נועה פריגל מציגה את יצירת המופת של זורה ניל הורסטון, שהשתייכה לתנועת הרנסנס של הארלם, ומתפלאת למה לא תרגמו אותה.

זורה של כולם

|"על סיפוני אוניות רחוקות פרוסות משאלותיו של כל אדם. עבור חלק הן מתגשמות עם הגאות. עבור אחרים הן מפליגות לנצח על קו האופק, לא נעלמות לעולם, לא מתקרבות ליבשה, עד כי המביט מוותר ומסב עיניו, כשהזמן לועג לחלומותיו עד מוות.
אלה הם חיי הגברים.
נשים, לעומת זה, שוכחות את כל הדברים שאינן רוצות לזכור, וזוכרות את כל מה שאינן רוצות לשכוח. החלום הוא האמת. והן פועלות בהתאם לכך.

אם כן, בתחילת מעשה זה, הייתה אישה והיא חזרה מקבירת המתים. לא אלה המתים מחולי וכאב בנוכחות חברים העומדים בצד הכרית וכפות הרגליים. היא חזרה מהשתויים והנפוחים. מהמתים לפתע, כשעיניהם פקוחות לרווחה בטרוניה".
1937 , Their eyes were watching god
zora neale hurston|

אלה הן מילות הפתיחה של הרומן Their Eyes were Watching God מאת הסופרת האפרו-אמריקאית זורה ניל הורסטון. הרומן נכתב ב – 1937 והוא נחשב ליצירת המופת החשובה של הורסטון.

זהו סיפור מסעה של אישה שחורה בדרך להגדרה עצמית. הגיבורה – ג'ני סטארק – מספרת על חייה לחברתה פיבי ווטסון ותוך כך משתלט הקול הדובר ולוקח איתו את הקוראים בסיפור העלילה. רק בסיום ,מפנה קול זה את הבמה בחזרה לקולה של ג'ני. שלושה גברים בחייה של ג'ני. לוגן קילקס-איכר זקן הנושא אותה בעודה נערה צעירה, ג'ו סטארק-פוליטיקאי המוריש לה נכסים ומעמד וטי-קייק (עוגת תה), הצעיר ממנה בשנים רבות. דרך השלושה חווה ג'ני את עצמה ולומדת על היחסים שבין גברים שחורים לנשים שחורות בארה"ב של תחילת המאה. הרומן כתוב באופן חופשי ואותנטי כל כך עד כי ניתן לשמוע את הדוברים על מבטאם ואופן דיבורם כשהם זועקים מן הדפים. בזה ניכרת גדולתה של הורסטון. בניגוד לכותבים האפרו-אמריקאים האחרים בני זמנה (בעיקר גברים), לא היה בה רצון לשקף דרך הספרות את חיי החברה השחורה באופן שיישא חן בעיניי החברה הלבנה, כלומר בשפה גבוהה ובכתיבה הדומה לגדולי הסופרים הלבנים של אותה תקופה, כמו למשל הנרי ג'יימס. היא כתבה את מה שידעה מבלי להתנצל. באומץ וללא מבוכה הציגה את גיבוריה כתערובת של טוב ורע. חזק וחלש.

הורסטון נולדה בעיירה השחורה איטונוויל שבפלורידה ב – 1891 והשתייכה לתנועה התרבותית השחורה שקמה בשנות ה – 20 ונקראה הרנסנס של הארלם. מטרת התנועה האינטלקטואלית הייתה להתיישב בשכונה בה היה ריכוז גדול של אפרו-אמריקאים בעיר ניו-יורק ולעצב, זו הפעם הראשונה, בסיס התפתחות תרבותי בו תוכל החברה השחורה לבטא את עצמה. לאחר שסיימה הורסטון את לימודיה באוניברסיטת הווארד בוושינגטון הבירה (שהייתה אז האוניברסיטה השחורה הגדולה בארה"ב), העתיקה את מקום מגוריה להארלם והפכה מיד למוקד משיכה כמספרת סיפורים. חוש ההומור שלה וכישרון הסיפור שבע"פ הביאו אותה מאוחר יותר לכתוב כמה ספרים, כשהראשון שבהם הוא Jonah's Gourd Vine והחשוב שבהם הוא, כאמור Their Eyes were Watching God .

קהל הקוראים לא קיבל את זורה ניל הורסטון באהבה משפורסם הספר לראשונה, ורק בשנות השבעים, עם תחייתן של התנועות הפמיניסטיות, הוכרה הורסטון כאחת הסופרות האמריקאיות החשובות בכלל וכסופרת אפרו-אמריקאית בפרט. הבטחון וההערכה העצמית שרכשה בשנות ילדותה המוקדמות באיטונוויל אפשרו לה לפתח תפיסת עולם ייחודית ורעננה, למרות היותה מיעוט מופלה לרעה בארצות הברית של אמריקה. היא לא ראתה מגבלה במעמדה כאישה וכשחורה, אלא קיבלה את מקומה בעולם כפי שהוא. יתרה מכך, היא הצליחה להבחין בחיובי שבמקום זה וטענה כי אין כמו מעמד נמוך להגשמת שאיפות ולטיפוס בסולם החברה באשר היא.

חשוב בעיני להכיר את האישה המדהימה הזאת וחשוב ללמוד ממנה כיצד יוכל אדם לצמוח מתוך היותו, הגם שנעשה עוול לבני עמו בעבר. לזכור מהיכן בא ועם זאת לא לשקוע במקום ההוא, אלא לצאת אל המקום האחר. זורה ניל הורסטון מתה ב – 1960 בודדה ונשכחת בדירה עלובה שהקצתה לה לשכת הסעד האמריקאית. ובכל זאת, היא פתחה את השער לסופרות אפרו-אמריקאיות נהדרות, כמו אליס ווקר וטוני מוריסון, הכותבות מאז ועד היום את סיפור האדם השחור, ויותר מזה, את סיפורה של האישה השחורה בארה"ב.

ייתכן כי אין זה הוגן לגרות עיניים ישראליות ברומן שלא תורגם לעברית, אלא שדווקא משום כך הבאתי כאן טעימה מפרי יצירתה. יש מקום לתרגם את הרומן Their Eyes were Watching God לעברית והלוואי שהוא יתגלגל לידיים הנכונות.

נועה פריגל

ילידת קיבוץ נווה-אור. גדלה בחולון, חיה בתל-אביב ונוסעת מדי שבוע להשלים לימודי תואר שני בכתיבה יוצרת, בבאר-שבע

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *