לשאוב בטן פנימה

יש רגע בחייה של עלמה, שהיא יודעת שהיא מתבגרת.
הרגע בו היא מחליטה להרשם למכון כושר-סטודיו ואחרים.
זה מאורע מכונן בו את מבינה שהגיע הזמן להגשים את חזון הרזון ולפנות כמה מאחזים בלתי חוקיים שהתנחלו לאורך קווי המתאר שלך. אם פעם יד שהונחה על הכתף גלשה עד המותן במהירות, הרי שהיום היא נתקלת בגבשושיות משל הייתה 4 על 4 במבחן נהיגה.
כך החלטתי גם אני לשדרג את הדימוי שלי כאשה קרייריסטית חגורת ביפר, ולהרשם לסטודיו. כבר כששילמתי את מחצית משכורתי הרגשתי סיפוק. מבחינתי אפשר היה לעצור כאן. כמו בהרבה מקומות בחיים – אוניברסיטה, תיאטרון – יש לי עסקה כזו – אני מפרישה מס חודשי, ובתמורה מרגישה שחיי העשירו. בעוד שהמוסדות לא זוכים לראות אותי ומתעשרים. אבל המדריכה מבהירה לי מה היא מצפה ממני: "את צריכה להגיע פעמיים בשבוע לשיעור ועוד פעם לתרגול, ברור?"
ברור המפקדת.
התייצבתי בסטודיו גאה בעצמי על המודעות החדשה ועל מכנסי ספורט, גרביים וגופיה חדשים גם כן, שנרכשו לרגל הצרת היקפי הרגל.
באולם ההתעמלות מרוצף המזרנים, סובבות מראות גדולות, ונשים בתנוחות משונות (מעוררות השראה יש לציין) נשקפות בהן, כשהן מנסות להעביר את רגל ימין מעבר למרפק שמאל תוך הפניית הראש הצידה כדי להציץ בחשד אחת בשנייה: "את מסתכלת, הא? נכון, מחכה לי עבודה קשה על הבטן התחתונה, אבל אחותי, הלחיים שלך כבר טופחות לך על השכם".

תשכחו מאווירת הרחם הכל נשי, בסטודיו שולטת משמעת ברזל. כאן באים לעבוד. "זאת הסיבה שאנחנו רק נשים", הסבירה אביגיל המדריכה. מי שמעוניינת למצוא דייטים באווירת טסטוסטרון מיוזעת שתלך לחדר כושר. אנחנו לא מאמינות בזיעה. אנחנו מאמינות בלכווץ. כן , יופי, עוד. תכווצי. ועכשיו 40 כיווצים אלכסוניים גדולים, לא 40! 4! מי התעלפה שם? תרימו אותה ותזרקו אותה מכאן החוצה".

האובססיה שלי היא אולי בטן, אבל האובססיה של אביגיל, חגית וגילי המדריכות היא התחת, שכאן משום מה מחלקים אותו לשניים וקוראים לו ישבנים (לא מספיק אחד?). במיוחד מקפידים פה לכווץ את רצפת האגן. אני אמנם שמעתי בימי חיי על מפגש של הרצפה עם האגן, אבל לא ידעתי שיש לאגן רצפה. המדריכה עם עין הנץ רואה הכל: "למה את לא מכווצת?"

היא ניגשת אלי, איזה פחד, ומניחה בטבעיות יד אחת על הבטן שלי ואת השניה על הישבן, "לשאוב בטן פנימה, לשאוב!" כל הבנות בסטודיו מסתכלות עלי בקנאה: מדגימים עלי! מבחינתי, לעומת זאת, עוד ליטוף אחד ואביגיל הרזה חוטפת אגרוף. למזלה, השיעור נגמר.
"טוב, הייתן בסדר. עבדתן יפה. אני ממליצה ללכת הביתה ברגל, שנרוויח פעילות אירובית".
אני כל כך מרוצה מעצמי על ההשקעה שאני כבר קובעת עם נועה ארוחת ערב בקופי שופ.

המדריכות בסטודיו בעלות גוף נערי, נטולות ציצים ונושאות פרצופים חדים. כל פעם שאני מפספסת שיעור הן מתקשרות אלי לפלאפון לשאול איפה אני.
"שאולי, מהר! זה מהסטודיו, תעשה קולות של אמבולנס!"
"אביגיל, לא שכחתי אני פשוט בדרך לחדר מיון, נדרסתי, אל תשאלי, אני מבטיחה להשלים שיעור".

צחוק צחוק, אבל אני באמת משלימה. וגם נהנית מזה שיש לי שעה שהיא רק לעצמי.
נדמה לי שניכרת התחטבות קלה באיזור השבר הרומני אפריקאי שלי, ואני נודרת שאם עד הקיץ תהיה לי בטן שטוחה אני עושה עגיל בפופיק.