כאן גרים בכיף

באזור חדרה הפסקנו לקלוט גלגל"צ, אז לחצתי על כפתור ה- CD. הרעש הסטטי התחלף בדממה, שהופרה במנגינה מוכרת וקולו המרגיע של מיכה שטרית: "הוא אוהב אותה והיא אותו. זה נחמד, זה נחמד, זה נח…" גלית עצרה את השיר ובשלוש לחיצות מהירות העבירה אותנו לתחנת רדיו צפונית. "יש כאן אחלה שירים, צריך רק לדעת איפה לחפש." שמונה שנים עברו מאז השתחררה מהצבא, והיא עדיין זוכרת את כל התחנות בצפון. ברדיו התנגן שיר ישן בעטיפה חדשה של זמר מאוד קשוח, או מאוד רגיש, או אולי שניהם. בכל מקרה, הוא הפריע לי להיזכר בהמשך השיר: "זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד. אבל האמת היא שהוא רוצה…" לא, זה לא "רוצה". אז מה היה ההמשך? "פוחד"? "דואג"?

אחר כך הכביש הראשי הפך לכביש מקומי צר, שהתפצל לכביש עוד יותר צר – מהשבילים האלה שיש בעיקר בקיבוצים ומושבים, שבקושי מספיקים לרכב פרטי אחד אבל מתפקדים ככביש דו-סטרי. מחטי האורנים שרטו את חלונות המכונית, כשהגענו לוילה הגדולה: בית מפואר בן שלוש קומות, הניצב כמרכזו של פרח שעלי הכותרת שלו הן חמש בקתות עץ חומות-אדמדמות.
"אתה תביא מהם את המפתח ואני אתקשר לאימא שלך, לראות מה העניינים?" "מה כבר יכול לקרות בשלוש שעות שלא ראית אותו? הוא הספיק להיגמל מחיתולים, ללכת מהספה עד השולחן ולהגיד 'אימא'?" גלית הסתובבה אליי, שילבה ידיים ונעצה בי מבט של ספק-כעס ספק-המתנה. "גיל!" "טוב, טוב… אני הולך. תמסרי לשניהם ד"ש."

זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאנו לחופש מאז שיהלי נולד. גלית רצתה לקרוא לו "גידי", אבל אני אמרתי לה שאם יהיה לנו במשפחה עוד מישהו עם שם שמתחיל ב-ג', אני אקיא. פשוט אסון, הקטע הזה עם השמות שלנו. כשעברנו לגור יחד, קיבלנו שלט כניסה "כאן גרים בכיף: גיל וגלית" משמונה אנשים שונים, וכולם חשבו שהם מקוריים. וזה עוד בלי להזכיר את ההצעות ההזויות להזמנה לחתונה שלנו, עם כל מיני משחקי מילים מטופשים ומטופשים-יותר כמו "הזוג המאושר: גילגלית". הזוג המאושר.

עוד לא הספקתי להוריד את התיק מהכתף, וגלית כבר הייתה בתוך הג'קוזי. "עזוב את התיקים עכשיו. תתפשט וכנס, המים נעימים. ותביא איתך את היין ושתי כוסות." לזה לא הייתה לי בעיה לציית – האמת היא שפינטזתי על הג'קוזי הזה כבר שבועיים. ובכל זאת, לפעמים נדמה שיש רשימת מטלות שחייבים למלא בחופשה בצימר: לבלות לפחות 30% מהזמן בג'קוזי, ולפחות חצי מזה בסקס; לכבות את כל האורות ולהדליק בין עשרים לשלושים נרות ריחניים ו/או מקלות קטורת; ארוחת בוקר ענקית בחדר, גם אם בבית אתה בקושי שותה קפה עד 12 בצהריים; כמה שיותר סקס (כדי שאח"כ תוכלו לספר לחבר/ה הכי טוב/ה שעשיתם את זה 13 פעם בסופ"ש אחד, כולל פעמיים בג'קוזי ופעם אחת על המיני-בר); לטייל במושב ולהצטלם עם פרות; לא לדבר יותר מדי.

כשהתחלנו לצאת, שנינו היינו אחרי קשר ארוך וכבד שהסתיים בצורה מכוערת, והשאיר אותנו שבורים. שנינו רצינו משהו קליל. וככה, מריבאונד של חודשיים-שלושה, הפכנו לזוג הקבוע של החבר'ה: תמיד צוחקים, תמיד מחייכים, תמיד מוכנים לצאת לכל מקום ולכל טיול. ובעצם, למה שלא נהיה שמחים? הרי אף פעם לא הייתה לנו סיבה ממשית לריב. אחרי שלוש שנים היה ברור שנתחתן – שני צעירים שגרים יחד, עם עבודה טובה, סקס מצוין, מסתדרים טוב ביחד ועם המשפחות. לא מהזוגות האלה שכל הזמן רבים ונפרדים וחוזרים, ובסוף מתחתנים כי הם לא יכולים לחיות אחד בלי השניה, אפילו אם הם ממררים זה לזו את החיים.

זהו. אחרי 11 פעמים ב- 48 שעות, 6 שעות בג'קוזי (במצטבר), 12 טלפונים לאימא שלי (כולל 4 פעמים של "תני לי לדבר איתו"), שתי ארוחות בוקר שיכלו בקלות להספיק למשפחה שלמה, טיול אחד בפרדסים של המושב ופעמיים "אני אוהב/ת אותך" לפני השינה – ארזנו את התיקים ונסענו הביתה. השיר של החברים של נטאשה לא יצא לי מהראש. בסוף נשברתי ושאלתי את גלית מה מיכה שטרית שר בשורה השניה. "פוחד. 'אבל האמת היא שהוא פוחד.'" "וואלה… ואיך הפזמון הולך?" גלית הסתכלה עליי במבט מופתע: "אתה לא זוכר? 'זה לא רומן, זו סתם בדידות. אל תהיי מודאגת…'" "אה נכון, עכשיו נזכרתי. טוב, עברנו את חדרה. אני מעביר לגלגל"צ."