זאב זאב

"זאב זאב," אני לוחשת לעבר התקרה הלבנה, אך היא נותרת בשתיקתה הצחורה. התקרה מזכירה לי את מערת הנטיפים בבית שמש כשם שהיא קפואה בזיכרונותיי מהטיול השנתי של כתה ב'. הבליטות הזעירות מרצדות לנגד עיניי והופכות לנטיפיי ענק חדים ושקופים שצונחים לעברי. גופי שרוע ללא תנועה על הרצפה החשופה והקרה ופניי מביטות כלפי מעלה. קר לי. אני רועדת מצינה פנימית שמתפשטת באיטיות אל תוך כל חלקיי גופי. "סטלקטיטים," אני נזכרת בקול גניחה חלושה בשמה של תופעת הטבע הייחודית. סטלקטיטים בתוך הבית שלי. איזה אושר, איזה יופי, חבל שאין פה אף אחד שאוכל לחלוק אתו את הפלא.

אם אני אקרא לו שיבוא, הוא יוכל מיד לשפוך לעברי את כל רפרטואר ההתנצלויות הריטואלי ששנינו מכירים כבר בעל פה. אולי הוא אפילו יקנה לי פרחים וייקח אותי למסעדה על חוף הים כמו שהוא נוהג לעשות מדי פעם. ואמא שלי תשגיח על הילדים עד שנחזור ואז תלך לה לדרכה, כרגיל לא מודעת לכלום. אפילו שנינו כבר נהייה משוכנעים לחלוטין שהאירועים המוקדמים מעולם לא היו ונאדה אותם מחוץ לזיכרונותינו כמו שאנשים עושים לחלום רע.

הוא הלך, אני חושבת. הבית שקט מדי ואת חוסר הנוכחות שלו אני כבר מיומנת להריח. אם הוא היה, הייתי סולחת לו וקוראת לו לבוא לשכב לידי כאן על הרצפה הצוננת. הייתי מלקקת את דמעות החרטה שלו, אוחזת בידו החמה ומצביעה לכיוון התקרה המרהיבה. "תראה אהובי," הייתי לוחשת באוזנו, "הנה נטיפים לבנים, שקופים ואדומים ואנחנו כאן שנינו הסטלגמיטים שצומחים מתוך הרצפה ממש כמו באגדה של ילדים על אהבה שהסתיימה בקללה איומה." אחר-כך הייתי מחבקת אותו חזק חזק ומצמידה אותו אל גופי החבול והמדמם. עמוק אל תוך צווארו הרטוב מדם ומדמעות, הייתי ממלמלת: "תראה מחמל נפשי, גם אני עכשיו לבנה ושקופה, כמעט בלתי נראית, ושנינו מונחים כאן האחד בזרועות השנייה, צבועים בכל האדום הנורא הזה שעוטף אותנו כמו שטיח של פרגים וכלניות. תראה איך שהכל כה יפה מסביבנו. כמו בסרט מארץ זרה, או כמו שהיינו פעם לפני עידן ועידנים, בטרם בראנו לעצמנו את הגיהנום הפרטי שלנו."

הבית ריק ואני כל-כך לבד עדיין כלואה לכמה רגעים נוספים בתוך הצינוק המוחשי של גופי. אפילו ההתנהגות הכי טובה לא קוצבת בשליש את גזר הדין הנורא. רק המוות הוא ברירת החירות היחידה. הרגליים שלי מפרכסות כשזרמים חשמליים חוצים אותן לאורכן. שאר גופי חסר תחושה ורדום. גל גדול של קרח נוזלי עובר פתאום ומציף את אבריי הפנימיים, גועש על פני החלקים שנפגעו ומקציף באדוות קטנות את אלו שנותרו שלמים.

"זאב, זאב," אני לוחשת שוב, אבל אף אחד לא בא. הפה שלי נרדם ואני מתאמצת להרחיב את נחיריי כדי לשאוף אוויר. אני מריחה את המוות. ריח מוכר ואף על פי כן שונה וחריף מאי פעם. האם היום אצלול למעמקיו האפלוליים והחמימים, או שמא זו שוב רק אזעקת שווא?

אני שוכבת מאובנת כמו מומייה מצרית וחושבת עליו ועל הזעם ההרסני והנורא שהוא מכיל בתוכו. החיים שלו הם כמו משרה מלאה בכיבוי שריפות, רק נפתרת בעיה אחת וכבר עולה עשן ממוקד חדש של בעירה. הוא סיזיפוס הסובל בעבור כולנו ואני סתם אשה טיפשה וחסרת אחריות. ומה יהיה עליו עכשיו? ומי יטפל לנו בילדים?
העוללים שלי, שבשבילם למילה 'בית' יש משמעות של עוצר והתבצרות תמידית, בחדר המרוחק ביותר מהסלון. הגוזלים שלי שאף פעם לא זכו להזמין חברים לבקר, כי הרי מחברים אי אפשר לדרוש לצייר בדממה, או לשחק רק במשחקי לוח כמו מונופול או צוללות. רק הילדים ואני יודעים איך לדבר עם העיניים ולצחקק האחד כלפי השני בצחוקים כבושים שנחסמים היטב על ידי כף יד פרושה שמהודקת בחוזקה על השפתיים בשביל למנוע מכל בת-קול סוררת לגלוש אל מעבר לדלת הסגורה.

פתאום אני קולטת לשבריר זעיר של שניה שאני הולכת למקום שבו שוב לא אאלץ לחוש יותר את הבחילה המשתקת של האימה הצרופה. כאילו שהמוות צופן בחובו חיים עבורי בזמן שהחיים עצמם מכילים את המוות.
אוי אלוהים, כיצד אני מעזה להתמסר למחשבות על שחרורי המתקרב ובכך אני נוטשת את ילדי לגורל בלתי בטוח ואכזרי ונכשלת סופית בתפקידי כאם? הריני בדיוק כמו שרה אשר נוכחותה נמחית כליל מהכתובים ושתיקתה בוקעת מתוכם, רועמת כקולם של תותחים. ומתי הופכת היא לאילמת? בשעה שבה כמעט נחרץ דינו של בנה למות בעינויים ובבדידות תהומית כשהוא קטן וחלש אל מול מדבר שומם וצחיח וכנגד הטירוף ההזוי של אביו מולידו- אברהם. אחח… שרה, שרה איך זה שבחרת להשמיע את קולך נגד ילדה המצחקק של האישה האחרת ובכך גזרת בפיך על אם ובנה גורל אכזר של גלות ומוות ודאי אך כשקמו להשמיד את בנך, עצמך ובשרך, נאלמת דום ונעדרת היעדרות בלתי ברורה? האם האימה והפחד- שותפיי לחיים משכבר הימים -חסו אף בצל אוהלך? האם גם את הפכת לגרגר חול זעיר כשבאו לעקוד את יצחק בנך וכך נמחקת לעד ברגע הנורא מעל דפי ההיסטוריה הכתובה?
הנה, גם אני נוטשת את ילדיי. כמוני כמוך, שרה.

"זאב זאב," אני לוחשת אך שום קול כבר לא בוקע מגרוני ואני חושבת שממילא לא יבוא אף אחד, שכן אף אחד לא בא אף פעם. זה תמיד רק הכבשים, הזאב ואני בתוך יקום ענק וריק מכל נפש חיה. אין אמא ואבא, אין עוד אנשים בכפר ואפילו אין משטרה.

גם לפני שנתיים לחשתי לעצמי "זאב זאב" כשקיבלתי אגרוף בלסת התחתונה. זה קרה מיד אחרי הטיפול אצל רופא השיניים וכל הכתרים הזמניים עפו לי מתוך הפה כשהם מתפזרים לכל עבר על הרצפה. הוא אסף אותם בעדינות לתוך שקית פלסטיק מהשקיות של הסנדוויצ'ים שאני שולחת בבוקר עם הילדים, חייך ואמר לי שעד אשר אבחר מרצוני החופשי להיות אישה צייתנית וטובה, עליי לשרוד כעונש ללא הכתרים.
שבוע ימים הוא שמר אותם אצלו ואני נשארתי עם גדמי השיניים המשוייפות, לא יכולה לאכול וגם לא לשתות כלום מלבד מים פושרים מהברז. התקשרתי למשטרה כשהוא יצא לעבודה, אבל ניתקתי מייד כשרצו לברר את הכתובת.

פתאום עוברת לי צמרמורת בכף ידי הימנית כמו צללית דהויה של תחושה, אולי אצליח לגרום לה לנוע ולמשש את בטני כדי לאמוד את חומרת הנזק. אבל לא, רק האצבעות זזות מעט, היד משותקת כולה. ירית לי ברחם יקירי, בול פגיעה.

לא כואב לי כלום, רק קר לי נורא ואני נזכרת איך בגיל שתיים עשרה הייתי הולכת בחורף, בגשם, לשיעורי פסנתר עם יעקב המורה שהיה מרביץ לי חזק על היד אם חלילה הייתי משרבבת בטעות לנגינתי תו שאיננו במקומו ובכך מעוותת את היצירה כולה. ניגשתי אז לאמא שלי עם דמעות בעיניים והתחננתי להפסיק ללמוד שופן ובאך כי "אני מפחדת מיעקב, הוא מרביץ חזק על פרק היד ולפעמים אפילו עם מקל." ואמא אמרה לי: "את מכירה את הסיפור על הזאב והכבשים, ילדתי היקרה? אם כן, אז את וודאי יודעת שמי שמספר סיפורים אחר כך לא מאמינים לו כשבאמת הוא בצרה."

אני תוהה לשנייה אם תמיד צריך אדם למות בכדי להתריע על גודל מצוקתו, או שלפעמים באמת מספיקה זעקה אחת אדירה, אך פתאום כבר לא אכפת לי יותר מכלום. שקט חמים שאין כדוגמתו עוטף אותי לתוכו ושלווה בריח וורדים לבנים מחלחלת דרך אפי הקפוא אל תוך גופי שהופך לפתע למקום הנעים ביותר ביקום כולו. נעים ובטוח כמו מבצר שבנוי מהררים של צמר פלדה וורדרד, מתוק ורך. השקט מערסל אותי לחיקו ואני מחייכת באושר לעבר תקרת הנטיפים שלי.
לאט, ברור ובצלילות מדהימה אני הוגה בתוך מוחי את מחשבתי האחרונה: "יצאתי לחופשי ואני זכאית מכל אשמה."