ואת הילד הזה שמו לי על הבטן

ואת הילד שמו לי על הבטן. הרגשתי את הסנטר שלי שצמח לו בחודשים לפני לוחץ על קנות הנשימה, ובדיוק אז התחלתי לבכות. הוא עדיין היה מכוסה כולו בנוזלים שלי. העיניים שלו היו פתוחות והוא צווח. ניגבתי באצבעותיי את ההפרשות שבעיניו וטעמתי. ילד טעים.
ואת הילד לקחו הנשים. ברגליים תפסו אותו, לוליין קטן. שקלו, מדדו, נתנו לו צ’פחות על הגב וניקו, והחזירו. הנה אתה, אמרתי. תראה לי עכשיו איך אתה עושה עם הרגליים, המכות הקטנות האלה, תביא לי אותם עכשיו. והוא רק התחפן לו בין השדיים הענקיות, ומלמל משהו אל האמא שלו.

ואת הילד הזה לא שיתפתי במחשבות הראשוניות שבאות מבלי יכולת לעצור אותן. וכמה שכבר ברור שתמיד הבנאליות האלה באות, לא מצאתי עדיין שיטה להימנע מהן גם הפעם. “מתוק, זה הולך להיות קשה. אל תפחד, אני אוהבת אותך, אני אשתדל יותר הפעם, נעבור את זה ביחד, ואתה תגדל, תראה, וגם לי זה מוזר, משונה, הנה פתאום אתה כאן, בחוץ, אבל אני שמחה שיצאת.” וקיוויתי שהפעם הוא יענה במשהו, שני הקודמים ששכבו לי על הבטן, נלקחו ממני מיד, כחולים וחסרי נשימה. את זה הרגשתי נושם.

ואת הילדים שמתו שמו לי בין הרגליים באהבה. כשעוד הייתי נשואה. כל כך צעירה, ולרגע לא חשבתי בשביל מה. אהבתי ורציתי ילדים. לא התייעצתי עם אף אישה אחרת. אין טעם נדמה היה לי לקבל עצות ולוחות זמנים. וזה לא שאמא שלי ילדה מוקדם, וזה לא שחשבתי שאני צריכה לממש משהו. זה נראה חלום, אהבה שזורמת בין הרגליים והופכת לדבר חי. ואז אחד מת, ואז אחד אחר מת.

ואת בעלי הזרע שהיו שם שחדרו איבדתי שחזרתי לחיים. הייתי שנתיים בבית שאסורה ממנו היציאה, חשבתי שאני אטפל בילדים, ומצאתי את עצמי מטופלת בלעדיהם. לרגע לא ניסיתי להבין, לחשוב מה השתבש, ולא שביליתי בהתבוננות למעלה לאיזה תשובה שתבוא מבעד לעננים. מת אמרו, מת הבנתי. מת אמרו עוד פעם, מת הבנתי.

ובחדר שהיה לשנתיים רק מיטה ותמונות קטנות על הקיר, לא נקלעתי מעולם לשיחה עם יתר השוכנות על מות ילדים. ראיתי שהן מביטות ולא מבינות את השתיקה, ואני הייתי טובה לנשים והן היו טובות אלי. ונדמה שכל מה שרצינו היה להגיע לדלת שממנה יוצאים החוצה ולתמיד.

ואת הילד ששכב עלי, ידעתי שאקח מבעד לדלת כדי להראות להן. הנה אני והנה עוד אחד, חי. לא בשביל להשוויץ, לא בשביל להראות שהחיים יכולים להימשך. לא העליתי שום סיבה הגיונית למעשה הזה שיבוא. הרגשתי שהוא גם היה שם. מעולם בשנתיים ההן לא אמרתי, לעולם לא יותר. לא הסכמתי עם המחשבות שלי עצמי שאמרו לי, זה יותר מדי, אני לא אעמוד בזה שוב. דחיתי אותן, כמו שמתחרטים תוך רגע על רעיון לתבשיל חדש, כמו שבמקום לעמוד ולטרוח על ניקיון, משאירים את הלכלוך לעצמו ולמחר. ולא הייתי צריכה אף אחד שיגיד, היא לא עמוקה, היא לא חושבת באופן הגיוני, היא לא מבינה מה קורה איתה. צחקתי כשהבנתי שאף אחד אפילו לא הטריח לחשוב את זה עלי. וזאת לא היתה בדידות.

ואת הילד הביאו אלי שוב לאחר שעתיים. אוכל. קח קטן ציצי גדול. תמצוץ. ולאט הוא מתרגל לגוש הנעים, ולאט אני מתרגלת שהגוש יהפוך להיות המכולת שלו בשנים הקרובות. ואת השערות הדקות שלו בגב הפכתי לצמה קטנה. והוא בשלו. וקירבתי את האף שלי לצוואר שלו והרחתי בהנאה. והוא בשלו. השתייה זה בחינם וכמה שרוצים, ואפילו אתה יכול להכאיב קצת, הסברתי לו בלחישה. וכשגמר, התבונן בי מתבוננת בו. אם היה גדול היה שואל פתאום, ומי את? קטן שלי, חשבתי בדמעות, עוד מעט יהיה לך גם את עצמך. חכה עוד קצת ותראה.

ואת הילד לקחתי למקום שרוב האנשים לוקחים את הילדים. לחדר חם, לקירות כחולים עם מוביילים רעשנים. כורסת עץ מתנדנדת כשהוא מחליט לערוך קניות בצרכניה הפרטית שלו. חלון קטן מכוסה ברשת נגד ילדים של יתושים. מיטת התחלה שמתאימה לגידול כל דבר קטן. כוננית ועליה מבחר ציודים לניקוי. ומכל קופסא שכזאת מחייך ילד אחר, ועל הטיטולים ישנן רכבות. וריחות של טלק מפוזרים באוויר. החדר הראשון שלו. והקירות כל הלילה היו שומעות שלארנב יש בית, ושיש כזה דבר שנקרא יקינטון, ונומי נומי, ואפילו את סוזן אותך לוקחת. והוא אוכל, והוא מקשיב, והוא אפילו לא יישן לפעמים. ככה, בדיוק ככה, אמרתי לעצמי תמיד. ככה ילד.

ואת הילד הזה קיבלתי בין הרגליים, בכוח. מאיש זר. והמילים שלי שקטות על זה. לא היתה אפשרות להתגונן, ולא עשיתי כלום אחר כך. לא שמתי לב שהוא גדל בפנים. וביום שנודע לי, מבלי לחשוב אפילו שמחתי. ומילים כמו מעוות, אלים, משפיל, דוחה, מכעיס, הרחקתי את עצמי מהן. ולא חשבתי שזה הולך להיות פיצוי על השניים שמתו. רק הייתי עם זה. עם הבטן ועם המחשבה שאת הילד הזה, קיבלתי.

תגובות

  1. אלכס

    אין מילים.

    • סנופקין

      כלומר¬ יש¬ אבל מה הן יכולות להוסיף או לשנות¿

      אצלי מתעופף לו עכשיו עורב שחור מאחורי המצח¬ ענוד בפעמון קטן מצלצל¬ מעל נוף טרשים סיציליאני®

      וכל אחד שקוע בהרהוריו®

      תודה®

  2. אז אולי… ולמרות הכול

    יש תיקווה

    (תיקווה לאהבה ולנוחם)

    כה לחיי אמא יקרה

    ועכשיו כבר באמת יש מקום לשלום

    חיזקי ואימצי כי לא קלה הדרך

    מחייכת אליך

    mish 🙂

  3. אן.איי

    אני לא מכירה את ההרגשה שיש כשמקבלים חיים חדשים במתנה, ואני גם לא מתיימרת להבין, רק אגיד שזה תפס לי את העיניים ולא שיחרר את המבט.
    ועכשיו אני מרגישה רק “וואו”.

  4. חמדה בן יהודה

    להגיד שזה כתוב נהדר, נשמע כל כך טריוויאלי לאור הנושא עצמו. ולהגיד שהנושא מצמרר, נשמע כל כך טריוויאלי לאור המילים האלה, שנבחרו כמו פנינים.

    שיהיו רק טוב ואושר ובריאות עם הילדון. שתעזרי לו למצוא בחייו את היופי הזה, שאת הצלחת למצוא גם בתוך הסיטואציות האיומות ביותר.

  5. בובי של דובי

    יפה יפה יפה!!!
    כל הכבוד!

  6. קארין

    היתה לי עוד תקוה למצב רוח טוב כשנכנסתי הביתה בחום הנורא הזה, אבל אחרי שקראתי נשאר לי רק לאמר-
    אחותי,
    הרסת לי את היום טוטאלית.
    (לא משתמע מזה, אני מקוה, שלא אהבתי, כי זו תהיה טעות)

  7. גרין

    וואווו….
    רק אושר ובריאות

  8. מיטל

    מקסים! יפיפה! מרגש!

  9. נועם

    כמו כולם אפשר רק להגיד שוב – כה לחי. ראיתי שזה הסיפור הראשון של המחברת, אז שלא תעצרי כאן. מעבר לזה, אני דווקא לא יצאתי בדיכאון מהקריאה.

  10. מומין

    אם יש משהו שחסר לי בהיותי גבר בניגוד להיותך אשה, זו היכולת ללדת, להביא חיים.
    אז נכון שבלי תרומתו של גבר זה לא יוצא לך, אבל אפילו הגבר הכי מוכשר לא יכול להוליד ללא אשה, אם כל חי.
    והתיאור הזה, כל-כך חי, תפש אותי בגרון – ולחץ.
    ובנוסף, ראיתי היום צילומים של לידה. מדהים.

  11. בלגן מדיי
    לא מפקס
    רעיון טורף רעיון עוד לפני שזה הראשון הגיח.
    למה לא שמת על ביטנך את הרעיון?

  12. נמלה אפריקאית מעוכה

    תמיד אמרתי לעצמי שאני לא רוצה ילדים לפחות בעשור הקרוב,
    אבל את, עם מילים, גרמת לי להריח ריח של תינוק,
    ולהרגיש אושר של חיים דרך התינוק שלך..

    יש לי מנהג, לקרוא שירים וסיפורים מהסוף,
    כדי שיכאב פחות,
    אבל מה לעשות, הפעם זה לא עבד..

  13. כוחה של אישה………ואושרה

  14. או שחתכו לקופרמינץ את הזין?
    http://stage.co.il/Stories/126246

    • אני יכולה להודיע לכל המעוניינים שלקופרמינץ לא חתכו את הזיין.
      הזיין שלו מוגן היטב, אבל באמת תודה על הדאגה.

  15. מרתק, תיאור החדר והילד מאד מוחשי, תודה!
    והרעיון מקסים, נשמע ריאליסטי, אמיתי ביותר…..
    מבחינת סגנון לא אהבתי רק את “ואת הילד הזה”- שחוזר שוב ושוב, כמו שימוש בסגנון קלישאתי שכזה. עדיף היה טיפה יותר פשטות, אולי.
    אבל מקסים ביותר ותודה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *