יצאתי עם קיילי מינו

כמו רובנו, גם אני הכרתי אותה בבליינד דייט. ואני נגד בליינד דייטס – ברמה העקרונית. אבל זוג חברים שלי, שהם גם חברים שלה, לחצו עלי: היא כזו מתוקה, ואתם מה זה מתאימים ("גם לה יש שיניים גדולות כאלה"). הם כל כך ניסו, וכל כך והשתדלו, ובסוף נעתרתי.

לקחתי מהם את הטלפון שלה, ואמרתי שמחר בערב אני ארים אליה טלפון. צלצלתי אליה אחרי יומיים. היא נשמעה כאילו הערתי אותה משינה עמוקה, למרות שהשעה הייתה רק שמונה וחצי (אני חייב לראות חדשות, אחרת אני מרגיש לא מחובר, מנותק לגמרי, מה שמשליך ישירות על הביטחון העצמי שלי). דווקא נשמעה חמודה מאוד. המבטא שלה ישר הדליק אותי. אמרה שהערב לא ממש מתאים לה, כי יש לה כמה סידורים חשובים, אבל מחר יש מצב.

קבענו בויטאלי. סלדתי מהרעיון. המוני מדי. אבל היא התעקשה, היא אמרה שהשם עושה לה את זה. לי השם דווקא מזכיר את האפסנאי מהבה"ד. ניסיתי מקומות אחרים, הומים פחות ועם שמות אקזוטיים לא פחות מויטאלי: לה-ג´באנז ("השם הצרפתי מחזיר לי דברים שהייתי רוצה לשכוח"), מסריק ("לא מכירה, אבל לא בא לי לשבת בבית קפה כזה". שאלתי מה זה כזה, והיא אמרה שהיא לא יכולה להגדיר מה זה כזה), ולא רחוק משם יש את השיין ("לא, לא, זה יזכיר לי את העבודה") או אולי בג'אפאניקה ("לא כל כך רעבה"). לשניה עלה לה רעיון מופרע, שאת הפגישה הראשונה נקיים בארליך- יש לה שם ים חברים ולא תהיה שום בעיה להיכנס אפילו בחמישי כשמפוצץ, אבל למרבה המזל היא ירדה מזה. היא התעקשה על ויטאלי, ונימקה שבאמצע שבוע לא כל כך נורא שם, ואפילו אפשר לנהל שיחה. בלית ברירה, לראשונה נאלצתי להתקפל. וזו לא הייתה הפעם האחרונה.

היא באמת הייתה חמודה, למרות שבמציאות היא הרבה יותר קטנה. ממש נמוכה. אבל מה, יש עליה. הבחורה יודעת מה היא רוצה, יודעת מה היא שווה, וגם יודעת לשכנע את הסובבים אותה שמה שהם רוצים זה מה שהיא רוצה. אני נדלק די מהר, והעוצמה שהיא הפגינה שם בפגישה הייתה עוצמה שפשוט הציתה אותי. טוב, אולי זה לא העוצמה. אולי זה הטיזינג. אתם צריכים לראות אותה רוקדת.

חודש היינו נאהבים ונעימים כמה שרק אפשר. היא עובדת ממש קשה, ולפעמים היינו מתראים רק לכמה שעות ביממה. אבל תמיד ידענו לנצל את הכמה שעות האלה בצורה הטובה ביותר. אפרופו טיזינג, היא יודעת לעשות פלאים עם מרגרינה (רעיון שקפץ לה לראש אחרי שראינו איזה סרט ישן עם מרלון ברנדו), ורק לשמוע אותה אומרת ´מרגרינה בקורקבן´, עם המבטא האוסטרלי הזה, זה כבר מספיק.

אחרי שבועיים התחלתי לקבל תמונה ברורה יותר. הטיזינג הזה הוא משהו די פתולוגי אצלה, וכמה שהוא הקסים אותי בהתחלה, ככה הוא הלך ודחה אותי עכשיו. אני זוכר שישבנו באלכסנדר (מה יש לה עם השמות הרוסיים האלה של בתי הקפה?), ואז היא לוקחת את הקשית ומגלגלת אותה לזווית הפה כמו איזו נערת ג´יימס בונד, ואומרת לי: "תראה ת´כוסון הזה שהתיישב שם לבד בפינה". הסתובבתי לראות. במקרה גם הכרתי אותו: "אה, זה בן," אמרתי לה, "בן אפלק. שירת איתי בגל"צ" והרמתי את היד לסמן לו.
"כן, תגיד לו שיבוא לשבת איתנו," אמרה עם הקשית על קצה הלשון.
הורדתי את היד. אולי, אולי אני פשוט אגש אליו.
"אולי נשתה משהו, ואז נלך לראות איזה סרט ישן בדי.וי.די?" לחישה חושנית.
"כן, רעיון טוב!"
"שלושתנו."
"מה?"
"כן. הוא ממש-ממש-ממש חמוד, דארלינג," והיא שלחה יד מלטפת ללחי שלי, וצבטה לי את הסנטר. שוב מצאתי את עצמי מתקפל. אני חושב שזו הנקודה שהתחלתי להרגיש כמו איזה סמרטוט, שהיא פשוט מנגבת עליו את הרגליים שלה בין הופעה להופעה.

בסוף הלכנו לראות אצלי בדי.וי.די את "פרל הרבור" כי קיילי, לא יצא לה לראות את זה עדיין. הכימיה בינה ובין בן היתה נפלאה. נפלאה מדי. המבטים שלה אלי כשהוא כרסם לה את את האוזן באמצע הסרט העלו לי לגרון מועקות לא מוכרות.
ואז בנקודה מסוימת התפוצצתי. תפסתי ת´בן (זונה) הזה, כן צבא לא צבא, והעפתי אותו לקיר.
"תעוף מפה!" צרחתי, "באת לפה לראות סרט או למזמז ת´חברה שלי?!"
"תירגע, אח שלי," הוא ייבב "לא קרה כלום."
פתחתי את הדלת והעפתי אותו החוצה. ליתר ביטחון הסתכלתי בעינית. הוא נשען על הדלת:
"עזוב, אח שלי, בוא נשכח מזה," הוא התחנן מעבר לדלת.
לא עניתי לו. המגלומן הזה מביא סרט שלו אלי הביתה, ועוד מתעסק עם החברה שלי. הוא ייבב עוד קצת, אבל אני פניתי כבר חזרה לסלון. נשבע לכם, הייתי מוכן לשטוף את הזנזונת הקטנה אבל ברגע שראיתי אותה שרועה על הספה בתנוחה סקסית כזאת, התבלבלתי.
"וואוו, אתה גבר אמיתי!" היא סיננה. "איך שאתה נלחם על האישה שלך. רררר."
שתקתי.
היא תפסה אותי וריצתה אותי.

הדברים הלכו ונערמו מתחת לפני השטח, ובחור סלחן כמוני היה מוכן לעבור בשתיקה על האינסידנט המחפיר הזה, אבל היו שם עוד כמה אלמנטים שלא יכולתי לסבול. ואני גם לא מדבר על הקיק של שמות מקומות.
מסתבר שיש לה אחות צעירה שרצתה להיות גם זמרת, אבל קיילי לא הייתה מוכנה לשמוע על זה שמישהו במשפחה יעיב על ההצלחה שלה בתור הזמרת המובילה במשפחת מינו. הייתה שם איזו סצינה, והן התכסחו, ממש התכסחו. בסוף אחותה ויתרה, והחליטה שממילא היא רצתה להיות דוגמנית. רק ככה נרגעו שם הרוחות.

הבחורה הלכה והתבררה לא רק טיזרית אלא גם קנאית אכזרית. שמישהו רק ינסה לחצות אותה. עוד לפני שגיליתי את הסיפור עליה ועל אחותה, הספקתי לקבל את זה בפנים, להתעשת ולהחזיר נוק אאוט אחד, שאני די גאה בו. איזה ערב אחד, היינו ספונים על הספה בסלון, וראינו את יאיר לפיד. רציתי לשמור את זה בתור הפתעה, והייתי בטוח שהיא תפרגן. בפרסומות, איך שהיא ראתה אותי בטלוויזיה מניף את המשקה אנרגיה ולוגם ממנו בחיוך, היא הזדקרה.
"מה זה?!" צעקה.
"מ´זתומרת מה זה?"
"מה זה צריך להיות?! מה אתה עושה בטלוויזיה?"
"פרסומת. מה רע?"
"מה רע?!" התחילו לה טיקים קטנים בגבה, "מה רע? מי מופיע בטלוויזיה? אתה או אני?"
"גם את וגם אני."
"לא!!! רק אני!"
צחקתי.
"מה אתה צוחק? מפגר. צפוף פה, הלווו. כאילו אין מקום פה ליותר מדי סלבס."
קמתי ללכת. אני ארד, אשתה בירה, נחזור, הכל יהיה כמו חדש, אבל היא קפצה עלי מאחורה ונתלתה עלי.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?!" היא התחילה להמטיר עלי את הכרית הסגולה שהיא החזיקה ביד.
"חשבתי שאני הולך לשתות משהו למטה," אמרתי ופתחתי את הדלת. "אבל מי שהולך זה את." סגרתי את הדלת, והיא נשארה בחוץ. היא המשיכה לצעוק ולדפוק על הדלת בהיסטריה. לרוע מזלה, הסצינה לא הייתה גדולה כמו שהיא קיוותה שתהיה, כי כל השכנים הזקנים בבניין במילא לא יכלו לשמוע את הצעקות שלה.

חזרתי לסלון אחרי שעברתי במטבח והוצאתי מהמקרר פחית קרה של בירה. התכנית של יאיר לפיד נגמרה כבר, ולא היה לי חשק לראות את הסדרה ששידרו עכשיו. התחלתי לזפזפ, עד שעצרתי ב- MTV. היה שם קליפ של קיילי, cant get you out of my mind. איזו שווה זאתי. הצצתי עוד רגע אחד בדלת שהייתה קרובה מאוד להתרסק, אם לא מהחבטות שלה אז מהצעקות שלה, פתחתי כפתור במכנסיים וגמעתי מהבירה.

יאללה יאללה שתלך הקלפטע הקטנה. אני לא ייתן שיעשו ממני צחוק. אני לא אהיה עבד, אפילו לא של קיילי מינו. חוצמזה, עכשיו אני גם נזכר שיש לי באינבוקס עוד איזה מייל ישן מג´ניפר לופז שעדיין לא עניתי עליו.