טור-דה-טראנס

ניר אוריין קיבל את הטור האישי הראשון שלו אחרי שכבר היה בטוח שאין שום סיכוי שיהיה מפורסם. “אתה יוצא די הרבה לדייטים, נכון?” שאל אותו עורך המוסף בפגישה שניר זומן אליה במפתיע, וניר, שנבהל קצת מהמוניטין שאולי יצאו לו במערכת, מיהר להכחיש ואמר שרק מדי פעם. “אבל אתה רווק שרוצה להתחתן ומחפש את הכלה הנכונה, לא?” הבהיר העורך, וניר מילמל אישור רפה, תוהה אם העורך עומד להציע לו לצאת עם איזו בת-דודה.
“אז זה מה שאני רוצה ממך: טור אישי שבועי על דייטים. נקרא לזה משהו כמו ‘אחת לשבוע’, ואתה תצא במסגרת הזו לדייט אחד בשבוע – רצוי בליינד-דייט – ותכתוב על החוויה ועל איך העולם שלך כרווק מסתובב סביב הדייטים האלה.”
זה לא היה בדיוק סוג הטור האישי שניר אוריין איחל לעצמו – הוא קיווה יותר למשהו בכיוון חברתי-כלכלי, רצוי במוסף הפוליטי, משהו שיגרום למפיקות תוכניות אירוח טלוויזיוניות להכיר את שמו כאורח פוטנציאלי באולפן – אבל אחרי שחשב על זה קצת, הוא הבין שגם זה משהו להתחיל ממנו. הוא קיבל את ההצעה.
בשבועות הראשונים זה לא היה פשוט. הצורך לארגן דייט חדש מדי שבוע עורר אצלו עצבנות גדולה וטרד את מנוחתו גם בלילות. אבל אחרי שגילה את האפשרויות הגלומות באינטרנט ובמנועים לחיפוש אהבה, נכנס ניר לשגרה מבורכת, ידועה מראש, כמעט קלה מדי, של קביעת מפגשים עם נשים זרות. בשבועות מסוימים הוא מצא את עצמו נאלץ לבחור בין שתיים-שלוש אפשרויות – בחורות שכבר שוחח איתן באינטרנט או טלפונית, ושהסכימו להיפגש איתו. לפעמים, כשהיה לו כוח, יצא לשניים-שלושה בליינד-דייטים בשבוע, ובחר בטוב ביניהם לדיווח במסגרת הטור. לפעמים איפשר לעצמו חופש יצירתי ושילב בכתיבה חוויות משני מפגשים או יותר. הוא לא חשב על הסיכוי שמשהו אמיתי ייצא לו מכל זה; ניר אוריין הפריד בין חייו המקצועיים והאישיים. הדייטים היו בשביל העיתון. פרנסה. למען התהילה.
והתהילה התחילה להיאסף סביבו. הטור של ניר אוריין, שהיה כתוב היטב, הפך למשהו שמדברים עליו. הוא התחיל לקבל עשרות מכתבים בשבוע, ואז מאות, רובם מבחורות שביקשו להיפגש איתו לדייט. מהטור הן הבינו שמדובר בבחור מקסים, משעשע, שנון וידען, שמחפש קשר משמעותי בכל המקומות הלא נכונים, וכל אחת מהן שיכנעה את עצמה כי ברגע שיפגוש בה יוכל לתלות את הנעליים ולהתמסד. הטור צבר עוד ועוד מעריצים. בכל המדינה התחילו לדבר על מי זה ניר אוריין, איך הוא נראה, מה הוא מחפש, מתי הוא ימצא את זה. משפט הסיום הקבוע של הטור – “האהבה אולי מגניבה, אך גם מכאיבה” – או איזושהי פרפראזה על החרוז הזה, הפך למכת-מדינה. ילדים היו מדקלמים אותו למורות בשיעורים משעממים, מבוגרים היו מסיימים איתו שיחות טלפון. בליינד-דייטים בכל הארץ הושפעו מהטור, בעיקר מכיוון שבחורות חשדו שהבחור מולן הוא-הוא ניר אוריין במסווה, ושהן עוד עלולות לקרוא על הדייט הזה בעיתון. הרבה מהן טרחו להופיע לבליינד-דייטים כשהן נראות טוב במיוחד ועושות מאמץ גדול למצוא חן, מה שהזניק בבת-אחת את הרמה הממוצעת של הבליינד-דייט הישראלי הטיפוסי, וגרם להרבה יותר בחורים להתאהב ממבט ראשון. אפילו ניר אוריין עצמו – שבכל בליינד-דייט הציג את עצמו בשם אחר – התחיל להישאל מדי פעם על-ידי הבחורות שהגיעו לפגישות איתו אם הוא לא, במקרה, ניר אוריין המפורסם. הוא הכחיש מיד. “אני לא חושב שהוא בכלל קיים,” אמר להן. “זה בטח הכל המצאה של איזה עיתונאי-צללים שיושב בבית.”
הוא לא תיכנן את זה, כמובן, אבל בסיומה של אותה שנה ניר התאהב. את רונית ליפסקי הכיר דרך חברה של אמא שלו, ואחרי דייט אחד כבר היה לו ברור לגמרי שזהו זה. רונית ליפסקי נראתה נפלא והיו בה קלילות, אנרגיה וחמקנות מהסוג שהוא חיפש. בטור הבא כבר דיווח, לראשונה, על חוויית ההתאהבות ממבט ראשון. הטור ההוא הפך מדובר במיוחד; היו רווקים ורווקות שפשוט גזרו ותלו אותו על המקרר או במשרד. החוויה הוציאה ממנו משהו מזוקק ונוגע מאי פעם. הוא החליט ללכת עם זה עד הסוף, ולקח חופשה של חודש מהטור כדי להיות עם רונית. בסוף אותו חודש הם כבר היו מאורסים.
ניר אוריין חשש לא מעט מהדרך שבה יחזור לעיתון ולטור – בעיקר עכשיו, כשהטוב מכל קרה והוא התאהב ואפשר היה להכריז בעצם על נעילת הטור – אבל כשהרגע הגיע, הוא הופתע לגלות שאין עם זה שום בעיה ושהוא יוכל להמשיך בשלו כרגיל. עורך המוסף רצה אותו ואת הטור בחזרה, ורונית, במפתיע, לא עשתה בעיות. “אני מבינה שזו העבודה שלך,” היא אישרה, ונתנה לו להמשיך ולצאת לדייט השבועי שלו, למען הטור. היא בטחה בו – יודעת שהוא מפריד בין החיים הפרטיים שלו לחייו המקצועיים – המחייבים, מה לעשות, יציאות לדייטים. והוא המשיך. הדייטים שלו – איומים ונהדרים ומפתיעים וטיפשיים – המשיכו לפרנס את הטור. באביב אותה שנה הוא התחתן עם רונית, וכבר במהלך ירח הדבש המשותף, בפראג, יצא לשני דייטים עם צ’כיות מקומיות, שפירנסו טור מורחב תחת הכותרת “צ’כית אחת (או שתיים) בשבוע”. הוא עבר עם רונית לדירת שלושה חדרים ברעננה, היא עבדה כמזכירה רפואית, והוא יצא לכמה שיותר דייטים בניסיון להתחדש, ליצור טורים תקדימיים, מפתיעים, בלתי צפויים, המבוססים על אירועים אמיתיים. כשהיה חוזר מדייט – לרוב בתחילת השבוע – היתה רונית מתעניינת איך היה, אם ייצא מזה טור, אם יצטרך לצאת לדייט נוסף השבוע, וניר היה משתף אותה בפרטים. לפעמים הרגיש שהוא מתעייף קצת מהסדרה האינסופית של פגישות, העמדות פנים, רפליקות וסיפורים אישיים שחזר עליהם שוב ושוב בכל פגישה, מהצורך להקסים, לשעשע, לבדר – גם אם ידע כבר לעשות את העבודה בלי לחשוב ובלי להתאמץ – אבל רוב הזמן הוא הרגיש בר-מזל; יש לו אישה שהוא אוהב בבית, ובכל זאת מאפשרים לו להמשיך בחיפושים כאילו היה עדיין רווק. הוא נהנה מהטוב שבשני העולמות, נהג לחשוב: מהחיים הזוגיים הממוסדים, ומהריגוש הקטן שבסיכוי שמשהו נפלא ומדהים מחכה לו ממש מעבר לפינה, כבר בדייט הבא. רובן היו, אמנם, סתמיות ומשעממות – גם אם נראו טוב – אבל מדי פעם, לעיתים רחוקות, הופיעה מישהי מרגשת באיזשהו אופן. הוא זכר תמיד, גם במקרים כאלה, לא להתרגש יותר מדי. הוא היה נשוי. הדייטים שלו היו גז בניוטרל; מאמץ-שווא, שכל מטרתו לכתוב טור לעיתון. והטור היה הצלחה, וזה היה מה שחשוב.
עד שהופיעה שירה לוסטיג. שירה היתה בליינד-דייט שגרתי נוסף עד לרגע שפגש אותה – יפה להדהים, מצחיקה, מהירה וצינית, בדיוק כפי שקיווה תמיד. היא היתה מבריקה. מושלמת. העובדה שאישה כמוה צריכה בכלל לצאת לבליינד-דייטים הפתיעה אותו. מישהי כזו אמורה להיתפס כבר בגיל עשרים. איך זה שהיא היתה עדיין לבד? “אני יותר מדי בשביל רובם,” שירה הסבירה. “יש בטח בחורים שחושבים שאני מאיימת.”
אבל ניר לא חשב שהיא מאיימת, והפגישה הראשונה שלהם נמשכה הרבה מעבר למקובל; שניהם ידעו שיש שם משהו שמוכרח להמשיך, גם כשבסופה של הפגישה הוא הזדהה כניר אוריין. “פנטסטי,” שירה אמרה. “ידעתי שיש בך משהו מיוחד, ועכשיו אני גם מבינה מה.” היה לה פוטנציאל עצום; הוא לא רצה לוותר עליה. זה היה כמו לטעום תרכיז של משהו חזק במיוחד – משהו שברור לך שיספיק לעוד הרבה זמן. במדור הבא כבר דיווח לקוראים על הדייט הכי מרגש שחווה מזה שנים.
רונית קצת נעלבה. “אתה מאוהב בה?” ניסתה לברר.
“עוד מוקדם לדעת, אבל זה יכול לקרות,” ניר הודה. “אני לא יודע מה להגיד לך. זה לא היה צפוי, אבל אני מניח שאפילו סטטיסטית, כשאתה יוצא לדייט או שניים בשבוע משך חודשים ושנים, סביר שבסוף משהו יקרה.”
למחרת רונית ארזה חלק מהדברים שלה וחזרה לאמא, שמיד טילפנה לאמא של ניר, שטילפנה אליו נזעמת. “אתה חייב להחליט סופית מה אתה רוצה ולהישאר עם זה,” ביקשה. “אי אפשר כל החיים רק לחפש.”
“אבל אמא,” ניר התגונן, “אני כבר מצאתי פעם אחת, ובאופן לגמרי לא צפוי קרה שמצאתי שוב. את יודעת איזה מזל זה – למצוא פעמיים בחיים אהבה ענקית? רוב האנשים מרגישים שהיה להם מזל אם יוצא להם פעם אחת.”
הוא לקח חופשה מהעיתון ונסע עם שירה לפריז. שירה – קצת להפתעתו – לא איכזבה לרגע. היא היתה מקסימה וחיונית בדיוק במידה שהיתה בפגישתם הראשונה. נדמה היה שהיא נתונה, בכל רגע ורגע, במהלכו של בליינד-דייט: במצבה הטוב ביותר, האופטימלי. תמיד מושלמת, תמיד נפלאה. לא היה לה רגע אחד של חולשה. היא היתה השלב הבא באבולוציה הרווקית הנשית; השלב שהתאים עצמו לעידן ה-כל-דייט-יכול-להתברר-כדייט-עם-ניר-אוריין. נהדרת כל הזמן. והיא לא התכוונה להיתפס לא ערוכה. בסיום החופשה היא הזמינה אותו למסעדה יקרה, תפסה בידו, הסתכלה עמוק לתוך עיניו ואמרה בפשטות: “הכל מושלם. אני רוצה שתבטיח לי רק דבר אחד: שתפסיק עם הטור. לתמיד.”
ניר לא נתפס בלתי מוכן. הוא תיאר לעצמו שהסיכוי ששתי נשים ברצף יסכימו לקבל אותו יחד עם הטור הוא קטן עד לא קיים. “הטור זה העבודה שלי,” הבהיר. “זו הפרנסה. הטור לא מתחרה ולא יתחרה בך אף פעם. זאת עבודה, וחשוב ששנינו נזכור את זה. זה לא שום דבר מעבר לזה, אף פעם.”
“אני יודעת,” היא אמרה, מבטה משוכנע ומבין. “ואני בכל זאת רוצה שתהיה רק שלי. שתמצא עבודה אחרת. אתה עושה את הטור מספיק זמן. הם יכולים לשחרר אותך. תכתוב דברים אחרים.”
“את לא צריכה להיות מודאגת,” ניר ניסה להתעקש. “אני פשוט יודע שאת האחת שלי לכל החיים. זה השלב שאני אומר סטופ. אני לא רוצה יותר שום דבר. אני מאושר.”
“אז תפסיק עם הטור.”
המשבר התחולל במהירות. היא סירבה להמשיך ולראות אותו בטרם יתחייב להפסיק עם הטור ולהתמסר לה בלבד. הוא נפגש לשיחה עם עורך המוסף, שאמר לו כי הטור, להערכתו, עוד לא מיצה את עצמו, ואפשר להמשיך. הוא יצא לשלושה דייטים ברצף, כמו מהמר כרוני המקווה שבסיבוב הבא יביא את המכה; אולי באחד מהם יתגלה משהו מדהים אפילו יותר משירה לוסטיג – מישהי שתגרום לו להתאהב בה מיד, ושתהיה מוכנה לקבל אותו יחד עם הטור. זה לא קרה. ניר נכנס לסחרור של חוסר החלטיות. האם הוא נמצא במרחק קצר – מרחק דייט אחד או שניים בלבד – מהאישה המושלמת, או שפגש אותה כבר ועליו להיעצר כאן, להודיע לעורך על סיומו של הטור, לשאת בתוצאות האפשריות של המעבר לשלב הזוגי-קבוע בחייו? אולי אפשר יהיה לשכנע אותם לקבל טור על חיי הנישואין שלו ושל שירה? אבל האם היא תהיה מרתקת מספיק להחזיק טור שבועי לאורך זמן? ניר היה בספק. גדולתו של הטור היתה בהתחלפותה השבועית של האורחת המרכזית. ועם שירה – נפלאה ככל שהיתה – זו תמיד תהיה שירה. ושירה היתה נהדרת תמיד, זה נכון, על המשמר בכל זמן, אבל אפילו זה, כעבור זמן, עלול לשעמם את הקוראים שלו. והשעמום יגמור את שניהם. לא, הוא מוכרח למצוא דרך להשאיר את הטור בחיים. הוא יצטרך לעזוב אותה, אבל לא מיד; בינתיים הוא יכול להמשיך לראות אותה עוד קצת עם הבטחות להפסקת הטור בקרוב. ואולי, אולי היא תתרגל בסופו של דבר. מוכרחים הרי להתפשר קצת מתישהו. אפילו אמא שלו אומרת.


מתוך “ועכשיו להתחתן”, הוצאת מודן, 2002

על הכותבת רענן שקד

סופר, עיתונאי, עורך, כרגע מבקר טלויזיה ב"ידיעות"

תגובות

  1. לימונית

    ראשונה….סופסוף..!
    אהבתי גם אם מצטייר קצת כלא מציאותי..אחרי הכל המציאות נמצאת שם תמיד,והספרים הם סוג של בריחה…במבה+קולה+ספר טוב-עדיף לעיתים על עוד יציאה לפאב…

  2. כתיבה ענייה ותוכן אווילי

  3. סנופקין

    גם האוריין הוא ניר

  4. עוד גבר

    חמוד ונחמד…!!
    רק חבל שאין כאן “הפי אנד”…
    אני בעד שהוא ישאר עם רונית (הראשונה!)
    ושיהיו להם הרבה ילדים וילדות חמודים
    וחמודות ביחד ושהטור, מרגע שהוא מתחתן
    עם רונית, יהפך לדף (או שניים) בו
    מוצגים/ות כל שבוע:
    10 רווקים (עם תמונות)
    ו-10 רווקות (עם תמונות)
    (תמונה = פנים + גוף!)
    וטקסט שהוא תמצית ראיון אישי
    שערך ניר איתם/ן ובכך:
    גם השארנו זוג מאושר,
    גם השארנו לו עבודה (20 ראיונות בשבוע
    אפילו דורשים העלאה בשכר…)
    וגם ניסינו לעזור לעוד 20 רווקים ורווקות!
    (ישודכו לאלתר כל הרווקים והרווקות! 🙂

  5. מתי זה נהיה אתר של קידום מכירות ?

  6. לאף אחד לא אכפת שזה סיפור שובניסטי ודוחה שבו “הגבר” שלנו נהנה מכל העולמות וזונח את אשתו בשביל איזה בלונדה ?
    מה הקטע הזה של גברים לקפץ להם מאחת לאחת מהחשש שהם מפסידים משהו שם בחוץ ?
    בנות אני מצפה לתגובות נזעמות פה !

    • הנדוורקר

      וזה אכן עצוב מאוד מאוד.
      את עושה שם רע לפמיניזם בעיקר כי את טיפשה.

      • לפי בחירת כינוייך אני מבינה שאתה לא חכם גדול אז אני ממש לא נעלבת
        תמשיך לעבוד עם הידים כי המוח שלך בטוח לא עובד !

        • הנדוורקר

          לא היית טיפשה!
          וזהו!

          • טריניטי

            האמת? צודק.
            אין פה ממה להיעלב.
            הגיבור כאן הוא אדם שלעולם לא יהיה מאושר, תמיד יחפש, תמיד יתהה האם מעבר לפינה מחכה האשה המושלמת, ויפספס את כל ההזדמנויות האפשריות לאושר אמיתי. ועליו הבדיחה.
            איפה שוביניזם?
            בראש.

            אגב, לדעתי, יופי של סיפור. רעיון יפה.

    • דנדוש

      דוקא חושבת שיש המון ריח שובניסטי דוקא מהביטוי “זונח את אשתו”.

  7. צר לי אבל לא ממני תקבלי את התגובה הנזעמת. דווקא נהניתי מהקטע ואם תסתכלי על זה מנקודת מבט טיפה אחרת אפשר לראות פה לא רק את הגבר שלכאורה נהנה מכל העולמות, אלא דווקא את הגבר שמפסיד את כולם – מצד אחד הוא מפסיד את אשת חיקו ומצד שני, לפחות כפי שזה נראה מהקטע שמובא כאן, הוא מפסיד גם את האישה המדהימה השניה שפגש. אולי דווקא אפשר לראות כאן מוסר השכל שמי שלא יודע מתי להתיישב ולהתמסד נשאר קירח משני הצדדים… לא הכל צריך להיות זועם…
    מאד חמוד.
    מועדים לשמחה

  8. חתול אחד

    איך נגיד: מלה בת 3 אותיות המתחילה ב-ח’.
    (רמז: גם “חלש” היא בסדר)

  9. נסיכת טרויה

    אז נכון שהתוכן ריקני ושוביניסטי
    אבל, לפחות משהו- האיש יודע מהי פרפראזה….

  10. מה שבטוח זה יותר טוב מביקורות הטלוויזיה המטופשות שלו.

  11. ד"ר לא

    הרעיון חביב, אף כי לא ממש סביר. הביצוע קצת בינוני, מזכיר קצת את הסיפורים של צבי לידסקי.

    וממתי, באמת, החל האתר הזה לשמש כמקדם מכירות?

  12. אבטיח

    מטומטם לגמרי וגם לא ממש הגיוני. ממש כמו הפרסומות בארץ. כולן בלונדיניות כמו כל תושבי הארץ הזאת. מה, לא נמצאה אף רונית אבוטבול בדייטים? מופרך.

  13. חסרה הפואנטה בסוף, וחוץ מזה לא משהו, קצת יבשושי כזה…

  14. קולמוסן

    כפי שכבר אמרו גדולים ממני: שפה דלה ומשעמם בטירוף.
    חג-שמח!

  15. אינדי_גו קול קורא בערבה

    צר לי לחלוק על דעתם הנחרצת של שלל המקטרגים, אני דוקא נהניתי. כתוב קליל וזורם, לא מתיימר, ובכל זאת, מתחת לפני השטח זורם לו משהו מתוק מריר. כשהחיפוש הופך להיות דרך חיים, הולכים לאיבוד הרבה דברים. נוודים נוטים לנוע עם מעט מטען. גם רגשית. מי שטעה ובילבל את העולם השטוח שצייר הכותב עם הכותב עצמו, פיספס, בעיני.
    ובעניין קידום המכירות, אם אני לא טועה, משחר ימיו פורסמו בבננות קטעים מספרים שזה עתה יצאו. כשזה מופיע במוסף ידיעות זה בסדר, וכאן לא? למה? אני דוקא מעדיפה לקבל טעימות לפני שאני קונה את המנה העיקרית. אמנם, אני לא נוטה לקרוא קלילונים ואין לי תוכניות לטוס בקרוב, ותקציב הספרים שלי לחצי השנה הקרובה, אהמ, ובכן, מוקפא, אבל הקטע זה לא *עד* כדי כך גרוע. אישית, אני מעדיפה את הטורים שלו – הכתיבה כאן מרוככת משהו, אולי כדי לעורר פחות אנטגוניזם ויותר בסט סלינגיות, ואולי זה מה שיש בפנים. זה משנה?

  16. ציני, מתייפייף, תל-אביבי כזה, א-לה הבורגנים – מה אתה מנסה לרענן לנו כאן?
    תכתוב מהבטן – נדוש, אבל פועל.

  17. רגע, זה היה כל הספר?
    חשבתי שזה קובץ סיפורים וזה הנבחר ממנו.
    האמת עם כל מה שקורה בזמן האחרון
    נחמד שיהיה משהו קליל על המדף כדי להעביר ערב ולא מול הטלויזיה.
    למה צריך לקטול כל מאמץ של מישהו לכתוב?
    שיכתבו כמה שיותר, ככה תהיה יותר בחירה מהמדף ואז גם לפמניסטיות וגם לגברים וגם לכל המקטלגים והמי ומי יהיה מה לקרא.

  18. שי מזרחי

    הסיפור יפה, הכתיבה לא רעה, חייכתי לא מעט- אבל- הקטרוג הוא דווקא על הבנאליות שבנושא- הוא היא, בליינדייטים, אהבה חתונה. וספר שלם עם סיפורים כאלה? אוי

    • נ'גי חמדי

      איפה קצת מרגלים, מכות, סאדו-מאזו, חייזרים? אה? אה?
      שי: אין “נושא בנאלי”. יש טיפול בנאלי בנושא. אהבה, זוגיות ונישואין הם נושאים שמאריסטופאנס דרך שייקספיר ועד טלנובלות (ואפילו עד רענן שקד) כותבים עליהם. לומר שהנושא בנאלי זה לא לומר כלום, בעצם.

  19. ה - שולה

    כמה אפשר לכתוב על מושלמות
    לקרוא על מושלמות
    גם כשהיא מושלמת לא אוניברסאלית אלא רק המושלמת שלו – זה עדיין טרחני בטרוף
    אנשים לא באמת מנסחים רשימת דרישות ואז מסמנים ציונים עד ל- 100 המיוחל
    לאנשים אמיתיים קרוה בזיק במוח – הם מתאהבים – ודי
    מתאהבים לא במושלם אלא במי ששם
    עיתוי – זה שם המשחק

    • עוד גבר

      לשולה שלום,
      רציתי, ברשותך, להביע דעה מעט נגדית לשלך:

      אנשים אולי, באמת, לא תמיד מנסחים
      רשימת דרישות, זה אולי קורה בחלק
      מהמקרים ברמה ה-“לא מודעת”.
      ממש כמו שאנחנו הולכים או זורקים כדור,
      אז אנחנו לא “מחשבים” באופן מודע את
      כל משוואות התנועה שיניעו את השרירים
      המתאימים ברגע נתון במהירות,
      בתאוצה ולפרק זמן נתון וכד’, אבל התוצאה היא
      שיש תהליך דומה לזה – גם אם הוא “לא מודע”.

      אני מאמין שגם כאן יש תהליך דומה וכנראה
      שאצל אנשים שונים הוא פועל בעוצמות שונות
      ו_ברמות שונות של מודעות_ וגם העוצמה
      ו/או המודעות ייתכן שמשתנות עם הגיל
      (ואני מעריך שגם, מן הסתם, לנשים ולגברים
      תהיינה, “רשימת קניות” עם “פריטים”
      שונים ו_עדיפויות שונות_ – בהכללה בכמובן – כל
      מקרה לגופו)

      אחד הדברים החשובים ביותר, לעניות דעתי,
      שאדם (גבר/אישה) עושה בחייו/ה היא בחירת
      בן/בת זוג לחיים – הייתכן, שברוב המקרים, תהיה
      זו בחירה “סתמית”?
      רק בגלל שמישהו/י היה שם ב”מקרה”?
      לי (ואני מעריך שגם לרבים/ות, טובים/ות וחכמים/ות
      ממני) נראה (ברוב המקרים, בודאי, בחברה המערבית
      כמו שלנו, היום) שזה לא בדיוק כך…
      ברור (לי) כשמש שמי שנמצא קרוב אלינו פיסית, זוכה
      ליתרון יחסי אך עדיין יש, בד”כ, לא מעט כאלה הקרובים
      אלינו פיסית ונראה לי שרובנו, בכל זאת בוחרים/ות
      במישהו/י מסוים/ת ובגלל שאנחנו מוגבלים בבחירה
      _אחת_ (בד”כ ובזמן נתון) אז לבחירה זו יש חשיבות נוספת.

      מה רע או “טרחני” (כדברייך) לדון במתאים/ה?
      “מתאים/ה” נשמע לי יותר הולם מ-“מושלם/ת”
      למרות שגם “מושלם/ת” תקין אבל כנראה
      ש-“מתאים/ה” ישמע פחות אגוצנטרי ברגע
      שאנחנו מבינים שלאנשים שונים יש טעמים
      שונים (לפעמים הפוכים) => מה ש”יפה” לאחד/ת
      יכול להיות “לא יפה” לאחר/ת ולהיפך (ע”ע “בלונדה”…:-).

      בוודאי ש_העיתוי_ הוא חשוב אבל זה לא סותר את הנ”ל.
      יש אנשים שיש להם הרבה “מתאימים/ות” ולכן _קל_
      להם/ן למצוא ויש להם/ן יותר הזדמנויות להתאהב
      ויש כאלה שיותר קשה להם/ן כי יש להם/ן פחות ממי
      לבחור – וכמובן יש גם עניין של _מזל_ וגם _שכל_… 🙂
      (כמו בהרבה תחומים)
      לווא דווקא IQ, אלא, מה שקרוי “כישורים חברתיים”
      (לי זה נשמע יותר טוב מ-“אינטליגנציה ריגשית”).

      וגם נדמה לי, ש_רוב_ האנשים, ברגע שהם/ן מוצאים/ות,
      מישהו/י *_מתאים/ה_* הם/ן לא ממהרים/ות כ”כ
      לחפש מישהו/י יותר מתאים/ה (כמו בסיפור הנ”ל).
      ברגע שמתפשרים (באופן משמעותי) אז, אולי, יש
      “סיבה” לחפש מישהו/י אחר/ת.

      אני מאחל לכולנו (במיוחד לאלה מאיתנו שכבר
      חיפשו כ”כ הרבה ועדיין לא מצאו) שנמצא ושלא
      נצטרך לחפש…

      בברכה, “עוד גבר” (אהה.. כן, וסליחה על ה”טרחנות”…).

      • ה - שולה

        מתאים הוא לא נושא לדיונים
        אתה מרגיש את זה בעצמות או לא מרגיש את זה בעצמות
        כשאתה מדבר על זה ורושם את זה ומדסקס את זה – חבל – באמת חבל לי על ההשקעה שלך שכולה לריק
        תצא, תשתה, תראה, תתחיל
        אחרי דקה במרחק נשימה כבר תדע אם יש או אין להאריך את המפגש
        אחרי יממה כבר תדע אם זו אהבת חייך (ואז יש צורך לצאת למלחמה ולטקס תחבולות)

        כשאתה מדסקס התאמות, כנראה שפיספסת אותה ואז אתה פחדן
        או שמעולם לא פגשת אותה ואז יש צורך לאוור מידית רגשות מודחקים

        כי, היי, עברו על פניך במהלך חייך, לפחות 10 מועמדות פוטנציאליות לתואר
        אם לא זהית את זה ברקמות, אתה זקוק לאוורור רגשות עצבני
        או אוורור מאמא, מה שבא קודם

        ונחתום בברכתינו
        אין כמו אמא

  20. אשה אחת

    פארודיה על פארודיה…

    מי מושלמת? שירה? וואלה. אז למה היא רוצה אותו בתור בנזוג?!

    מה מושלם בניר אוריין? האינפנטיליות?

    זה מוצלח בתור סיפור, כי יותר פאתטי מזה קשה לדמיין…

    פאראפרזה על החיים סביבנו, על גברים אינפנטיליים שהוגים בנסיכות מושלמות (הלא גם באגדה, הוא היה בסופו של דבר רק צפרדע שפשוט קיבל נשיקה מהאשה הנכונה! מסקנה: כל הצפרדעים רשאים לפנטז על נסיכות שתהפוכנה אותם לנסיכים!)

    בחורות מוצלחות שמוכנות לעצום עין ועוד עין מול הדפקטים הבלתי ניתנים להסתרה של הזכרים שמולן…

    זכרים מרובי דפקטים שמסתובבים עם רשימת מכולת של ציפיות דמיוניות מבחורה כדי שיואילו בטובם להתחייב לחיים משותפים…

    ושקרים, מלא שקרים והעמדות פנים…

    • ה - שולה

      נשבעת שהיתה מושלמת
      כל פעם שעמד לו סוף סוף (לאוריין המפליצן), הוא היה בטוח שהוא מצא את המושלמת – זה בכתובים, ראו למעלה
      והמילה הזו מעלה לי את הסעיף
      מעלה לי מיידית במוח, אסוטציאציות של תסביך הקדושה זונה הנפוץ כל כך במחוזותינו
      אין מושלמת אין (בפומט 20 מהבהב השקול לצעקה – אני אלימה כשמעצבנים אותי!)
      אפילו לא בפורמט אישי, אין כזה דבר!
      תאמינו לי, גם אם לרגע נדמה שזה קרוב עד מאד, אחרי שבועיים ביחד מרגישים את החיכוך בנקודות אי ההתאמה ואז, החולם בהקיץ המצוי, נסוג מייד – “הי, זה לא מושלם, זה לא מה שביקשתי (בטון מתבכיין), זה לא מקבל אצלי 100, אני חוזר לאמא” (אמא = תבנית המושלמות)

      אין כמו אמא

      • עוד גבר

        *אני*, באופן אישי, מוכן להתפשר על 90 !!… 🙂

        את יודעת מה?? אפילו 87, הולך!!! 🙂

        בסדר… בסדר… גם 85 זה טוב (+) 🙂

        ובעצם, ועכשיו ברצינות (יחסית), יש אפילו
        משהו מאתגר אם זה לא בדיוק 100
        צריך גם להתאמץ *קצת*…
        ובעצם 100 זה לא 100 _אחד_, כי יש אולי
        כמה “סקאלות” ל”מדוד” התאמה.

        צריך אבל, לדעתי, שיהיה *_מינימום_* נדרש – כל אחד
        מגדיר/ה (או אולי, בחלק, נולדים עם זה) לעצמו/ה
        מהו מינימום שלה/ו וצריך ללמוד לחיות עם זה…

        *”זה לא בעל ה-100 זה בעל ההתאמה”* 🙂
        כלומר, אם *~שני~* הצדדים _רוצים_ הם יוכלו
        להתגבר על הפער בין הרצוי למצוי… (מבלי
        שמישהו יצטרך להתבכיין (כלשונך))

        איפה ה-90 שלי ?? 🙁 (“עוד גבר” מתבכיין…)

        • ה - שולה

          הכרתי בחורה שדחתה דייט (דייט לא חתונה, רק דייט) עם בחור שהיא אמרה עליו שהוא מקסים ונראה טוב אבל חפיפניקי לטעמה (הבחורה מסורתית).
          זה הפיל אותי לקרשים……………………………………………….

          אין מגמות ניבוי!
          אי אפשר לנבא מראש איזה קוי אופי או תכונות או מצב אצל המועמד הפוטנציאלי ימנע בעתיד חיכוכים – פשוט אי אפשר!
          אם הוא עני- תריבו עם כסף, עם הוא עשיר – תריבו על כסף, אם הוא חכם – עדיין תריבו על כסף! ובין לבין תריבו על הגרביים שלו שזרוקות במסדרון.
          לכן לפי ענייות דעתי, הבחירה צריכה להיות לפי רמת המשיכה החייתית ורמת השיח האינטלקטואלי.
          אלו דואגים שלא יהיה משעמם והעניין לא יפוג והקרירות לא תשתלט

          הבעיה שאף אחד מהם לא ניתן לקביעה מראש בדמות כלל.
          אפילו אם אתה אוהב רזות עם חזה גדול, בכלל לא בטוח שהשמנמונת בדירה ממול, עם החזה הממוצע, לא תדליק אותך בטרוף בגלל תשדורת תת-גלית על-קולית.
          אפילו עם אתה והדוקטורט שלך לא יוצאים עם פחות מתואר ראשון והכנה ל- GMAT, בכלל לא בטוח שהפרטנטרית המאתגרת ביותר שלך, סיימה תיכון כי מסגרת לא מונחת עליה טוב.

          אני מאמינה שעד כה, הוכחתי את טעניתי – מ.ש.ל.
          והמסקנה
          חדדו את החושים
          השחיזו הציפורניים
          וצאו לצייד
          GO

          • כל כך נכון שולה! מסכימה איתך בכל מילה.
            בין התגובות היפות והחכמות ביותר שקראתי באתר הזה.

          • עוד גבר

            ל-“ה – שולה” שלום,

            קודם כל, קבלי צל”ש על הסגנון המקורי,
            הרענן והמיוחד שלך!!
            (ציטוט: ^”…תדליק אותך בטרוף בגלל
            תשדורת תת-גלית על-קולית.”^).

            גם אם אני לא בהכרח מסכים עם חלק ממה
            שכתבת הרי שהבנתי את דברייך ואני מקבל
            אותם בחלקם. אני חושב שזה תלוי בנקודת
            המבט ותלוי במתבונן/ת, כמאמר המשוררת:
            ^”דברים שרואים משם לא רואים מכאן”^.

            כמו כן, אהבתי את המסקנה הפרקטית בסוף
            דברייך, ציטוט:
            ^”חדדו את החושים, השחיזו הציפורניים
            וצאו לצייד, GO”^
            וזה בעצם מה שחשוב!

            בהצלחה (לכולנו),
            “עוד גבר”.

  21. לילוש

    סיפור בסגנון “בילי בלום”..

    • שפרה הצולעת

      סליחה?? ?? ?? ?? ?? . בילי בלום הוא ספר מצוין בסוגו.
      וכשאני אומרת בסוגו, אני די מביעה את דעתי על הסיפור של רענן, שלא מצא לו סוג.
      מעניין איך הוא מרגיש ברגעים אלה, מאחר והוא הגורם העיקרי להרגשה נוראה בקרב יוצרים צעירים פה.

  22. ציפור דרור

    סיפור אדיוטי ומטופש. כתיבה דלה ומשעממת. הכותב לוקה באגו מנופח ומתנשא.
    הוא כותב על עצמו: “מקסים, משעשע, שנון וידען” (כמה שחצנות בשורה אחת?)
    אך אויה, על מנת לענות על טעמו ה”אנין” של הבחור את חייבת להיות אשכנזיה (רצוי עם שם משפחה כמו: ליפסקי או לוסטיג) אה וכמעט שכחתי את חיבת להיות יפהפיה.
    אין אפילו אזולאי,שרעבי או אבוטבול אחת לרפואה, מעניין למה? הן לא עומדות בקריטריונים אניני הטעם של הבחור!

    חבל שמערכת בננות מקדמת דוקא כותבים סטריאוטיפיים חסרי דמיון כמוך.

    • איילה-בר

      כתיבה סטראוטיפית? בגלל בחירה אקראית של שניים וחצי שמות בסיפור?
      למה לא נלך עם זה עוד קצת: למה דווקא נתנו לניר אוריין לכתוב את הטור? מה, נשים לא יכולות לכתוב מספיק טוב על דייטים? ולמה לא השתרבבה פה איזה אפיזודה חד מינית, לתפארת הפוליטיקלי קורקט? מה עם מיעוטים? אימהות חד הוריות? אסקימוסים?
      על זה אני אומרת- אם החלטת כבר להיות טרחני, לפחות תעשה את זה עם כל הלב.

  23. העניין עם כתיבת הטור הוא דרך מעניינת להציג תופעה שקיימת גם בלי נימוק עיתונאי כזה: אנשים “תפוסים” לכאורה, שמתנהגים כאילו האפשרות לחפש ולמצוא הרפתקאות חדשות נשארה פתוחה. (לעיתים נדירות זה נעשה בהסכמה של בת הזוג, ברוב המקרים, על אפה וחמתה.)
    אלו המחפשים הנצחיים, שלא מגיעים אף פעם אל המנוחה ואל הנחלה.

  24. ינשוף

    כלומר אותו אחד שכתב את “יש לך אש”? כי אם כן יש כאן תשובה מסוימת לאיילה בר על המחסור באפיזודות חד מיניות- הרי שם לא חסרות כאלה…
    תמהני מהי מידת הנסיון האישי של המחבר העומדת מאחרי הספרים, ואיזה מבינהם אפשר לראות כמיצג נאמנה את טעמו של מחברם, אולם תחושת קבס קלה ניעורה בי למקרא שאלתי- עם כמה חטטן אני מרשה לעצמי להיות? אני בוש ונכלם על שעולה בי בכלל שאלה שכזו.

    • ינשוף

      אפילו יותר, אחרי שבדקתי ונוכחתי שטעיתי קשות. המחבר של הספר “יש לך אש” הוא גל רענן. ינשוף מתבייש ועף לעמוד בפינה.

  25. יונתן ילון

    בניגוד לרבים מקודמיי, דווקא אהבתי מאוד את הקטע ואת הכתיבה. יש יסודות אוטוביוגרפיים?

  26. איך לעזאזל אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
    ת’אמין לי , לא ממש מגיע לך למצוא עוד אהבה….
    אולי עדיף שתשאר כתב, ותזדקן לבד….

  27. חלמנית

    מאד נהנתי. סיפור חמוד קליל ואמיתי.
    זה הרי קורה לנו כל הזמן בכל דבר – אנחנו בוחרים משהו/מישהו וממשיכים לפנטז על המוצלח יותר.
    אני הכרתי את בעלי בבליינד דייט, אני לא מושלמת ולא בלונדינית, והוא יתאהב בי ממבט ראשון.
    אני עד היום לא מאמינה שזה יצליח וזה אכן קרה.
    חלומות מתגשמים-צריך אמונה .

  28. אלמוני

    ממש לא נכון!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *