הפרגמטיקה של מר רגש

כמה מתגמש שזה יהיה, זה לא יתאים בדיוק. זה יהיה מוערך, הדדית, זה יהיה בעל קיום עצמאי, אבל זו בדיוק הכוונה, שלא צריך להיות קיום כזה. אין פה צורך במנגנון קישור, איזשהו אנזים מסנתז שמשנה את המבנה השלישוני שלו. זה צריך להיות ככה, קליק, חתיכה לחתיכה. אבל.
כשחלקיק מעוצב, וצורתו היא מוגדרת וסופית, המולקולה מאוזנת והשיווי המשקל הדינמי מובע ברמות אנרגיה נמוכות, זה הגיוני. תהיינה התחככויות של שני המבנים, אבל במסגרת חוק שימור המסה הכללי היציבות תשמר. מנגד, כאשר החלקיק הוא בעל קטביות גבוהה, וצורתו דינמית, ומערבולות אלקטרונים משנות כיוונן במהירות, הרי אין עוד חומר פרט לגז שיוכל ליצור מגע רציף עם שטח הפנים ולהישאר במגע רציף. ככה הוא מסביר לי, פניו מביעות רצינות תהומית, ועם זאת זה לא נשמע כמו עוד אחת מההרצאות שלו בפקולטה.
אני שומעת את החיים מתאמנים בריצות ארוכות מתחת לחלון של הבית שלי. כל פעם שהם מסיימים הקפה, הם מריעים. אני כבר לא יודעת להעריך כמה הקפות הם עשו מאז שהוא כאן, או בכלל, כי קצת מביך אותי כל הארוע הזה. ברגעים כאלו התחושה שנוצרת לי עמוק בפנים היא ניכור. תמיד זה ככה – אני לא יכולה לשקר, ועוד יותר לא יכולה להראות אינטימיות פיקטיבית. כי כל פעם שנופל עלי איזה מהנדס מערכות–תקשורת-עם–עצמו-ועם-העולם, שקונה אותי באייקיו שלו ובהסברים על דברים שאני לא מבינה רק כדי שמישהו יוכל להסביר לי אותם, אני מתחילה עם אותו קטע. מצד אחד מסודר, ובוגר ואחראי וחכם כזה, כמו שאני רוצה לאהוב. מצד שני, כל מה שבא לי להרגיש אליו זה חומוס. כלום, שומדבר. הוא כזה רציונלי, וכבד ומשעמם ולא מבין בכלל את החצי ספירה המופרעת של המוח שלי.

רשימות

ואז שוב יוצאת לצוד, חמושת לשון מושחזת היטב וחזה שופע, מרוצה מעצמי איך אני מסבירה לו שאני סופיסטיכוסית עם פוטנציאל להיות האמא העבריה הראשונה שהיא גם מדענית אטום וגם שחקנית בפלייבוי בשעות הפנאי, בלי לשים לב שהוא בוהה במחשוף במבט אווילי. ומחליפים טלפונים, או מיצים, תלוי מה בא באותו רגע, ושוב מתחיל הניהול רשימות הזה.
אני יש לי רשימה מיוחדת. יש בה את הנוכחי, שבדרך כלל הוא הסינון קו"ח הכי טוב ממה שיש לשוק להציע כרגע. משום מה נדמה לי שזה מהנדסים ביורפואיים בזמן האחרון. אני חושבת שהנסיון לבחור את הכי טוב כרגע הוא אקט אבולוציוני, אבל במקרה דנן הוא פשוט יוכל לממן לי את הבית שאני אתגרש ממנו. הבאים בתור הם ה waiting list – שלושה או ארבעה ששומרים איתם על קשר תדיר למקרה שהנוכחי לא יתאים יותר או סתם ישאר בעבודה עד מאוחר, או יהיה עסוק בכדורגל. סעיף מאזני אחר הוא יזיזים. שתיים לעת צרה, כשהחוק אומר שכשאת יוצאת עם מישהו הם מנותקים זמנית. ואחרון יש את הפייבוריט. זה אחד כזה שאין לו מושג שהוא בתעשיה עדיין, ולא עשית לו דו"ח רווח והפסד והערכות מצב והשוואות סטטוס לאחרים. הוא השריטה שלך כרגע ואין לך מושג מה לעשות איתה, ומי בכלל קיבל אותו לעבוד בארגון שלך. ומשום מה את מוצאת את עצמך משוויצה בגיא הנוכחי שלך לידו, באקט מטופש של לעורר קנאה שלא קיימת. שואו כזה גרוע לא ראיתי אפפעם, אולי אם אני אנסה לביים את הסיפורים שלי. בעצם כן ראיתי, דגראסי, אבל זה מהאייטיז ולא נחשב.

ולסיום, שני דברים

שכחתי רק שני דברים פה בעניין הזה. אני כבר לא זוכרת מה זה רגש, או לפחות לא אחד חיובי, מאז הקצר האחרון והקריסת מערכות. פירמטתי את עצמי וטרם הספקתי להתקין את הprogram files האלו. האלמנט השני הוא לשים לב למי שבאמת מולי, ללא קשר לתואר, תיאור או קשרים. ככה סתם איזה אדם טוב כזה שיוריד לי את החיים ללבל הנורמלי, בלי כל המניירות האורבניות, המשחקים והאנטי משחקים, המיניות המב(ו)לבת וכל המחלות האחרות. מישהו כזה אמיתי, שאיתו אני אהיה כמו שאני עם כל החברים הטובים שלי. ובעיקר שיהיה לו לב. אני חושבת שאני מעדיפה את הדחליל על איש הפח.