למרות הלב הדואב, איה דותן חושבת שעדיף שהיא תשתוק. גם ככה היא מרגישה שהיא הפכה לקלישאה

כואב. נקודה

קלישאות

כל החיים רציתי להיות מיוחדת, לא כמו כולם. לא התעניינתי בלהיות מפורסמת או עשירה, היה לי יותר חשוב להיות “אני”, מה שזה לא אומר. לא עוד בחורה שתעשה בצפר-צבא-אוניברסיטה-חתונה-ילדים. רציתי שיהיו לי דעות משל עצמי, מחשבות שיהיו רק שלי. תמיד ניסיתי להיות מקורית, למצוא את המילים שלי למה שאני מרגישה וחושבת. אני לא אוהבת למחזר פתגמים על החיים, אמרות חוכמה מאיזה מצגת שקיבלתי במייל, או משהו שמישהו אמר באיזה סרט. אני לא רוצה לחזור על משהו שמישהו אחר כבר אמר, ואפילו כשאומרים לי “אני אוהב אותך” זה נשמע לי נדוש. אף פעם לא דיברתי במשפטי אהבה לעוסים, לא ציטטתי את הרגשות שלי משירים. תמיד שנאתי קלישאות. אבל מאז שהאהבה שלי נגמרה, אין לי יותר מדי רגשות לתאר – לא נשאר כלום בפנים, רק כאב, ובו אין שמץ של מקוריות. גיליתי שהכאב מאחד את כולם, ומוציא מהם את הייחוד. למרות שאני בטוחה שלאף אחד אף פעם לא כאב ככה, בפנים אני יודעת שלא המצאתי פה שום דבר חדש.

הלב שלי שבור למיליוני רסיסים?

פתאום כבר אין לי דרך אחרת, חדשה ושונה מכל מה שנאמר לפני כדי לתאר את ההרגשה הזאת. נגמרו לי המילים המתחכמות והדימויים המקוריים. קשה לי למצוא דרך מעניינת להגיד כמה רע לי, ואני בכלל גם לא רוצה – לא רוצה לדבר על זה בצורה שאף אחד לא חשב עליה, לא רוצה לבכות לחברים שינסו לנחם אותי בדרכים בנאליות, לא רוצה לכתוב שירים מרגשים שיבהירו לכולם כמה כואב ויגרמו להם להזיל דמעה. אני אפילו לא זוכרת איך מייצרים מילים חדשות, שלא לדבר על הרכבת משפטים הגיוניים. המוח שלי כל כך קהה ורדום שקשה לי אפילו לדבר, ובטח שלא להיות מיוחדת. נעלמו המחשבות שלי ונשארו רק הקלישאות.
מה אני יכולה להגיד שלא נאמר כבר אלף פעם? שהלב שלי שבור למיליוני רסיסים? שכואב לי בחזה כאילו דקרו אותי בסכין? שאני לא יכולה לנשום? המוח שלי ריק. שכחתי איך לספר מה עובר עלי. אולי עדיף לשתוק.

נתראה בשמחות

לא רק המחשבות שלי אבדו והשאירו מאחוריהן ערימת קלישאות, גם אני בעצמי הפכתי לקלישאה שכזו: אני לא אוכלת, לא ישנה. אני בוכה כל הזמן. אני מתקשרת כדי לשמוע את הקול שלו במשיבון ומנתקת מיד. אני קופצת מכל צלצול של הטלפון, בטוחה שזה הוא, מתחנן לחזור אליי ומבטיח שהפעם יהיה אחרת. אני כבר לא מצליחה לזכור איך הייתי פעם. הלכתי לאיבוד ונשאר רק צל.
בחיים לא הייתי מאמינה שככה אהפוך לדמות מסרט. שכל מה שאוכל לעשות זה למחזר מילים ותנועות של אחרים, כי אני לא זוכרת את שלי. האמת? לא אכפת לי יותר. אולי אם אחקה אותם מספיק טוב, גם אני אלמד להתגבר ולמצוא את הבחור האמיתי שלי תוך שעה וחצי פלוס פרסומות. לא רוצה יותר להיות מקורית. לא רוצה להיות “אני”. מי שהייתי כבר לא כאן, ולא דחוף לי למצוא אותה. תנו לי להיות מישהי אחרת, מישהי שטוב לה.

תגובות

  1. כניראה שבסוף זה קורה לכולנו. כמה חזקות שלא נהיה , כמה מוכנות, כמה מקוריות וכמה עצמאיות – בסוף זה מגיע לכולנו. כאב הפרידה .
    ואז אין ברירה אלא להתפס בקלישאות המעצבנות שינחמו אותנו. אז אני מעבירה לך מכל הלב את מה שספגתי ביומיים האחרונים: “מגיע לך יותר טוב”, “הוא לא שווה אותך”, “את עוד תצחקי על זה “, “הגלגל עוד יסתובב ואז את כבר לא תרצי” ובלה בלה בלה…….. ולסיכום: קלישאה מנפגעת לנפגעת: בואי נסתכל עלהצד החיובי: נמשיך ככה, נהפוך לכוסיות ונוציא לו את העניים עם החבר הכי טוב שלו…

  2. עינה ענבל

    איזו כתיבה רדודה ומשעממת, יאללה תעלו כבר את הרמה של האתר עם כותבים מוכשרים.

    • מה זו הבהמתיות הזו שלך עינה או איך שלא קוראים לך??
      למה לפגוע באנשים אחרים או להעביר ביקורת על איך שהמילים יוצאות להם כשהם כואבים??
      יכול להיות שאת אחת מהטיפוסים האלה שבשביל להרגיש טוב עם עצמם
      הם חייבים לשאוב אנרגיה של אחרים??
      get a fucking life ואולי אפילו אהבה שתסדר אותך קצת

    • תמר חסון דלל

      אני דווקא מאוד אהבתי מה שהיא כתבה. מאוד הזדהיתי עם הדבר הזה שהכאב מעלים את הכוח והעניין להיות מקוריים. אבל בסופו של דבר, אני חושבת שהיתה מקוריות ו”אני” במאמר.
      אין מה להאשים אותה ברדידות, כי היא נשמעת שמדברת באמת מתוך הכאב שלה והוא דווקא נשמע לי עמוק.
      היו מאמרים אחרים שנראו לי לא מושקעים מספיק כמו עשר טעויות שבחורות עושות בדייט – שמרוב רצון לשעשע הלך לכיוון מאוד קיצוני ולא נראה לי שזה מוסיף הרבה.
      רציתי להגיד לכותבת משהו בנאלי נוסף: זה עובר. כשכואב זה לא נראה ככה. אבל זה קורה. אם הצלחת לכתוב מה שכתבת כנראה שאת בדרך הנכונה.

  3. רדוד ועלוב!
    מה קרה העורכת בחופש??

  4. לדעתי – מדהים!! אז יש לי בשבילך עוד קלישאה שעובדת, הזמן מרפא את הפצעים יקירתי, מבטיחה לך.

  5. כל כך מבינה, לא מצליחה לנשום, מרוב כאב. ואין מילים שיכולות לתאר את זה. רק בוכה, רק מקווה, לא מצליחה להרפות. לא מאמינה שהזמן ירפא, עברו כבר שלושה חודשים ורק כואב יותר. יושבת בעבודה ובוכה לתוך המקלדת. רוצה שנחזור. בבקשה.

    • אלמוני

      מה קורה לך? 3 חודשים ולא התאוששת אפילו קצת? טיפה? משהו? הוא בטח מחזיק אותך תחת הסוליה ברשעות,סתם כדי לשמור על אופציה.או שמנטאלית,את עוד בגיל ההתבגרות.מן ילדה שלא למדה להתמודד עם פרידות.אני לא מקלה ראש בכאב,אבל רבאק,3 חדשים ואת עוד בוכה לתוך המקלדת בעבודה? למה את עושה את זה לעצמך? זה ממש שנאה עצמית או תלות קיצונית מתוך ביטול עצמי.מי שגרם לך לכזה חוסר ביטחון הוא פושע.לא פחות.קחי את עצמך לידיים.

      • אלמוני

        את פשוט לא מבינה כלום. אולי את מהבחורות הג’דאיות האלה שנותנות לכאב לעבור על ידם. אולי לי כואב, אבל אני גם מרוויחה אהבה גדולה, מה שכנראה לך לא יהיה

        • אלמוני

          דווקא יש לי.ענקית.וגם לי היתה מערכת כואבת וקשה.למי לא? איפה שתזרקי אבן,תמצאי אהבה שבורה.אופטימיות וסבלנות,ילדה.בסוף יוצאים מזה,אבל את בטח לא תאמיני.

      • מרטה בלאי

        רציתי להגיד שמה שאמרת חיזק אותי קצת אבל אני אוהבת אותו הוא מתחיל עם כולם רוצה ריגושים לא אהבות והוא מתייחס אלי כידידה ואת לא יודעת עד כמה זה כואב אני אתן את כל אהבתי לילד ששוה לא לידל שלא הספיק להתבגר

  6. גם לי כואב. הייתי בקשר ארוך של 8 שנים. הבחור גר בחו”ל כבר כמה זמן, כל פעם נפגשנו אצלו, אצלי בארך ובאמצע באירופה. אהבתי אותו רבות. לפני חצי שנה נסעתי אליו כשהגעתי בשדה התעופה הוא סיפר לי שהכיר בחורה אחרת שגרה איתו, לקחתי את עצמי וברחתי משם מושפלת. חזרתי לארץ הוא עשה הרבה כדי להחזיר אותי אליו, שיכנע אותי שעזב אותה ורק איתי רוצה להיות. לפני שבוע אמר לי שהזמין כרטיס לארץ ושהוא אלי להיות איתי ולקחת אותי איתו חזרה, שמחתי, התרגשתי חיכיתי לו בשדה התעופה והוא לא בא. התקשרתי אליו לעבודה, המזיכרה שלו סיפרה לי שהוא שם בחול עדיין ונמצא בירח דבש. מיותר לציין איך הרגשתי. ההשפלה חזרה ובגדול. ההלם האמון שננתי בו שוב אחרי שהבטיח לא לעשות זאת יותר. מה עושים? איך מתגברים? איך פתאום ממצב שחשבתי שהוא בדרך אלי, אני עומדת באולם קבלת הפנים בשדה התעופה מרוגשת כולי נודע לי דרך אגב שהוא התחתן ונמצא איתה בירח דבש. איך אפשר להמשיך? הרבה שאלות ואין תשובות.

    • תמר חסון דלל

      נשמע שהוא איש מגעיל. סליחה. גם גורם לך לנסוע אליו כדי לספר לך שהוא חי עם מישהי – מה קרה אי אפשר להתקשר?
      גם לא עוזב אותך בשקט, משכנע אותך שהוא בא להיות איתך ונוסע לירח דבש? מה זה הרוע הזה? אולי הוא נוקם בך על משהו?
      אמנם שרפת עליו שמונה שנים אני מציעה שתשכחי אותו כמה שיותר מהר. תמיד אומרים “הוא לא שווה אותך”. (שאולי לא נכון אבסולוטית) אני לא מכירה אותך. אבל אדם שמתנהג ככה לא שווה הרבה.
      בטח זו שהוא התחתן איתה גם סובלת.

  7. מרטה בלאי

    אני אוהבת אותו ממש אבל הוא לא אותי זה האהבה הראשונה שלי וזה כואב למה הוא אמר לי אותך אני אוהבת אני יודעת שאמר זה בצחוק אבל זה כואב…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *