בבוקר, כשפקחתי עיניים, זכרתי רק את החלק של חנות הלחם. נכנסתי לשם כמו בכל יום לקנות את הלחם שלי. על המדף הייתה מסודרת סדרה חדשה של לחמים שהוטבעו בהם פרצופים של זמרים בכל מיני צבעים זוהרים

לחם וחמאה

“את טובה, את יפה, את צריכה להמשיך להמציא,” היא אמרה בפסקנות. כיווצתי את המצח. לא שלא היה לי נעים לשמוע , אבל הייתי מופתעת.
“והכיווצים האלה גם לא עושים לך טוב,” היא סיננה, “יהיו לך קמטים מזה. אם את חושבת שהכשרון שלך מספיק, את טועה. זה די משמעותי שאת יפה.”
נשענתי לאחור והוצאתי סיגריה. היא שלפה מצית כמו ג’נטלמן מיומן וחייכה. היא נראתה מרוצה מעצמה.
“מאיפה את מוכרת לי?” שאלתי, ושוב כיווצתי את המצח, אבל לא להרבה זמן, מחשש הקמטים והנזיפה. משהו בערמת השיער האדומה שנחה על ראשה היה לי מוכר.
“אני אישה טובה, יפה, וממציאה ידועה,” היא אמרה בשלווה, “כבר שנים אני מסתובבת בעיר הזאת. אני יודעת לזהות ממציאים. בכלל, מה את מתעניינת בי?” השלווה שלה קצת התערערה עכשיו, והיא הזדקפה, “תתענייני בעצמך.” היה לה שיק, אין ספק בזה בכלל.
“את חצופה, את יודעת?” אמרתי לה.
“ברור,” היא אמרה ברצינות גמורה.

בבוקר, כשפקחתי עיניים, זכרתי רק את החלק של חנות הלחם. נכנסתי לשם כמו בכל יום לקנות את הלחם שלי. על המדף הייתה מסודרת סדרה חדשה של לחמים שהוטבעו בהם פרצופים של זמרים בכל מיני צבעים זוהרים. נעצרתי מול המדף של הזמרים ולא הבנתי אם זה לחם אמיתי, או פלסטיק. הסתכלתי בלחם בריכוז, רציתי לגעת אבל היה לי לא נעים. לחם זרחני עוד לא יצא לי לראות.
“זה ברצינות?” שאלתי את המוכר, אבל הוא לא ענה. הוא היה עסוק באיזו בחורה ובלחם שלה. הם המשיכו לדבר גם כשכבר גמרה לשלם.
“אפשר שקית?” אמרתי כשאני עומדת שם כמו דבילית עם הלחם ביד, אבל הוא שוב התעלם.
חיכיתי. מצד אחד הסתכלו עלי האנשים של הלחם, מהצד השני עמד מוכר שמדבר עם בחורה ולא מסתכל עלי בכלל. זה אפילו לא היה נראה כאילו הוא מנסה להתחיל איתה, הוא באמת לא ראה אותי. אני מניחה שלא הייתי רגילה לדברים כאלה. היה משהו ברעיון של לחם זרחני עם איגי פופ מוטבע בו, שעורר בי אי-נוחות. ההתעלמות של המוכר גם לא גרמה לי נחת. רק אחר כך נזכרתי באישה עם השיער האדום.

“את יפה. את טובה. את צריכה להמשיך להמציא. יש לך רעיונות טובים,” היא לחשה לי באוזן בדיוק ברגע ההוא. כבר היינו ישובות בבית הקפה, היא הדליקה לי סיגריה ואחת לעצמה. כבר אמרתי לה שהיא חצופה. והיא כבר אמרה שברור.
“תשומת לב זה חשוב בייחוד לאנשים שממציאים,” היא אמרה ברצינות תהומית, “וצריכים שיהיה להם את הביטחון שהם טובים וחכמים ויפים וכל זה.”
בהיתי בה ושתקתי.
“את מפחדת לחשוב על עצמך, או מה?” היא טלטלה אותי.
“אני חושבת על אח שלי,” אמרתי, בשקט שהיה ניגוד גמור לרעש שלה.
“תספרי,” היא פקדה.
“את יודעת, כשהוא ארז מזוודה, הייתה לו מנגינה עצובה, לא מאלה שנוגעות ללב,” ניסיתי להיות מדויקת, “זאת הייתה מנגינה עם דיסטורשנים.” הבטתי בה לראות אם היא מבינה למה אני מתכוונת. היא הבינה.
“בגלל שהכרתי אז מישהו שעבד בשדה התעופה,” המשכתי, “הזדמן לי לעלות במדרגות הנעות לחכות איתו לטיסה. את יודעת איך זה להיות שם. זה כמו להיות בשום מקום. תחושה כזאת שאין חוקים, שהכל מותר והכל נקי, ומה שמלוכלך יסתדר ברגע שהחדרנית תבוא. הכל הפיך, את יודעת. מלון חמישה כוכבים, או מוטל בצד הדרך באיזה חור באמריקה. מקום שנעלמים בו.”
היא חייכה בעצב, או שהדבקתי לה את העצב שלי. אבל זה גרם לי להמשיך לספר.
“אמרתי לאח שלי שהמקום הזה נהדר בעיני, את כל התיאוריה סיפרתי לו. הוא ידע שאני אוהבת מלונות, אז הוא מיד הבין את התיאוריה שפיתחתי וזה הצחיק אותו. עוד פעם היא ממציאה, הוא בטח חשב לעצמו, אבל היה לי ברור שהוא נהנה ממני, בכל אופן זה מה שהיה חשוב לי. אהבתי לשעשע אותו.
“בא לך לשתות איתי”, שאלתי, אבל לא חיכיתי לתשובה והזמנתי לנו וויסקי בלי קרח. המחירים שם גם מנותקים מהעולם. כולאים אותך שם ומכריחים אותך לשלם. תמיד יש מחיר, את יודעת, להיות בשום מקום זה הכי יקר שיש.”
“אין כמו ריח של חו”ל,” היא צחקה, “יש בזה הבטחה גדולה שאנחנו תמיד מחכות שתתקיים.”
“כן, זה נכון,” אמרתי והמשכתי לספר.
“תביני אח שלי יותר שותק מאשר מדבר, ואני כל הזמן ממלאת את הזמן במילים המטופשות שלי, למרות שאיתו אני דווקא יכולה לשתוק בנוחות. אבל עדיין יש לי צורך לשעשע אותו. אז שתינו ואמרתי לו משהו על קונדומים וסמים, בכל זאת ניו יורק, ואני אחותו הגדולה. ושוב הוא צחק ולא אמר כלום וכרגיל יצא שעד שהגיע הזמן להיפרד, אני דיברתי המון והוא שתק.”
“חרא של קפה יש כאן,” היא אמרה פתאום וחייכה חיוך של בת זונה. אני הזדקפתי בכיסא כמו כלב השמירה של עצמי.
“את לא רגילה שמפריעים לך לדבר,” היא העירה בנינוחות.
“אני גם לא מתכוונת להתרגל,” נבחתי עליה והשתתקתי.
ישבנו ככה בשקט. אחרי כמה דקות היא ביקשה שאמשיך.
“אין לי חשק להמשיך,” אמרתי תוך כדי שאני אורזת את הסיגריות שלי אל תוך התיק בדרמטיות מסוימת.
“את חתיכת מטומטמת את יודעת,” היא סיננה, “את תשבי עכשיו על הכיסא, ותמשיכי לספר לי את הסיפור האידיוטי שלך. ואת יודעת למה? כי התחלת וכי זה הסיפור האידיוטי שלך. את תספרי לי אותו, כי אני לא רגילה שמשאירים אותי בלי סוף. הבנת? תספרי בלי חשק מצידי.”
הוצאתי את הסיגריות מהתיק. לקחתי הרבה אוויר בשביל להמשיך. “זה היה רגע מצער בשבילי,” המשכתי, מכריחה את עצמי לדבר, “אבל התאפקתי לא לבכות, והיה נדמה לי שגם הוא מתאפק. האיפוק שלו תמיד ציער אותי. היה נראה לי חרא להתאפק, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות עם האיפוק שלנו אז רק חיבקתי אותו מאוד חזק וככה עמדנו שם כמה דקות והוא הלך.”
היה לה ברק בעיניים, לאישה עם השיער האדום, כזה שברור לגמרי שהיא מקשיבה. כבר שמחתי שהמשכתי לספר. אנשים עם ברק בעיניים הם קהל טוב.
“אבל כשהסתכלתי עליו מתרחק, המוסיקה שלו כבר הייתה פחות שרוטה,” אמרתי לאישה עם הברק בעיניים והרעמה האדומה, “דמיינתי אותו יושב במטוס במושב שליד החלון, משעין ראש אחורה, גיטרות של להקות אמריקאיות, כאלה של פסיכדליה ואל.אס.די מהסיקסטיז מלוות אותו בדרך.”
היא התגלגלה מצחוק עכשיו.
“מה מצחיק?” שאלתי אותה.
“היה חרא בסיקסטיז, אבל חרא מצחיק,” היא אמרה.
התעלמתי מהצחוק שלה והמשכתי, “כשירדתי במדרגות הנעות בכיתי נורא. התייפחתי ממש. זה היה מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו. היה עצוב בעיני שאני לא אראה אותו המון זמן ודאגתי לו, אבל אני מודה שגם שאלתי את עצמי מי יאמין לי עכשיו כשהוא נסע.”
פתאום שמתי לב שהיו לה שיניים לבנות מאוד. היא חייכה חיוך גדול ואמרתי לעצמי לשאול אותה לגבי השיניים. גם אני פתאום רציתי שיניים מושלמות כאלה של כוכבת קולנוע.
“את מבינה,” המשכתי מהופנטת מהשיניים שלה ומההקשבה שלה, “חשבתי שאני צריכה שיהיה מישהו שיאמין לי, כי ככה יהיה לי קל יותר להמשיך להמציא.”
ביקשתי עוד קפה ושאלתי אותה אם גם היא רוצה. היא רצתה.
“מתוקה שלי הבנאדם נסע לניו יורק,” היא אמרה, “זה לא אומר שהוא מפסיק להאמין להמצאות שלך.”
“נכון”, אמרתי, “אבל אז ראיתי את זה אחרת, זה מה שאני מנסה לספר לך. את מבינה, כשהוא התקשר אחרי כמה ימים, הוא סיפר שהוא מרגיש כמו במחזמר בברודווי. משהו פנטסטי, את יודעת, עם במות מסתובבות, עם תקווה, עם ילדה ג’ינג’ית ששרה על מחר.”
היא צחקה נורא, ועכשיו כבר הייתי מרוצה מזה שאני יכולה לשעשע גם אותה ולהמציא בשבילה.
“ומה היה איתך?” היא שאלה. שמחתי שהיא שואלת, כי ידעתי שהיא באמת מבינה את מה שאני מנסה להגיד.
היא הייתה חייבת לשמוע את הסוף. הבנתי אותה לגמרי. גם אני אישה ממציאה, אני מבינה את הצורך הזה.
“אני הייתי אז עם פסקול אחר,” אמרתי, נותנת לה את מה שהיא מבקשת.
“מה שמעת?” היא שאלה.
“משהו של אנשים עם סיכות ביטחון בפה, איפור שחור, ורידים פתוחים. את יודעת איך זה, או שפאנק זה לא מהדור שלך…”
“בת זונה קטנה,” היא מלמלה בעונג.
“אז את יודעת איך זה,” המשכתי, “תשומת לב זה הלחם והחמאה של אנשים שצריכים להמציא.”
חייכנו חיוכים גדולים מאוד, לשתינו היו שיניים לבנות של כוכבות קולנוע.
כנראה שאז התעוררתי. היה בוקר, כבר הייתי גדולה. נראה היה לי שכבר עברו הרבה שנים. הלחם היה לחם. הזמרים היו זמרים. מוסיקה לא הייתה. היה שקט.

על הכותבת מיה סלע

!

תגובות

  1. בננית הבטא

    החוויות השונות שמעצבות אותנו, הפרידות המשמעותיות הראשונות בחיינו, כל אלה משפיעים על התנהלותנו בעולם והיחסים שלנו עם הקרובים לנו. השאלה אם המודעות והנבירה בכל אלה יכולים אכן להביא את השינוי. שאלה גדולה האמת.
    מיה אהבתי. תודה.

  2. אהבתי. מכניס אותך למצברוח מוזר….

  3. מאד אוהבת את הלחם והחמאה שלך

  4. מעבר ל”תשומת לב זה הלחם והחמאה של מי שיוצר” שאהבתי, למרות הסתייגויות (תשומת לב זה הלחם והחמאה של הקיום שלי), מצטערת, מיה.
    זה יומן או סיפור, אבל זה לא זה. משהו באישה עם השיער האדום בלתי אמין בעליל בעיני.
    הסיפור על האח, טוב. עם זה אני עוד יכולה להזדהות. פסקולים שונים אינדיד.

  5. אלמוני

    מה דעתך לשנות את הפוקוס?

    במקום צימאון להכרה, צימאון ליצירה משמעותית נטו?

    נגיד, כזאת שלא תזכה להכרה אף פעם. אבל תהיה משמעותית בעינייך-שלך.

    משהו בשביל העולם ולא בשביל האגו. בשביל התרגיל?

    • או אם לומר בגסות:

      לנסות לתרום משהו. *תרומה*. לעשות משהו כי הוא טוב וחשוב, גם אם לא ייצא לך ממנו

      כ ל ו ם.

  6. מיאו...

    מממ… הסיפור היה באמת יפה ומעניין…
    אבל אני מאוד מסכימה עם התגובה של אנונימוס..
    יש קצת טעם של אגואיסטיות.

    בכל מקרה – כל הכבוד…

  7. נטע-לי

    מה נסגר איתך?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *