חיים עם ספרים


שיחה עם הלית ישורון, מתרגמת ועורכת, מתוך הספר “חיים עם ספרים – 29 שיחות עם אוהבי ספר”, מיכל יפת, הוצאת אחוזת בית, 2005.

אני מגיעה ליפו בחמש אחר הצהריים. השמש מתחילה לרדת אל הים. לפנַי מתחם דירות חדש יחסית. אני עולה במעלית ונכנסת לדירה. שקט. יצירות אמנות על הקירות. הלית ישורון מציעה לי לשתות וניגשת למטבח. קיר שכולו ספרייה מחבר את הסלון עם המטבח. אני מביטה בו וקולטת מיד את חוברות “סימן קריאה”.
“בא לך איזה קמפארי או אולי קפה?” אני חוששת ליכולת הריכוז שלי ומבקשת קפה. אחר כך אנחנו עוברות לקמפארי. אנחנו נכנסות לחדר העבודה שלה, ואני שואלת על התמונות שתלויות מעל שולחן העבודה.
התצלום של העיניים בשחור-לבן הוא תצלום שאני אוהבת מאוד. אלה העיניים של פרוסט. ובגלויה שתלויה מימין זה בקט, תראי את הישיבה שלו. וזה ציור של אביגדור אריכא, ולא במקרה הוא כאן. מצויר בו שיר שכתב בקט. צריך להפוך את התמונה כדי לקרוא את השיר. כל האלמנטים שבתמונה – המספריים, החבל, הנייר – הכול יסודי ובסיסי, בלי תוספות.


מה הביא אותך לתלות על הקיר תמונות של בקט ופרוסט?

התצלום של בקט הוא כאן כי בתצלום הזה, כמו בהרבה תצלומים שלו, אפשר לזהות את מה שניתן להגדיר כ”מצב האדם”. זה מה שיש בישיבה הזאת, שמתקיימת בין ייאוש ליציאה מייאוש, את ה”מה אעשה?”, ה”מה לעשות?”. זו בשבילי תמצית השאלה החוזרת שוב ושוב בחיים שלנו – “מה אעשה?”, והשאלה הזאת עולה אצל בקט הרבה מאוד, והיא עזה ותמציתית, בלי לבזבז זמן על שטויות, בלי לבזבז את הסבלנות של הקורא, בלי לבזבז את הסבלנות על שאלות נלוות שנעשות מיותרות לצִדה. כשאת שואלת “מה אעשה?”, “מה אעשה”, פירושו של דבר שאת שואלת איך אעבור את הזמן, איך אעבור את החיים. זה משהו אנושי כל כך. זאת מהות התצלום הזה בשבילי.
ופרוסט? אספר לך. יום אחד הייתי קצת במשבר ביחסים שלי איתו, עם פרוסט, יש לנו משברים כאלה, ואז ראיתי את התמונה הזאת ונצמדתי לעיניים שלו, והמבט החם הזה שהוא מניח עלייך כשאת מסתכלת עליו נתן לי המון כוח להמשיך לעבוד. לקחתי מספריים וחתכתי את התצלום, שזה קצת כמו להוריד כריכה מספר אבל התגברתי על זה, ופשוט השארתי שליש אחד של הפנים, רק את המבט. והמבט הזה הוא עולם שלם בשבילי.
פרוסט, שאותו אני אוהבת פחות מאשר את בקט, הוא מָדור אחר, מָדור של חיים אחרים ושל רגישויות אחרות. פרוסט זה כבר כשיש לך האפשרות להתפנות, אז את יכולה לעשות לזה מקום. בקט זה מין אין ברֵרה. אם יש לך רגע אחד ואת שואלת איך למלא את הרגע הזה בתמציתיות, בהכרחיות, בשבילי הרגע הזה הוא בקט. אני מדברת על הצורך הדחוף, כשאת אומרת לאדם, “תגיד את המילה האחרונה שלך”. את המילה האחרונה הזאת אני אמצא אצל בקט, ואילו אצל פרוסט אצטרך לבחור אותה מתוך הרבה מילים אחרונות.


את קוראת ספרים בתקופה שאת מתרגמת?

אני לא יכולה לקרוא, זה מפריע לי. העברית של מישהו אחר מפריעה לי לשמוע את העברית שאני רוצה לדלות מעצמי או מן הטקסט. אני יכולה לקרוא רק עיתון. העבודה שלי בתרגום היא קודם כול סוג של הקשבה, דרך זה כבר הכול מסתדר. במקרה של פרוסט המוזיקה חשובה מעבר למה שמוזיקה חשובה בדרך כלל בספרות. הצליל חשוב משום שקודם כול הצליל, או הריתמוס או המקצב של המשפט הוא זה שיוצר את המשמעות, המוזיקה של המשפט היא שנושאת את המשמעות, היא שנושאת את מרווח הזמן שעובר בין תחילת המשפט לסופו.
חושבים שפרוזה זה לספר מיישעס. זה לא נכון. גם פרוזה צריכה להיות שירה במובן הזה. גם בפרוזה צריך להביא בחשבון את המוזיקה. לכן אני חייבת להקשיב. אם יש לי מוזיקה, יש לי הכול.


מה עוד קורה במהלך עבודת התרגום?

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי תוך כדי עבודה זה מה שקורה לעברית. איך העברית מתמלאת פתאום צללים, איך היא נהיית פחות ופחות קשה והאור חודר מבפנים, לא מהשמש החיצונית אלא מתוך המילה כי זה ישנו שם, ככה אני שומעת את זה, כי ככה אני שומעת את המשפט הפרוסטיאני וככה אני חושבת שהעברית יכולה להכיל אותו. עם הקושי, עם הרבה חזרות. אני בשום אופן לא מסכימה לוותר על הדברים האלה כי אני רוצה שהמשהו הצרפתי הזה ייכנס לתוך העברית וירחיב את האפשרויות שלה לצליל אחר, לאור ולצל אחרים.
שאלת אותי איך קורה המעבר. אז כאן ישנה בהחלט בעיה עקרונית. כשאת מתרגמת סופר כמו פרוסט, לא חשוב שאמא שלו היתה יהודייה. הוא צרפתי. והעברית בכללה רוויה במשהו שאי-אפשר למחוק ממנה. כמו ששולם כתב פעם במכתב מאוד חכם לרוזנצוויג: הוא כתב ש”צריך להשביע את המילים העבריות”. כלומר, את לא תצליחי אף פעם לסחוט ולהוציא ממנה את הזיכרון שטבוע בה, את זכר התפילות, את זכר המקורות, את הדת שספוגה בשפה. אי-אפשר להתעלם מזה. להתעלם מזה זה לא לשמוע מה את מדברת. לשפה יש מרחב שהוא גדול מדובריה, שנשמר מעבר לדובריה. כך שהבעיה היא איך להתגבר על זה, איך לא לגרום לפרוסט לגיור כשמשתמשים בשפה שגוררת איתה ספר תהילים שלם.
אצל בקט השפה היא הפוכה לגמרי. היא חתוכה אחרת. היא קצובה באיזה קצב מקראי שקיים בטקסט של בקט עצמו. לתרגם את בקט זה אומר מבחינתי סוג של עבודת ניקיון, רק להעיף משם את הצרפתית. אני יכולה להסביר את זה בקשר החזק שהיה לבקט לתנ”ך, לתהילים. זו לא תחושה סובייקטיבית שלי. יש משהו באנגלית, ומכאן גם בצרפתית של בקט, שהוא תמציתי מאוד. בקט הוא שפה הדוקה מאוד.
אצל פרוסט, לעומת זאת, יש עודף יופי. צריך להיזהר מיופי, להיזהר לא להשתכר, לדעת ברגע הנכון לעצור, לכתוב יבש. צריך כל הזמן לחשוב, להיות על המשמר, לא ליפול שבי.
למשל, בחלק הראשון של “בעקבות הזמן האבוד” ישנה הדמות של הדודה ליאוני ששוכבת ולא יוצאת מהמיטה. היא סידרה לעצמה את המיטה ליד החלון ודרכו היא משקיפה על הרחוב בקומברה, מי הולך ומי בא. היא יודעת הכול. בקט הושפע מפרוסט והלך בדרכו, אך דרכו שונה בתכלית השינוי. בקט שָׁלה מתוך השפע הפרוסטיאני את התמצית של התמצית והביא אותה למצב הקיומי של בין להיות או לא להיות, משהו שהוא ספק חי ספק לא חי. אם את לוקחת את האדם האחד, בחדר, ברגע של איזו תמצית טהורה לחלוטין – זה הגיבור של בקט. הטוהר של בקט, כמו שיש לאדם ביום המוות שלו, לאחר שכלו כל החשבונות וכלו כל החובות, הכול נגמר והאדם עומד בלי שום כסות, שום פרחים ושום יופי, בלי כלום, במצב הכי אלמנטרי, כשכבר שמים אותו על הקרשים – זה הקטע שלי בבקט.


את גם שומרת על סוג של תמציתיות כאן, בחדר העבודה שלך.

אחרת קשה לי. אחרת אני לא יכולה לחשוב. יש לי פה כל מה שאני צריכה, יש לי פה ספרים שאני אוהבת, מילונים, נייר ועיפרון, כלומר מחשב. זה מה שצריך. אחרת יש יותר מדי רעש. מפריע לי שדברים מצטברים. מפריע גם כפול, נניח, ספרים שיש לי פעמיים.


את עובדת הרבה שעות ברצף?

המון שעות. אני קמה לרגע, יוצאת ובאה, אבל אני כל הזמן מול המחשב.
ויש כאן גם תמונות של הורייך.
כן. הדובי בין שתי התמונות זו עבודה של פיליפ רנצר שנקראת “ילדוּת”. זה מאוד יפה, מאוד שובר את הלב. וכאן המילון של בן יהודה שירשתי מאבא שלי. ואלה הספרים שלו. לא היו לו יותר ספרים מאשר אלה שאת רואה כאן בנישה.
וגם שולחן העבודה שלו. אני פשוט מכירה תצלום של חדר העבודה שלו. אני זוכרת שגם היה לו מזגן חלון.
את המזגן עשינו לו אחרי שהוא היה באשפוז, שנה וחצי לפני שהוא מת. שאלתי אותו פעם איך אתה, בן אדם שבא מאירופה, חי בחום התל-אביבי כל חייו. אז הוא אמר לי דבר נהדר שאני מנסה לאמץ אבל זה לא עובד. הוא אמר, “פשוט מאוד, אני לא מתנגד לו, לחום. וכשאתה לא מתנגד לו, לא חם”. וזה נורא, כשאת חושבת על זה, על צורת הקבלה הזאת.


מה למדת מאבא שלך?

להתייחס למילים בפמיליאריות גדולה מאוד מצד אחד, ומן הצד השני – להיות קשה איתן, לחצוב אותן, לא לתת להן ליפול אלייך עגולות כמו ביצה. את שני הדברים האלה גם יחד. כלומר מצד אחד, לא לנהוג בהן ביד רמה, לשמור על איזושהי ידידות כלפיהן, אבל גם לברוח מכל דבר שנראה כהישג קל. את יכולה לומר שזאת שטות: למה לברוח? הרי אף אחד לא יודע ולא ידע שזה קל לך. זה סוג של משמעת עצמית. מדובר ביחס דו-ערכי למילים: לזכור שהמילים חשובות אבל שהן לא העיקר. לזכור שיש עולם, ושהמילה רק מייצגת אותו, היא לא העולם עצמו.

תגובות

  1. תמיד תהיתי על קנקנם של המתרגמים, משתמע כמשימה קשה כפי שחשבתי..
    אהבתי !

  2. מרתק, מרתק. מתרגמת נפלאה (פרוסט נפלא בעברית כמעט כמו שהוא בצרפתית) ונעים לראות אותה ככה, מהמבט הזה של השאלות והקאמפארי והסיגריה. תודה.

  3. והעיקר שחיים. ראיון יפיפה. מרואיינת שכל משפט שלה הוא יצירונת ספרות כשלעצמו.
    מעניין אותי רק אם ההמנעות מהנושא של התקיפה הנוראית שהלית עברה, נגזרה על המראיינת, או מדובר בהחלטה עצמאית על סטריליות.

  4. אלמוני

    סקירה מצוינת של הספר (עם קישור לכאן):

    http://www.haayal.co.il/story_2371

  5. שחר אלתרמן

    הלית ישורון ובעלה ביימו את ה”תקיפה” שלה כדי להפיל את החשד על אייל לוין לאחר שהם גנבו את תרגומו לספר “אחותי ואני” והוא הגיש נגדם תביעה. וזה עבד להם מצוין, כמו שאני רואה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *