כשהייתי בצבא ההגנה לישראל פגשתי רס"ר שתום עין, אנרכיסט: לא רק שלא ענד שעון שמראה את השעה, גם עשה טובה לצבא כשענד על עצמו את שעון הרס"ר. הוא בכלל לא התנהג כמו רס"ר רגיל. הוא היה רס"ר - מתנה

הרס"ר והפואנטה

כשהייתי בצבא ההגנה לישראל פגשתי רס"ר שתום עין, אנרכיסט: לא רק שלא ענד שעון שמראה את השעה, גם עשה טובה לצבא כשענד על עצמו את שעון הרס"ר. הוא בכלל לא התנהג כמו רס"ר רגיל. הוא היה רס"ר – מתנה. לא נראה לי שחיילים וחיילות בבסיס צבאי אי שם בארץ יכולים לחלום על רס"ר שכזה, אם הם כבר תקועים בתוך המסגרת הצבאית.
בימים ההם היה חובה לחבוש הכול, היו אלה ימי ה"בלי חוכמות", ימי רפול, והרס"רים מאוד הקפידו. הוא דווקא לא הקפיד, וכשסוף סוף גער במישהו שמפה הוא רואה שאין עליו דיסקית, היה בסוף מסובב את הראש וצוחק לעצמו, נבוך מעצם העובדה שגער במישהו.
אני ראיתי, כי הייתי המש"קית, וגם עצמתי עין, לא כי הייתי שתומת עין כמוהו, כמובן, או מתוך אנרכיה סמויה – אלא מתוך עצלות ואדישות. חוץ ממני היו במשרד שלו אסופים, בני אדם הרוסים, שהיה ממנה אותם לעוזרי רס"ר. את ההיררכיה ביניהם היה קובע על פי מידת ההריסות שלהם ויכולת התיקון שלו, אם היתה. כך היו עוזרי רס"ר קשוחים לכאורה, אבל עם בקע באישיות, וכך היו עובדי רס"ר יחפים, בוהים, שגרפו את העלים והמתינו לעתיד טוב יותר. כל מיני שרישיון ההצלחה שלהם נשלל מסיבות שונות והוטל עליהם רק לשרוד, לבדם, עד סוף השירות שלהם. לפעמים היה הרס"ר מאריך את השירות שלהם מתוך דאגה לגורלם באזרחות. בסוף השיקום היה מחליף את העוזרים, ואילו את המקרים האבודים השאיר אצלו, תחת עינו הפקוחה.
יום אחד הוא היה בחוץ עם אחד מעובדיו שגרף את השביל מהשלכת שהיתה בלילה. שמעתי אותו נותן לו הוראות ומדגים לו לאן להביא את העלים שנפלו ואיך לעשות ערימות ערימות וכל ערימה להכניס לשקית, עד שלא יישאר אפילו עלה אחד. לידו עמדו עוד חסרי עתיד בוהים בחלל עם מגרפה חלודה ביד.
שעמם לי בחדר שלו ופתחתי את המגירה. היה שם פייפ, קופסת סוכריות חמוצות שתמיד חילק ממנה, וכמה דפים בתוך ניילונית, בכתב ידו של הרס"ר. דפדפתי בהם. הבנתי שהגעתי לחומר מסווג. מהר צילמתי במכונת הצילום שהיתה שם את הניירות הכתובים בקפידה בכתב עגול נוטה טיפה ימינה. והנה הכתוב, אני מביאה אותו בזאת לדפוס בלי שום מורא, כיוון ששמעתי לא מכבר שהרס"ר נהרג בתאונה באמצע שנות השמונים.

אבי אבותי לא נולד. הוא נוסד. אף אישה לא לחצה על עצמה שיצא לאוויר העולם, ולכן לא התגלגל על האדמה ונעטף בסמרטוטים, אלא נהיה קיים. הוא הגיח מהיער שבו נוסד מכל מיני תרכובות אורגניות, בוץ, מינרלים, תוך כדי בריחתו – הוא נוסד תוך כדי מנוסה בכלל – בדרכו תפס מקל, ורץ ונוסד, רץ ונוסד. רודפיו עזבו אותו כשהגיע לכדי שלמות שלא יכלה לאפשר להם ללכוד אותו עם אותה מוטיבציה שעשו זאת כשהיה חצי מוכן, למשל. או אז תקעו בכלי הנשיפה שלהם, מילאו את היער בצרחות של תסכול על שחמק מהם שלם, ונסוגו.
אבי אבותי היה בפירוש מפחיד. גובהו שש רגליים, רוחבו שש אמות, צווארו היה רחב כמו משהו, ידיו מגושמות ושעירות, החזה שלו היה אנדרלמוסיה, הרגליים שלו היו, בלשון המעטה, לא נעימות למגע, שיניו היו מחוספסות של עור, והעין היחידה שלו, העין הירוקה שלו, התנוססה על מצחו, מרצדת ימינה ושמאלה במה שרחוק מלהיות דאגה לשלומם של הדורות הבאים.
הנה כי כן מוצאי מקיקלופ פרוע וחסר אידיאולוגיה שהתהווה תוך כדי מנוסה, ואני בספק גדול אם בלי רודפיו הנחושים היה מגיע לכדי ממשות.
כשבקע כבר מן היער שבו נוסד, אחרי שנפטר מהדולקים אחריו, הוא כלל לא נראה כמו אחד שרק עכשיו הופחה בו רוח חיים. כשהגיע אל האור הגדול של העמק ניתזו עליו קרני השמש בפראות גדולה במעין "אני מאשים" ספק אקזוטי ספק נון-קונפורמיסטי, במובן הזה שרצוי להישאר דרוכים במחיצתו, והכריחו את אישונו היחיד להתכווץ, אבל גם זה לא מנע את סנוורו של הקיקלופ. הוא השמיע נהימות אחרונות של מתינות, וחשב שאם יש כזה אור חזק נטול פשרות בעמק – אזי בקרוב הוא עומד לשלם איזה מחיר.
הוא לא הבין, ברגעים האחרונים האלה של אומללותו, שזאת השמש של הצהריים, ושהוא צריך להסתגל אליה.
בהעדר עבר או מישהו מהעבר שיסביר לו בשפתו, אם יעז בכלל להתקרב אליו, לא תפס אבי אבותי כלום ממה שנגלה לעינו. הוא לא פענח נכון שום דבר ממה שהשתרע לפניו, והיה מבוהל וחסר אונים עד מאוד.
כשהתרגל לאור החזק של שמש הצהריים והצליח להבחין בעוד אלמנטים סביבו מלבד אותו כדור אש, היה כבר מאוחר מדי. כמה חבל שלא קיבל על עצמו להרף עין, אז, באותן שניות קריטיות, את ככותה של המציאות והשתלב בה. אילו היה עושה כן ולא נערך תחת זאת להתקפה רבתי על כל מה שנקרה בדרכו – הייתי היום אולי בעל אופנוע חופשי שמשפשף אותו מתי שמתחשק לו במו ידיו, בעיקר בסופי שבוע, והיו לי תחביבים כמו רכיבה על סוסים בבוץ, ובשעות אחר הצהריים הייתי מנשק עלמות חן ומסעיר את יצריהן. היה לי כובד ראש נאה בחברה, הייתי מקבל יחס של רצינות תהומית לעניינים שאני מחשיב אותם, והייתי פורץ בצחוק משוחרר שלוש ארבע פעמים בשבוע לפחות.
אבל זה לא מה שקרה. אבי אבותי השמיע שאגה מהדהדת – והסתער, וכך קרה שכשהגיע לחבורת נוודים שנחה תחת צלו של עץ רחב כנפיים לחופו של נחל אכזב אחד, חלה במערכת השיפוט האובייקטיבית שלו שחיקה כה גדולה, שהוא תקף אותם תקיפה נקודתית חזקה.
אחרי מאבק קצר הרג את ששת הגברים שהיו שם, ואת שלוש הנשים שמן הסתם זיהה כשונות מהגברים אנס, וכל זאת בלי לדעת בדיוק מה הוא מעולל, חטף את סוסו של אחד הנוודים, עלה על האוכף, ונעלם למרחבים.

שלוש הנשים המסופוטמיות שאנס, כל אחת מהן ידעה בחייה גברים רבים, לכל אחת מהן היו ילדים. אחדים לקחו אתן ואחדים השאירו בתרבויות שנראו להן מבטיחות. יתר על כן. זאת לא היתה הפעם הראשונה בחיי אף אחת מהן שמישהו פלש לתוכן בכוח גדול, אבל הפעם – סיכמה בינה לבינה כל אחת מהן בנפרד – זה היה שונה. לא מעשה של תאווה או של אהבה כמוסה, אלא של תערובת של צער ואונס-אין-ברירה.
אבי אבותי היה חייב להפיץ את זרעו על פני מסופוטמיה, ויהי מה.
שלוש הנשים הרו בעת ובעונה אחת כמעט, אך כל אחת מהן ילדה משהו אחר, כעבור פרק זמן שונה.
האחת ילדה כעבור שבועיים בלבד נמר חברבורות. יותר נכון, בערך נמר חברבורות.
היה זה גוש בשר מנומר שהשמיע קולות מרתיעים, והיא השאירה אותו על האדמה.
השנייה ילדה כעבור חורף וקיץ משהו שמתקרב לאדם הזקוף, אבל גם מזכיר מטונימית גרזן. יצור כלאיים שתקף מרגע צאתו לאוויר העולם את כל מי שהתקרב אליו ובתוך כך את אמו הורתו, עד שבאישון לילה לקחה אותו ושמה אותו אצל הנשרים, בהיותה משוכנעת שהנשרים ידעו מה לעשות בו.
לאישה השלישית נולדה כעבור עשרה חודשים וכמה ימים ילדה כה חיוורת וכה שקופה, שאפשר היה לראות את פנימיותה. אמה כל כך נבהלה משבריריותה של בתה, שפיטמה אותה במרקים שהכינה מעשב השדה, בתקווה שתאטום את גופה לעד ותהיה כאחד האדם. הילדה אכן נהפכה לפחות ופחות שקופה אבל ליותר ויותר ירוקה.
הצריכה המוגברת של הילדה את עשב השדה באזור הצחיח ההוא הביאה למתחים בין האם לבני שאר החבורה שעמה נעה ממקום למקום. שתי האחרות שבו וסיפרו כיצד הן כן השאירו מאחור את פרי בטנן האזוטרי, ואילו זאת מטפחת את שלה, ולילה אחד, בגלל לחץ חברתי שלא עמדה בו יותר, היא התרחקה מהחבורה ועמדה להניח את הירוקה כשהיא ישנה בתוך סבך של צמח שכבר לא קיים יותר, אבל המצפון שלה (אותו חלק ששימש במאות מסוימות כשערות למטאטא ובחלקים אחרים של הזמן הפיקו ממנו פאות נוכריות והיום, בימינו אנו, מוחזר וחזר לשימוש יומיומי בפרברים ובבתי התמחוי) הציק לה, והיא חזרה ומצאה את הילדה לפי עקבות צואתה, שלא לומר גלליה. היא שבה אתה במהירות למחנה, לקחה משם את כל מה שעלה על דעתה שהוא שייך לה או יכול להועיל לה בעתיד, העירה את שני ילדיה האחרים, וכשהילדה הירוקה המנומנמת בזרועותיה, צעדה הלאה משם עד שהגיעה לנהר אחד שזרמו זועף.
ברור לגמרי שבנסיבות היסטוריות אחרות היתה אישה זאת מחפשת תחבולה אחרת לחצות את הנהר מאשר לחצות את הנהר ככה. זאת אומרת, היא פשוט זרקה את עצמה ואת צאצאיה למים הגועשים ואמרה להם להגיע לגדה השנייה, כאילו שזה תלוי רק בהם.
אחד נסחף בזרם, שני תפס סלע ונשען עליו, והאישה עם הירוקה בזרועותיה, שהאמינה כנראה בלהיזרק למים כדרך חיים, הצליחה לחצות את הנהר ולהציל את ילדה השני, שעמד על הסלע וצעק לה בשפה הקדומה שלהם: אמא תצילי אותי.
על שפת הנהר ישבו האם, בתה הירוקה ובנה שהצילה, וביכו את אובדנו של האחר, שהלך הלאה עם הזרם. בעודם עושים כן נעמד לידם הקיקלופ ובידו הילד האבוד, מת, כהוכחה לא ברורה לחפותו של מי בכלל. האישה לקחה אותו מהקיקלופ והניחה אותו לידה, בוכייה.
לעומתה עלץ לבה של הצאצאית הביולוגית של אבי אבותי והיא קפצה עליו בשמחה.
אבי אבותי היה באותה שעה צמא מאוד. הוא ירד לנהר וגמע מן המים. במוחו הבין, שלמרות הטרגדיה יש להם פה איחוד משפחה, וכל זה קורה בטבע, על שפת נהר גועש, חידקל.
הוא הבין שיש להם פה גן עדן מתוחזק היטב, ושאם ישכילו להתייחס אליו נכון, ולא יחשבו כל הזמן שמאחורי כל דבר מסתתר דבר אחר, ומאחוריו עוד משהו, אלא יסתכלו על הכול ככה, בעין אחת, פקוחה ככל האפשר, יש להם סיכוי ביחד.
בתור התחלה החליט הקיקלופ לעקור עין אחת לכל אחד מהסובבים אותו, וזאת לא רק כדי להשיג אחידות סגנונית. לא היה לו מושג שהוא אולי מעצב פה קוד חדש של התנהגות, מכתיב קודים חצופים של מותר ואסור. לא היה לו שום מושג שהוא עתיד לרפד את החיים שלהם ושל הדורות הבאים בשדה כה חלש של משמעות, עד שימצאו את עצמם רשאים להגיד לאחרים מה לעשות, ומתעבים את עצמם בשל כך בכל רגע ורגע.
בסך הכול הוא רצה להיות שווה בין שווים, ולא היה לו מושג לאיזה נזק הוא עלול לגרום.
כשהיו כולם עקורי עין ואיבדו חמישים אחוז מיכולת הניווט שלהם – הוא היה מרוצה.
ברור שהאישה עקורת העין לא סלחה לו על כך כל חייה, ובכך הוא עשה אותה למישהו שלא סלח על משהו כל חייו, ובני אדם שכאלה לא יכולים להגיע יותר מהר מזה אל יום מותם.
הילדים הנותרים הסתגלו איכשהו אל המום שהטיל בהם, וכשקברו את אמם, חודשים ספורים אחר כך, על גבעה, לא צץ בהם שום הרהור על נקמה. הם, בני הדור השני, קיבלו את המצב במתינות מעוררת חלחלה. הם הביטו באביהם המתרחק על סוסו לעבר ההמשך. הילדה הירוקה נטלה בחיפזון מההר איזו אבן והניחה אותה למזכרת בתוך כיס בשק החום שלבשה, והצטרפה אל אחיה, שרץ אחרי האב, הדוהר אל ההלאה, בפתוס פתולוגי, שרק טעות גדולה של הטבע יכולה להרשות לעצמה.


סיפור קצר מתוך "רדיקלים חופשיים", הוצאת כתר

אורלי קסטל-בלום

נולדה ב-1960. גדלה בתל-אביב. סופרת ומחזאית. בין ספריה שראו אור: לא רחוק ממרכז העיר, סביבה עוינת, היכן אני נמצאת, דולי סיטי, סיפורים בלתי רצוניים, המינה ליזה, שנינו נתנהג יפה, הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, רדיקלים חופשיים ועם אורז לא מתווכחים

תגובות

  1. אלמוני

    שלומות
    לצורך עבודה בנושא שירי הריון ולידה אני מחפשת יצירות שנכתבו במהלך ההריון או סמוך ללידה ועוסקות בתחושת האשה לגבי שינויים פיזיים וריגשיים, הפלה, בחירת שם…
    אשמח אם תוכלי לסייע לי ולשתף אותי בשירייך.
    בתודה מראש
    ישראלה
    Israelaw@bigfoot.com

  2. אלמוני

    הרבה מאוד כשרון.

  3. אני יודע שזה לא ממש קשור אך אני מעוניין לרכוש את הספר "לא רחוק ממרכז העיר " מי שרוצה
    למכור נא ליצור עימי קשר yanivnisim@yahoo.com

    • "לא רחוק ממרכז העיר" אזל בהוצאה, ולא הצלחתי להשיגו ברובינזון. קראתי אותו לפני שנים, אך אני רוצה שיהיה לי אותו בבית. אני מצטרפת ליניב בקריאה: אנא, מיכרו לי את הספר!!!

      הדוא"ל שלי מצ"ב.

      תודה מראש,

      מירב

      • אלמוני

        טוב גם אני רוצה את הספר 'לא רחוק ממרכז העיר'. למי פונים? אם תודיעו במיתוס או בסטימצקי, זה יהיה מספיק טוב.

  4. נסיך החלומות

    דרוש פירוש רש"י לטקסט בבקשה.

  5. אורלי יקרה,
    אני מעריצה אותך מימים ימימה. קראתי את כל ספרייך, והוקסמתי מהחוכמה, הדיוק, השנינות והרגישות להלכי רוח תקופתיים.
    לדעתי את ועמליה כהנא-כרמון שתי הסופרות הגדולות ביותר בתולדות הספרות העברית.
    לא הצלחתי למצוא בספריות את מחזותייך. האם תוכלי לשלוח לי את שמותיהם והיכן ניתן להשיגם? הדוא"ל שלי מצ"ב.
    המון תודה מראש,
    מירב

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *