לחם וחמאה

מישהי באה אלי בלילה ואמרה לי שאני טובה ויפה ושאני צריכה להמשיך להמציא. בהתחלה, כל מה שזכרתי מהיום הזה הייתה חנות אחת של לחם בשינקין ושנכנסתי פנימה וראיתי שם לחמים מוזרים. על המדף הייתה מסודרת סידרה חדשה של לחמים שמוטבעים בהם דיוקנאות של להקות וזמרים בכל מיני צבעים זוהרים. עמדתי מול הלהקות והתבוננתי כדי להבין אם זה לחם אמיתי. לחם זרחני כמו זה, עוד לא ראיתי. עד שגמרתי לבהות בזה והתפניתי לשאול את המוכר אם זה באמת, נכנסה בחורה אחת לחנות והמוכר כבר היה עסוק בה ובלחם שלה, והוא המשיך לדבר אתה גם כשכבר גמרה לשלם. ואני עמדתי עם הלחם שבחרתי, לחם שחור פשוט, וניסיתי לסמן לו שיתן לי שקית, אבל הוא התעלם ממני, אז עמדתי שם וחיכיתי. וכך עמדתי שם כשמצד אחד הסתכלו עלי האנשים של הלחם, ומהצד השני המוכר שמדבר עם בחורה ולא רואה אותי בכלל, וזה אפילו לא היה נראה כאילו הוא מנסה להתחיל אתה, הוא באמת לא ראה אותי.
ואז היא באה אלי ואמרה לי שאני טובה ויפה ושאני צריכה להמשיך, כי יש לי רעיונות טובים.
בבוקר התעוררתי בבהלה, כי זכרתי רק את הלחם, המוכר והבחורה. משהו ברעיון של לחם זרחני עם איגי פופ שמוטבע בו עורר בי אימה, ותמיד השלב הזה של ראשיתו של בוקר כשלא ברור אם החלום היה חלום, או שמא באמת הגיע הזמן של לחם זרחני בחנויות. רק אחר כך נזכרתי בה ובזה שכדאי שאני אמשיך להמציא, כי אני טובה ויפה.
תשומת לב זה חשוב בייחוד לאנשים שצריכים להמציא וצריכים שיהיה להם את הביטחון שהם טובים וחכמים ויפים וכל זה.
נזכרתי שכשאח שלי ארז מזוודה, ליוותה אותו מנגינה עצובה, אבל לא שקטה או נוגה. זאת הייתה מנגינה עם דיסטורשנים, כאלה ששורטים. לשמחתי, הכרתי אז מישהו שעבד בשדה התעופה והזדמן לי לעלות במדרגות הנעות, לחכות אתו לטיסה. “להיות כאן למעלה זה כמו להיות בשום מקום,” אמרתי לו, “אין כאן חוקים בכלל. החוק היחיד זה שהוויסקי יקר להחריד. זה יותר טוב ממלון חמישה כוכבים.” והוא צחק כאילו אמר, “עוד פעם היא ממציאה,” אבל היה ברור שהוא נהנה ממני. אמרתי לו שנשתה משהו, והזמנתי לנו וויסקי סביר. שתינו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושלא יעשה יותר מדי סמים, ובחורות רק עם קונדום. הוא שוב צחק מהעצות שלי ולא אמר כלום וכרגיל אצלנו יצא שעד שהגיע הזמן לטוס, אני דיברתי המון והוא שתק. זה היה מצער, אני התאפקתי שלא לבכות והיה נדמה לי שגם הוא מתאפק. איחלנו זה לזו את הברכה הרגילה שלנו “Drink cold piss warm” חיבקתי אותו והוא הלך.
התבוננתי בגב שלו שהתרחק ממני והמוסיקה שלו כבר הייתה פחות שרוטה, ראיתי אותו בעיני רוחי יושב במטוס במושב שליד החלון, משעין את ראשו לאחור, חופשי ונח לראשונה מזה שנים, כשגיטרות של להקות אמריקאיות כאלה של פסיכדליה ואל.אס.די מהסיקסטיז מלוות אותו בדרך.
ירדתי במדרגות הנעות ושאלתי את עצמי מי יאמין לי עכשיו כשהוא נסע. מי יקנה ממני את מה שאני מוכרת. הוא היה הלקוח הכי טוב שלי, לו הייתי מספרת את כל ההמצאות והוא היה צוחק ונהנה.
יכולתי לעשות עליו ניסויים במילים ובתיאוריות והוא האמין. הוא האמין שאני.
ועכשיו, מי יאמין לי עכשיו.
וחשבתי גם על זה ששוב אני חושבת על עצמי במקום לשמוח. ושמחתי בשבילו שהוא נוסע, אבל גם רציתי שיישאר כדי שיהיה מי שיאמין לי, ככה היה קל לי יותר להמשיך להמציא.
בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, הוא סיפר לי שכשנחת הרגיש כמו במחזמר בברודווי. משהו גרנדיוזי ופנטסטי עם במות מסתובבות ושיר אופטימי עם ילדה ג’ינג’ית ששרה על מחר.
ושמחתי בשבילו שהוא במחזמר, אבל הפסקול שלי באותו זמן היה אחר לגמרי. זה היה משהו של אנשים עם סיכות ביטחון בפה, איפור שחור וורידים פתוחים, כי תשומת לב זה הלחם והחמאה של אנשים שצריכים להמציא.

על הכותבת מיה סלע

!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *