כתבה חדשה…

הן קראו לו ז’אן. נדמה לנעמה שהיתה זו יערה בת העשר שהציעה את השם. אבל שתיהן, כל אחת לחוד, חשבה שהקקטוס מזכיר את גידי בארכנותו הגמלונית, אולי בציצת השיער הפלומתית שהתדבללה על “ראשו”, או על מה שנעמה בינה לבינה ראתה גם כעטרה של איבר מסוים כשהוא במיטבו. יערה אמרה את זה ראשונה, ועוררה בה תחושת קירבה חריפה, אין עוד נשמה בעולם שהיתה רואה ככה איתה.
שנתיים ניצב ז’אן במין עמידה נונשלנטית, נטוי מעט, כאילו צידד את גופו להקסים מישהי נמוכה ממנו.
מאז נכנס לביתן לא גדל, גם לא הצטמק. שורשים רדודים ורגבים יבשים גרמו לו לאבד מדי פעם את אחיזתו ולהישכב על האדמה, אך ז’אן, שורד שכמותו, כאילו לא הושפע. אולי משום כך הרשתה לעצמה נעמה להזניח, ואיכשהו דחתה מיום ליום את פעולת הגינון הקטנה שתשיב אותו על כנו.
מה מרוקנת היתה תחושת האובדן כשגילתה כי עוזר הבית שוחר הטוב שלהן זרק את ז’אן, הוא שהיה מתייעץ איתה על כל בדל חסה מרקיבה.
גם אז החשש מתגובתה הצפויה של יערה הסיח את דעתה של נעמה מנקיפת הצער שלה עצמה, אפילו עברה בה המחשבה לרכוש ולהשתיל כפיל בעציץ התכלכל עם ציורי המלאכים.
אין תחליף לז’אן, ויערה לא אחת שהולכת שולל.

על הכותבת נטליה ויזלטיר

נולדה בירושלים וחיה בתל-אביב. תרגמה ספרים ומחזות ופרסמה סיפורים קצרים ומאמרים בעיתונות. מיוזמי "הלו שלום", קו לשיחות טלפון ישירות בין ישראלים לפלסטינים (6364 כוכבית מכל טלפון). עובדת כמטפלת הוליסטית, ומייצרת במפעלה הביתי תכשירי טיפוח טבעיים בהתאמה אישית. מופיעה מדי פעם כזמרת סופראן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *