ילדי יום ראשון

רוקסן

“האמבטיה התמלאה”, קראה אמא מהמסדרון שליד חדרי. הרגשתי שאני חייב להירגע.
מהבטן עלו תחושות בחילה וקוצר נשימה. אז, כשהתקפי החרדה עוד היו זרים לי קראתי לזה התרגשות. שכבתי באמבטיה כשהעיניים בוהות בתקרה ולא זזתי איזה רבע שעה. השעה היתה שתים-עשרה בלילה ועוד מעט הלהקה תבוא לאסוף את המנהיג המעולף שלה למועדון רוקסן ברחוב הברזל – מועדון חדש שנפתח – והיום, יום שישי, נתנו לנו להופיע שם. סחבתי לסבתא מעיל צהוב וכפפות מהפיפטיז, וגנבתי לאמא את האיפור שלה מהארון. אם ישנאו את השירים ואותי, לפחות שזה יהיה בסטייל!
הגענו למועדון. כמה מאות אנשים עולים במדרגות הברזל ונכנסים. אנחנו הולכים לחדר האמנים שעל כל קירותיו מרוססים בספּרֵי שמות של להקות, מזכירים לנו שאנחנו לא הראשונים שם. מנהל המועדון מחייך בכניסה לחדר והלהקה מתוחה מאוד. הראל הגיטריסט לא מאמין שאחרי שנים של פנימיות וצבא הוא סוף סוף עולה לבמה. ליהי הברמנית, בגרביוני רשת ומיני דמוי עור, נכנסת עם בירות. היא היתה הדבר הכי אמיתי בעיני באותו ערב. שעת ההופעה התקרבה, וברקע כבר התנגן השיר “רוקסן” של להקת פוליס שזה היה הסימן שהגיע הזמן לעלות לבמה.
קהל מפוהק, חלקו יושב בצדדים. כמה נערות עומדות מולי צמוד לבמה. התחלנו לנגן.
טעמה המר של ההתחלה נראה מתוק במבט לאחור. קבוצת הבנות שלחשו איתי את שירי “שנינו שווים” נראתה כמו אלף איש, והיום גם אלף איש לא יישמעו כמו קבוצת הנערות ההיא.
היינו בני מזל על שהזדמן לנו להיות שם בתחילת הניינטיז, כי שם קרה הכול. היינו אחרוני אבירי הנאיביות בשנייה האחרונה לפני עידן הטלוויזיה, ה- MTV, החברות הסלולאריות והאינטרנט. באותה שנה יצא האלבום “Nevermind” של נירוונה, וזה היה בדיוק מה שהדור שלי הרגיש אז. “המוזיקה זורמת לי בדם”, ידעתי להגיד לראשוני הכתבים שעשו עוד כתבה על “הבן של”, אבל האמת שרציתי רק תשומת לב בבור השעמום שנפלתי אליו.
אני לא יודע אם זה היה אקט חינוכי או סתם עצלות של הורי, אבל באמת עשיתי הכול בעצמי. לפני רוקסן הופעתי בבית ליסין שהיה קרוב למקום מגורי. הייתי בלי אגורה והבני זונות רצו כסף על אולם שממילא לא תפוס כל ערב, אז הייתי חייב לעבוד כדי לחסוך סכום לערב אחד, וכך עשיתי. צמוד לבית ליסין היה קפה שנקרא קרואסונט, ואני הייתי פיקולו שזו מילה יפה לעבד. הייתי מגיח עם פיילה מפלסטיק ומפנה את השולחנות מכוסות ומאוכל אחרי שהאנשים עזבו. בכל פעם שכבר נשבר לי להיות במטבח מטר על מטר עם עובד ערבי הייתי מסתכל מהחלון אל אולם בית ליסין הצמוד ומפנטז. אנשים יפים נכנסו אל האולם לראות הצגות ומופעים וידעתי שעוד מעט אני מופיע ושזה שווה את העבודה.
כעבור חודשיים אספתי את הסכום הנדרש והפקדתי אותו אצל בעלת האולם. היה מתח נוראי ואני זוכר את עצמי שם פס שחור בעיניים בחדר צדדי לקראת העלייה לבמה. רוב הקהל היה המשפחה חוץ מיואב קוטנר ומיעל מרגלית שעובדת איתי עד עצם היום הזה.
התחנה הבאה היתה מועדון הלוגוס בנחלת בנימין, שם פגשתי את אשתי הראשונה אילנה. היא גרה בעין הוד, ראתה אותי על שער של “מעריב לנוער” וחשבה שאני מאוד יפה. אז בסופשבוע אחד היא החליטה לנסוע לתל אביב להופעה שלי בלוגוס. הייתי בעיניה רק יפה אז היא אפילו לא נכנסה להופעה. בסוף ההופעה יצאתי למדרחוב וחברה משותפת עשתה בינינו היכרות. הצעתי לה לצאת לפאב הקבוע שלי ושל הלהקה – הכלב המעשן. זה פאב שהכרתי במקרה ערב אחד כשעישנתי חשיש – הרגשתי שאני הולך להתעלף אז נכנסתי כדי לשתות מים ולא יצאתי משם איזה שנתיים…
דיברתי איתה כל הלילה והיא אמרה שהיא בדיוק ראתה את הסרט “הדלתות” ושבעיניה ג´ים מוריסון הוא אדם מיסטי. באותו רגע התאהבתי בה.
למחרת טסתי עם חבר לפריז, לונדון והולנד, פעם ראשונה בלי ההורים. זו היתה נסיעתי הראשונה ללונדון ולא ידעתי למה לצפות. בכל פעם שחשבתי על לונדון ראיתי בדמיוני עץ פיקוס עב גזע בחושך. אין לי מושג למה, אולי כי לונדון באמת אפלה ומסתורית ומחביאה בין ענפיה עתיד משותף לי ולה או שזה היה סימן שיום אחד אקים להקה עם סטיבן וילסון מלהקת “עץ הדורבן”. מי יודע?
“העיר מלאה פוסטרים לקראת ההופעה ברוקסן”, אמא שלי צעקה בטלפון כשהייתי בפריז, “והשיר ´אור הירח´ הושמע היום פעמיים!”
עניין ההופעות והרדיו היה חדש לי וההתרגשות עלתה. החלטתי בשביל אילנה ובשבילי לבקר את המאסטר ג´ים מוריסון בבית הקברות פר לשז בפריז. היה גשום, ראיתי המון נערים בגילי עם גיטרות מסביב לקבר שלו והרגשתי כמו בתוך קומונה. “שב פה”, לחשה לי נערה בריטית כאילו מוריסון עומד לקום מהקבר ולשיר. ישבתי לידה והיא העבירה לי ג´וינט. הייתי בטוח שמדובר בחשיש עד שהיא הוסיפה “זה אופיום”.
הרגשתי שאני עף ועד היום אני לא זוכר איך הגעתי מבית הקברות לשוק ברחוב. קניתי לאילנה שרשרת בצורת פרח כדי שאזכור אותה ואת הסוטול בשרשרת אחת. הגעתי לארץ ביום ההופעה, ומביך לומר, אבל בגלל שטסתי מיד אחרי שהכרתי את אילנה, לא זכרתי אותה. בשדה התעופה חלפתי על פניה עד שהיא עצרה אותי ואמרה “חוצפן”. הגעתי ישר מהשדה לבאלנס במועדון רוקסן בצהרי יום שישי של ההופעה. קניתי בבוטיקים בגדים שאיש לא רצה – כמה שיותר קטיפה ותחרה. התהלכתי כמו אביר עתיק ברחוב הברזל באזור התעשייה של תל אביב ונכנסתי למועדון.
היה שם משהו באוויר שקשה להסביר, משהו שרק מעטים זכו לחוות בזמן אמיתי. הכיעור של הבטון עם הברזלים עטף אותי ואת דור הרוק בחיבוק חם ואוהב. המועדון הזה סימן את הנעורים שלי. שרפתי שם מלא ערבים וראיתי אינספור הופעות. היתה אז מוזיקה אמיתית, להקות ממש ממש טובות. היתה תחרות יפה ואין לי בעיה עם תחרות כל עוד אני ראשון…
חזרתי לנוח לפני הערב הגדול ברוקסן. הרגשתי חרדה, אבל עוד לא ידעתי מה זה, אז מילאתי את האמבטיה להירגע…


פרק מתוך הספר “ילדי יום ראשון” מאת אביב גפן שראה אור בהוצאת זמורה-ביתן, 2005

תגובות

  1. וואו…זה נראה ממש נחמד…אני חייבת לקרוא את הספר הזה!

  2. אלמוני

    סבתא קנתה לי לשבוע הספר ספר שביקשתי ממנה -ילדי יום רשאון של אביב גפן
    הספר טוב מאוד ואני מאוד נהנת לקרוא אותו ומזדהה עם חלק מהדברים שכתובים בו.
    חבל שהציגו במאמר פרק שכל כך לא מאפיין את הספר
    מאוד נהנתי מהפרק הראשון ומהפרק על הפסטיבל.
    ואביב אם במקרה אתה קורא את זה אני חושבת שלך מגיע הר!

  3. תמיד טוב להזכר לזכור את החלומות!

  4. מה הפרסומת הזו?
    אם אתה רוצה להיות כותב מן המניין כתוב מן המניין.
    אבל לפרסם רק פרק מספר…
    ?!

  5. ממש לא אהבתי את הספר.
    אכזב.

  6. גם אני הייתי מ”ילדי אור הירח”,היום אני אלפי שנות אור משם. גם אני באתי מ”בית הרוס” מצחיק כל אחד שההורים שלו גרושים זה בית הרוס למרות שיצאתי עם דפוקים ביותר שבאו מבית שבו שני ההורים עוד גרים תחת אותה קורת גג. בזמנו אביב הגפן והמילים של האלבום “אור הירח” כ”כ דיברו אלי. אפילו לא ידעתי שהוא הוציא ספר, פשוט היום אני כבר לא עוקבת אחרי כל דבר שהוא אומר או נאמר עליו בעיתונות כמו אז. לא משנה, מה שרציתי להגיד זה שלא ידעתי שכך באמת הוא הכיר את אילנה. בזמנו (לפני 12 שנה בערך) מה שפורסם היה שהוא הכיר אותה כשישבה על מדרכה בת”א וקראה ספר…כן רומנטי ותמים שכזה. כרגע ניפצת לי פנטזיה שליוותה אותי לפחות עד גיל 20 ,שגם אני אשב על המדרכה עם ספר וייגש אלי משאת נפשי (המפורסם?!). למרות שקריאת ספר על שפת המדרכה אף פעם לא היה קטע אצלי, אני תמיד אהבתי את זה ברביצה במיטה. בכל מקרה בהצלחה! אהבתי.

  7. שרוני

    ספר זורם , קליל, כייפי, קל להזדהות,
    כרגיל אביב שזורק מילים כמו שבזין שלו – ויש פרק “לעזוב ת’זין” …
    בן אדם אמיתי, רגיש, בלאגנסיט ,
    אגב לגבי מתי כספי – כל מילה פנינה – צודק!
    אביב! ישר כוח!! אחלה ספר!!
    מומלץ!

  8. ספר ממש מרגש ואלוף…!

    מומלץ בחום

  9. אלינור

    אני חייבת לציין שאביב גפן כזה בנאדם מדהים, למרות שאינני מכירה אותו אישית, אם לומר אינני מכירה כלל.אך הוא אדם בעל כנות רבה וכל כך אמיתי, כל כך נוגע ללב….אפשר להתאהב בו דרך מסך המחשב…
    ועכשיו אחרי המכללה אני הולכת לחנות ספרים לחפש את הספר.וואי אתר בננות אני חייבת לציין אתם אתר מדהים! רק מעשיר את ידיעותיי

  10. צביקה

    יש איזה פרק בספר קוראים לו סיקסטיז
    (שנות השישים)
    עכשיו בפרק יש קטע מסווים שהוא כתוב ככה
    אנשים חילקו ספרים וקטורות וביקשו שנגיע בערב לאיזה מקם להרצאה של מישהו בשם גיצבורג שהולך לדבר ולהשמיע להקה חדשה מבריטניה בשם פינק פלוויד עכשיו מה שלא הבנתי מתיי שהלקה התחילה את זמנה אביב גפן עוד לא נולד….
    קיצר אביב גפן נולד בשנת 1973 והם כבר הספיקו להיפרק והכל..
    מי שהבין תפרק בבקשה שיסביר לי למה הוא מתכוון זה חשוב לי תודה…

  11. תעשה צבא יא אפס!!!!

    סתאאאאם, תמשיך עם האמנות אביב, אתה יוצר אדיר ואיש בעל הומור עצמי ומודעות נדירה במקומותינו.
    מלך.
    אני כבר עשיתי צבא בשבילך, אתה רק תמשיך את העבודה הטובה…

  12. אני ח י י ב ת לקרוא ת’ספר (:
    חח מישו יודע איפה אני יכולה למצוא אותוו ? D:

  13. אלמוני

    תעלו עוד בבקשה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *