זאב זאב

“זאב זאב,” אני לוחשת לעבר התקרה הלבנה, אך היא נותרת בשתיקתה הצחורה. התקרה מזכירה לי את מערת הנטיפים בבית שמש כשם שהיא קפואה בזיכרונותיי מהטיול השנתי של כתה ב’. הבליטות הזעירות מרצדות לנגד עיניי והופכות לנטיפיי ענק חדים ושקופים שצונחים לעברי. גופי שרוע ללא תנועה על הרצפה החשופה והקרה ופניי מביטות כלפי מעלה. קר לי. אני רועדת מצינה פנימית שמתפשטת באיטיות אל תוך כל חלקיי גופי. “סטלקטיטים,” אני נזכרת בקול גניחה חלושה בשמה של תופעת הטבע הייחודית. סטלקטיטים בתוך הבית שלי. איזה אושר, איזה יופי, חבל שאין פה אף אחד שאוכל לחלוק אתו את הפלא.

אם אני אקרא לו שיבוא, הוא יוכל מיד לשפוך לעברי את כל רפרטואר ההתנצלויות הריטואלי ששנינו מכירים כבר בעל פה. אולי הוא אפילו יקנה לי פרחים וייקח אותי למסעדה על חוף הים כמו שהוא נוהג לעשות מדי פעם. ואמא שלי תשגיח על הילדים עד שנחזור ואז תלך לה לדרכה, כרגיל לא מודעת לכלום. אפילו שנינו כבר נהייה משוכנעים לחלוטין שהאירועים המוקדמים מעולם לא היו ונאדה אותם מחוץ לזיכרונותינו כמו שאנשים עושים לחלום רע.

הוא הלך, אני חושבת. הבית שקט מדי ואת חוסר הנוכחות שלו אני כבר מיומנת להריח. אם הוא היה, הייתי סולחת לו וקוראת לו לבוא לשכב לידי כאן על הרצפה הצוננת. הייתי מלקקת את דמעות החרטה שלו, אוחזת בידו החמה ומצביעה לכיוון התקרה המרהיבה. “תראה אהובי,” הייתי לוחשת באוזנו, “הנה נטיפים לבנים, שקופים ואדומים ואנחנו כאן שנינו הסטלגמיטים שצומחים מתוך הרצפה ממש כמו באגדה של ילדים על אהבה שהסתיימה בקללה איומה.” אחר-כך הייתי מחבקת אותו חזק חזק ומצמידה אותו אל גופי החבול והמדמם. עמוק אל תוך צווארו הרטוב מדם ומדמעות, הייתי ממלמלת: “תראה מחמל נפשי, גם אני עכשיו לבנה ושקופה, כמעט בלתי נראית, ושנינו מונחים כאן האחד בזרועות השנייה, צבועים בכל האדום הנורא הזה שעוטף אותנו כמו שטיח של פרגים וכלניות. תראה איך שהכל כה יפה מסביבנו. כמו בסרט מארץ זרה, או כמו שהיינו פעם לפני עידן ועידנים, בטרם בראנו לעצמנו את הגיהנום הפרטי שלנו.”

הבית ריק ואני כל-כך לבד עדיין כלואה לכמה רגעים נוספים בתוך הצינוק המוחשי של גופי. אפילו ההתנהגות הכי טובה לא קוצבת בשליש את גזר הדין הנורא. רק המוות הוא ברירת החירות היחידה. הרגליים שלי מפרכסות כשזרמים חשמליים חוצים אותן לאורכן. שאר גופי חסר תחושה ורדום. גל גדול של קרח נוזלי עובר פתאום ומציף את אבריי הפנימיים, גועש על פני החלקים שנפגעו ומקציף באדוות קטנות את אלו שנותרו שלמים.

“זאב, זאב,” אני לוחשת שוב, אבל אף אחד לא בא. הפה שלי נרדם ואני מתאמצת להרחיב את נחיריי כדי לשאוף אוויר. אני מריחה את המוות. ריח מוכר ואף על פי כן שונה וחריף מאי פעם. האם היום אצלול למעמקיו האפלוליים והחמימים, או שמא זו שוב רק אזעקת שווא?

אני שוכבת מאובנת כמו מומייה מצרית וחושבת עליו ועל הזעם ההרסני והנורא שהוא מכיל בתוכו. החיים שלו הם כמו משרה מלאה בכיבוי שריפות, רק נפתרת בעיה אחת וכבר עולה עשן ממוקד חדש של בעירה. הוא סיזיפוס הסובל בעבור כולנו ואני סתם אשה טיפשה וחסרת אחריות. ומה יהיה עליו עכשיו? ומי יטפל לנו בילדים?
העוללים שלי, שבשבילם למילה ‘בית’ יש משמעות של עוצר והתבצרות תמידית, בחדר המרוחק ביותר מהסלון. הגוזלים שלי שאף פעם לא זכו להזמין חברים לבקר, כי הרי מחברים אי אפשר לדרוש לצייר בדממה, או לשחק רק במשחקי לוח כמו מונופול או צוללות. רק הילדים ואני יודעים איך לדבר עם העיניים ולצחקק האחד כלפי השני בצחוקים כבושים שנחסמים היטב על ידי כף יד פרושה שמהודקת בחוזקה על השפתיים בשביל למנוע מכל בת-קול סוררת לגלוש אל מעבר לדלת הסגורה.

פתאום אני קולטת לשבריר זעיר של שניה שאני הולכת למקום שבו שוב לא אאלץ לחוש יותר את הבחילה המשתקת של האימה הצרופה. כאילו שהמוות צופן בחובו חיים עבורי בזמן שהחיים עצמם מכילים את המוות.
אוי אלוהים, כיצד אני מעזה להתמסר למחשבות על שחרורי המתקרב ובכך אני נוטשת את ילדי לגורל בלתי בטוח ואכזרי ונכשלת סופית בתפקידי כאם? הריני בדיוק כמו שרה אשר נוכחותה נמחית כליל מהכתובים ושתיקתה בוקעת מתוכם, רועמת כקולם של תותחים. ומתי הופכת היא לאילמת? בשעה שבה כמעט נחרץ דינו של בנה למות בעינויים ובבדידות תהומית כשהוא קטן וחלש אל מול מדבר שומם וצחיח וכנגד הטירוף ההזוי של אביו מולידו- אברהם. אחח… שרה, שרה איך זה שבחרת להשמיע את קולך נגד ילדה המצחקק של האישה האחרת ובכך גזרת בפיך על אם ובנה גורל אכזר של גלות ומוות ודאי אך כשקמו להשמיד את בנך, עצמך ובשרך, נאלמת דום ונעדרת היעדרות בלתי ברורה? האם האימה והפחד- שותפיי לחיים משכבר הימים -חסו אף בצל אוהלך? האם גם את הפכת לגרגר חול זעיר כשבאו לעקוד את יצחק בנך וכך נמחקת לעד ברגע הנורא מעל דפי ההיסטוריה הכתובה?
הנה, גם אני נוטשת את ילדיי. כמוני כמוך, שרה.

“זאב זאב,” אני לוחשת אך שום קול כבר לא בוקע מגרוני ואני חושבת שממילא לא יבוא אף אחד, שכן אף אחד לא בא אף פעם. זה תמיד רק הכבשים, הזאב ואני בתוך יקום ענק וריק מכל נפש חיה. אין אמא ואבא, אין עוד אנשים בכפר ואפילו אין משטרה.

גם לפני שנתיים לחשתי לעצמי “זאב זאב” כשקיבלתי אגרוף בלסת התחתונה. זה קרה מיד אחרי הטיפול אצל רופא השיניים וכל הכתרים הזמניים עפו לי מתוך הפה כשהם מתפזרים לכל עבר על הרצפה. הוא אסף אותם בעדינות לתוך שקית פלסטיק מהשקיות של הסנדוויצ’ים שאני שולחת בבוקר עם הילדים, חייך ואמר לי שעד אשר אבחר מרצוני החופשי להיות אישה צייתנית וטובה, עליי לשרוד כעונש ללא הכתרים.
שבוע ימים הוא שמר אותם אצלו ואני נשארתי עם גדמי השיניים המשוייפות, לא יכולה לאכול וגם לא לשתות כלום מלבד מים פושרים מהברז. התקשרתי למשטרה כשהוא יצא לעבודה, אבל ניתקתי מייד כשרצו לברר את הכתובת.

פתאום עוברת לי צמרמורת בכף ידי הימנית כמו צללית דהויה של תחושה, אולי אצליח לגרום לה לנוע ולמשש את בטני כדי לאמוד את חומרת הנזק. אבל לא, רק האצבעות זזות מעט, היד משותקת כולה. ירית לי ברחם יקירי, בול פגיעה.

