה ומשומנת.
על האלבום החדש עבדה פינק עם בילי מאן, מקס מרטין, אינדיגו גירלס ועוד רבים אחרים. היא לקחה את עצמה בידיים ושוב הוכיחה לכולם שהיא כותבת, יוצרת וזמרת עם המון נשמה. האלבום משלב רוק, סול וFאנק ואין לו שום מעצורים. דוגמה קלאסית לכך הוא הסינגל הראשון, "Stupid Girls", שכבר כבש את פסגת המצעדים האירופאים. במקביל, הקליפ שלו מצליח לא פחות בזכות הפרודיה המשעשעת על נערות הזוהר ההוליוודיות המזויפות. חתלתולות מין כמו פריס הילטון, ג'סיקה סימפסון ולינדסי לוהן הן רק חלק מהרשימה.
עם סינגל ראשון מצליח, פינק מוכיחה שהיא מסוגלת לעשות הכול. אך לצד ההומור השחור, האלבום החדש כולל בתוכו שירים רציניים יותר. "Dear Mr. President" מוקדש לנשיא בוש, שלפי דבריה הוא "הנשיא הגרוע ביותר שראתה ארצות הברית". פינק, דמוקרטית מוצהרת, לא מפחדת לצעוק את מה שכולם שומרים בפנים. היא מאשימה אותו בכל הצער שיש בעולם ושופכת את האמת העירומה כמו על ספת פסיכולוג. עוד שיר ששווה השמעה חוזרת הוא הדואט עם אביה, "I Have Seen The Rain". אותו שיר נכתב על ידי ג'ים מור ועוסק בימיו כחייל צעיר במלחמת ויאטנם. ההרמוניה של השניים כל כך מושלמת ביחד ואין כמו ביצוע של אב ובת. גם פה פינק מצליחה לחשוף צד רגיש יותר. אך אל דאגה, השירים הרועשים והמרקידים יותר לא מאכזבים ועומדים בסטנדרטים של האלבום כולו. פינק שרה על אהבה, על כסף, על הנאות ועל החיים בכלליות. היא צוחקת על כל מי שלא האמין בה, מפקפקת במי שאומר לה להתמסד ומצהירה שהיא תמשיך לעשות את מה שבא לה, ולא משנה אם תאהבו את זה או לא.
פינק, שנישאה לאחרונה לבחיר ליבה, גם שרה על כל הדברים שבינו לבינה (כולל אוננות). היא פמיניסטית בדרכה שלה, היא סקסית גם בלי הלוק הנכון והיא לא תשכב איתך אחרי הלילה הראשון, כי יש לה כבוד עצמי. היא צוחקת על כל העולם ומצליחה למכור תקליטים כתוצאה מכך. אם זאת לא מהפכה, אז מה כן?
פינק, הזמרת הכי צבעונית ומגוונת בשטח, יוצאת באלבומה החדש בהצהרה שהיא עומדת לכבוש את העולם, לשנות את החוקים ולהיות נשיאה. אני בוחרת להאמין לה.
הד ארצי, 2006
אחלה מאמר לא שמעתי עדיין אבל הוגב לאוזני איזה טראק
יש לה עדיין מה ללמוד לילדה הזאת
אולי אם שירי היתה פותחת את עולמה המוזיקלי מעט יותר, היא היתה מודעת ל-LIving with war החדש והמצוין של ניל יאנג. כל הדיסק הוא מתקפה על בוש והמדיניות שלו.
סביר מאוד שניל יאנג הוא לא האמן היחיד שפותח את הפה שלו בנושא, אבל בניגוד לשירי, אני לא אוציא מהפה הכרזות מהללות ומשבחות בלי לבדוק אותן קודם.
תודה על ההערה. את עולמי המוזיקלי אני מרחיבה בכל יום. הכתבה היא ביקורת אישית שלי לאלבום מעולה. זה עדיין לא אומר שאין מקום לאלבומים טובים אחרים בנושא. השירים שאנו שומעים ברדיו ובטלוויזיה אינם מדברים על הנושאים המשמעותיים בחיים. האומנים שמבצעים אותם עדיין מעטים. אז מי שעושה זאת- אני משבחת.
מתי כבר תבינו שאין שום רע ב"הכרזות מהללות", דבר הנקרא- פירגון.
הכל ברוח טובה.אני עדיין ממליצה על הדיסק בחום ובאהבה.
אשמח לשמוע ממך המלצות נוספות.
שירי
יש רע בהכרזות שאינן אמת, כמו ההצגה המופרכת של פינק כאמנית היחידה שמתבטאת נגד בוש. זה לא עניין של פירגון אלא של אמת בכתבה.
השירים ש*את* שומעת אולי אינם ביקורתיים ולא מתייחסים לשום דבר עמוק יותר מאהבה נכזבת, וזה בדיוק מה שמאפשר את כניסתם לפלייליסט המזוויע של גלגל"צ. הפתרון הוא לא לחפש מתחת לפנס, אלא לבדוק כיוונים אחרים.
הג'אם, למשל, בתקופת הפעילות שלהם דיברו לא מעט על נגעים כאלו ואחרים בחברה. הסמיתס כלהקה ומוריסי כאומן בפני עצמו מעולם לא חסכו את שבט לשונם מהמנהיגות התורנית או מנורמות חברתיות לקויות. The The של מאט ג'ונסון גם לא נמנו על הלהקות המצנזרות את עצמן לטובת הפוליטיקלי קורקט או הלך הרוח.
עד כאן להפעם.