לא כואב לי כלום, רק קר לי נורא ואני נזכרת איך בגיל שתיים עשרה הייתי הולכת בחורף, בגשם, לשיעורי פסנתר עם יעקב המורה שהיה מרביץ לי חזק על היד אם חלילה הייתי משרבבת בטעות לנגינתי תו שאיננו במקומו ובכך מעוותת את היצירה כולה. ניגשתי אז לאמא שלי עם דמעות בעיניים והתחננתי להפסיק ללמוד שופן ובאך כי ”אני מפחדת מיעקב, הוא מרביץ חזק על פרק היד ולפעמים אפילו עם מקל.” ואמא אמרה לי: “את מכירה את הסיפור על הזאב והכבשים, ילדתי היקרה? אם כן, אז את וודאי יודעת שמי שמספר סיפורים אחר כך לא מאמינים לו כשבאמת הוא בצרה.”

אני תוהה לשנייה אם תמיד צריך אדם למות בכדי להתריע על גודל מצוקתו, או שלפעמים באמת מספיקה זעקה אחת אדירה, אך פתאום כבר לא אכפת לי יותר מכלום. שקט חמים שאין כדוגמתו עוטף אותי לתוכו ושלווה בריח וורדים לבנים מחלחלת דרך אפי הקפוא אל תוך גופי שהופך לפתע למקום הנעים ביותר ביקום כולו. נעים ובטוח כמו מבצר שבנוי מהררים של צמר פלדה וורדרד, מתוק ורך. השקט מערסל אותי לחיקו ואני מחייכת באושר לעבר תקרת הנטיפים שלי.
לאט, ברור ובצלילות מדהימה אני הוגה בתוך מוחי את מחשבתי האחרונה: ”יצאתי לחופשי ואני זכאית מכל אשמה.”

על הכותבת אלה דגן

ילידת 1968, אם חד-הורית. ציירת של קירות, סופרת של מגירות, זמרת של אמבטיות, פאבים ורכבות תחתיות. חולמת להאכיל את כל הרעבים בעולם השלישי ומקווה להישאר מלאת אהבה, סקרנות ותשוקה, עד לנשימת האוויר האחרונה.

תגובות

  1. מדהים.
    פשוט סיפור מדהים.
    מצמרר ומדהים.
    סיפור שכתוב בכמה רמות מעל הסיפורים המפורסים באתר.
    כן ירבו כמוהו.

    • אלונה

      מדהים. פשוט מדהים.
      מה שבאמת מדהים זו התחושה. התחושה שמלווה כשהמילים רצות מול קרנית העין והופכות מסיפור. עוד סיפור. למציאות איומה. מה שבאמת מדהים זו הנשימה. הנשיפה של האוויר כשרוצים לאמר “וואו” אבל בעצם אי אפשר. כמו לשבת מול שחקנים בהצגה ממש טובה, בלי יכולת למחוא כפיים.

      כן, זה כתוב טוב. מצויין. כל כך טוב שקשה להתייחס למילים כאל סיפור. זה מוריד מערכן. משהו בסגנון ספרות זולה, אל מול מציאות שאי אפשר מולה.

      מי יתן ויתמעטו אלו.
      מי יתן ולא יתקיימו בכלל.

  2. אריאלה

    בובה.

    וואו יספיק?

  3. הגוש בגרון, ההתכווצות בבטן. אמיתי עד אימה.

    • אלמוני

      אחותי,מה אני יגיד לך? שיחקת אותה!
      עד עכשיו לא קראתי מאמר באתר הזה שהגיע לרמה של זה…
      מרגש,אמיתי…פשוט מצויין!

      זהו.(שלא ננפח לך את האגו יותר מידי…)

      • I guess you are a men, only man are afraid to over boost a women’s ego so they always give such few compliments.It was a great piece!

        • חדלשון שפיצעט

          תרשילי לחזור שוב על מה שאמרו כאן כבר.
          לא ראיתי כאן באתר אף פעם קטע שאפילו מתקרב ברמתו.

          גדול!
          חזק!
          ומעביר את המסר!

  4. עצוב, מרגש, חזק כל כך שזה כואב. אין מילים.

  5. אני כזה בשוק טוטאלי!
    ויותר מזה אין מה לומר!

  6. אלמוני

    אני אשמח מאוד לראות את שמך על ספר בקרוב.!
    אני אשמח לקרוא!

  7. אני עומדת להיות קונפורמית, צפויה, שגרתית ומשעממת… אבל:
    מדהים!!!!
    מרגש.
    אין לי כוח לדבר עכשיו. אני יושבת מול המחשב עכשיו ושותקת. דממה של אחרי כנראה.

  8. זה נוגע, פוגע, פוצע, והשאיר אותי חסרת נשימה מרוב כאב. רק מי שהיה שם יכול לכתוב ככה, או מישהו שיש לו יכולת נדירה לחוש ככה כאבים לא לו.

  9. cookielida

    מצמרר ועצוב!
    עד מתי תסבלו בננות?? את מתי??

  10. לכל מי שקרא והרגיש.

    אומנם מעולם לא הייתי ממש, ממש *שם* ואולם, כילדה, כאשה, כאם וכאדם אני תמיד *שם*, כי *שם* זה בעצם *כאן* – לרגעים בחיים שלי, מעבר לכביש, בעיר השכנה, מעבר לקיר, בכותרת באנאלית בעיתון ובכל מקום שבו בני-אדם משפיעים סבל על זולתם במעגל אימה שמבודד את הדינאמיקה המזוויעה מהמציאות ה”נורמלית”, באין רואה, אין שומע ואין מושיע.

    אני מקדישה את הסיפור לכל קורבנות האלימות באשר הם ולאלו שהצליחו להיחלץ בעור שיניהם עם צלקות שמגלידות לאט, לאט ועם התחלות חדשות שבהן הם לא מוצאים את עצמם יותר, מתנהלים על תקן של קורבן אדם.

    • אלה, מקסימה אחת.
      כתיבה נדירה .
      הסיפור בעיקר (או בין היתר) מצמרר כי אין בו שיפוט .
      עשית לי עצוב עכשיו

      הלוואי והיה אפשר לשלוח את הסיפור הזה לכל בית במדינה.

  11. הולכת על הגבול הדק שבין טרגי לבין קיטש, ועומדת בו יפה.
    הצלחת להביא כאן גם את האיום והנורא, וגם להסביר את ההגיון הפנימי מאחורי השאלה הזו שתמיד נשאלת: אבל למה לכל הרוחות לא ידענו/שמענו כלום לפני שהגיעו למצב שאין ממנו חזרה.

    סיפור טוב מאד.

  12. ובכל זאת כמה מהן…

    פשוט טוב ברמה.

    מקווה שזה יוכל להעביר את המסר לאן שהוא צריך להגיע.
    וחבל באופן כללי שהמסר הזה צריך להיות מועבר…

    אחלה כתיבה שבעולם!!!

  13. כל כך אמיתי . . .

    כתיבה כל כך כנה, פשוט גרמת לקורא להזדהות איתך באופן מדהים, העברת את כל התחושות שניתן להכיל בחיבור של דף, בכי, צמרמורת, כעס, חיוך … הכל … והכל נכתב ממבט כל כך כנה ואמיתי…

    אני מחכה למאמר הבא…
    ואני חנוקה בדמעות של אושר עד כדי כאב, משזכית בחירות שלך, בחיים שלך שוב.

  14. אינדי_גו

    כתוב מצוין ועושה עור ברווז.

    תודה (ככה בדיוק אני אוהבת את העור שלי, קוואק קוואק)

  15. מצמרר

    אכן סיפור כתוב כהלכה. מרגש ונוגע. אני מקווה שהאלימות במשפחה תזכה לטיפול יותר רציני – במיוחד מטעם מערכת החינוך.
    אני אישית מעולם לא הרמתי יד על זוגתי או על בני (רק כשהוא צריך לעשות גרעפס אחרי האוכל ואז זה בעדינות). היו לי שכנים (בניין מולי) שאצלם כנראה המצב היה דומה למה שתארת – מצמרר

  16. היורדת בע"מ

    דגדגן זה דבר מגרה הלוואי שכולם ידעו אייך להשתמש בו!

    • אלמוני

      אחות שלי! ( או שאני צריכה להתבייש בך?) יש כאן המון מאמרים שיעידו על צרכייך!
      יהיה טוב!

  17. Unbelievably painfull and real. Amazing…. there’s no bottom to the human pain, and what we don’t know is this pain – it’s ours. Even the ones left in the mercifull darkness of not knowing.

    A wonderfull piece.

  18. היפיפייה הנוחרת

    כתוב נפלא ועצוב נורא
    סוף סוף מועלים באתר הוורדרד גם נושאים חברתיים.
    אני מצטרפת לקריאה: כן ירבו.

    אלימות היא מכת מדינה שאכשהו תמיד נדחקת לקרן זווית וחוטפת שם בשקט. היא עולה לסדר היום רק כשיש “סקוף”. מישהי מתה ואנחנו נזעקים. אבל כל כך מהר הנושא מוחלף בטרגדיה נוספת וזה עולה על גדותיו ואנחנו בוחרים להוריד את המים.
    להתעלם.

    הלוואי והיתה נוסחת קסם שב”פוף” אחד מעלימה כל אגרוף, כל היבט של שליטה רשעית על האחר/ת. אם יש עוד לא מצאנו אותה, ובוודאי שאני לא מצאתי. אין לי מה לומר מלבד סליחה.
    סליחה שלא שמענו אותך.

  19. הייתי מצטרפת למקהלת ה”מדהים ומופלא”, אבל יש לי צמרמורת בכל הגוף ודמעות בעיניים וממש קשה לי להשתמש בביטויים כאלו עכשיו.
    אלה, זעזת אותי עד עמקי נשמתי.
    עצוב לי לדעת כמה נשים באמת חיות ככה, וכמה שנים. הייתי מעדיפה לקרוא את הקטע הזה עכשיו ולומר “ואו, איזה מזל שזה לא קורה באמת”.
    בנות, בנות, אל תתנו לאף אחד למעוך אתכן במסווה של “אהבה”, ואמהות יקרות – אל תתנו לבנותיכן לגדול בסביבה שבה זה קורה, או שמצדיקה “אהבה” שכזו.
    ושלא נאלץ לפתוח שוב את העיתון ולשמוע על סיפור כזה שקרה באמת, לעולם יותר.

  20. היפיפייה הנוחרת

    לא ברור לי מה הרייטינג הנוכחי של הכתבה אבל לאחר שישנתי על זה הגעתי למסקנות שברצוני לשתף, גם אם רק את עצמי.

    לדעתי הכל מתחיל בחינוך (עם הנגמר אני לא סגורה, קורה שגומרים גם מדברים אחרים מאשר מהמורה מירים/גדעון, תלוי בטעם הקורא/ת) ולא ברור לי למה זה נעלם מעיני כאשר עלתה סוגייה זו של אלימות במשפחה.

    בשביל להגיע חזרה להומאוסטזיס המבורך, יגעתי ויגעתי ולבסוף מצאתי. הפיתרון הוא חינוך הגברים והנשים בצורה שונה.

    גברים מחוברתים להיות CONTROL-FREAK. האידיאל שעומד בפניהם הוא הגבר שהכל תחת שליטתו. ויש גברים שמצידם התכתיב הוא בגדר נעשה ונשמע. הם יעשו הכל בשביל להגיע למודל המוצלח. אבל זה כישלון בטוח. אי אפשר לשלוט בהכל, אבל מה? אפשר לשלוט לפחות בחלק. באישה, לדוגמא.
    הם מגיעים הביתה ממחוז אי-השגת-השליטה ומעיר התסכולים ומתחילים להטיח זאת באישה.
    לפחות שבדלת אמותיהם יהיה להם שליטה על הנעשה. ושם גם אין רואה, אין שומע ואין פוצה פה. המקום האידיאלי להתפרצות רגשות ושליחת איגרופים. זו הופכת ממלכתו של הגבר האומלל שאת סררתו לא הצליח להשליט בשום מקום מלבד בביתו הוא.

    האישה, מאידך גיסא, מחוברתת לדאוג לרווחתם של יקיריה. היא מוכנה להקריב את עצמה עבור משפחתה. לכך היא יועדה. והיא מוכנה להחליף את צבעי עורה לאדום כחול וסגול לפי פקודה רק שהמשפחה תמשיך לשרוד. הזיקית הזו, שפעם נקראה אישה, מתאימה את עצמה לסביבה. במקום לקום וללכת היא סופגת וסופגת. סמרטוט בעל יכולת ספיגה שלא נראתה עוד על מדפי החניות.

    והשילוב יוצר קוקטייל קטלני במיוחד. הם נמצאים בתוך מעגל קסמים. הגבר הופך יותר ויותר תלוי בשליטתו באשתו והאישה בוחרת או לחיים או למוות. או שהיא בורחת, מעשה אמיץ מאין כמוהו, אוש היא מברכת על סופה הקרב ובא.

    חייבים לשנות את המסרים שהחברה הזו מעבירה לבניה ובנותיה. חייבים לעצור את התופעה הזוועתית הזו. וזה מתחיל בבית אבל זה גם תקף לתקשורת ההמונים ולמערכת החינוך כמו גם למוסדות החינוך הבלתי פורמלי. כולם צריכים להעצים את האישה ולהפסיק לדרוש מהגבר אידיאל בלתי ניתן להשגה.

  21. אלינור עשת

    זה זמן רב שלא קראתי יצירה כ”כ מתוכמת, מדוייקת, מפתיעה, מרגשת, מצמררת,
    חובה חובה חובה לפרסם אפילו כעלון בודד שיחולק לכל בית בארץ רוויה וספוגת אלימות,
    אשמח לקרוא עוד יצירות שלך… ספר? בקרוב ? נו ? למה את מחכה? פשוט בזבוז!!
    קדימה …
    אור ואהבה
    אלינור עשת

  22. עובר אורח

    אחות,
    מילאת את לבי עצב.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *