מה לומר

הנורא מכל

מה ניתן לומר על הסיפור עם הקווים האוטוביוגרפיים הזה? שהוא מחריד? שהוא מבעת? שהוא חשוב? שהגילוי החשוף מצמרר? שרעידת האדם והאדמה שבתוכו מהפכים את סדרי הבראשית וחופנים גיהינומות חיים?
מה עוד ניתן לומר על הסיפור המקעקע הזה? שהאיוֹם בו הוא הנורא מכל? שהוא מחלחל? מחריד? מזוויע? מקפיא נשימה? תפלצתי? אז כן. ניתן לומר את כל אלה. ניתן לומר את כל חלופותיהם ונרדפותיהם, ועדיין כמו לא נאמר מאום.

בין אב לבת

הספר “הרחק מהיעדרו”, כותב חיים של גילוי עריות בין אב לבת. קריעת השכול על ההתעללות המסויטת הזו פוסעת בתוך דמות הבת, קושרת וכובלת אותה לחיים היחידים אותם היא מקבלת כאהובה, כמקובלת, כמוכלת – מאהבת של אביה. ובאחת היא זועקת באין קול, בשבירת כלים, בלחש, במילים עם הפסיכולוגית שלה, בתיעוב עצמי, בתחינה – אל החיים היחידים שיהיו נכונים, ראויים – הרחק מאהבתו החולה של אביה.
בתוך המילים והשתיקות משוחחת שז עם שז. לכאורה הן שתיים, אולי הן שתיים, לכאורה הן אחת. אולי הן אחת.
“תרגע הוא שותק. ‘תעשי לי טובה,’ הוא אומר, ‘תדברי אתה, את היחידה ששז מקשיבה לה.’
‘אני?’ נדמה לי שמנחם מדבר אל מישהו אחר.
‘כן, רק את,’ הוא אומר. ‘בגלל מה שעברתן.’ הוא מתחיל להסתבך בלשונו. ‘את מבינה, הילדוּת שלכן, אני מקווה שאת לא כועסת עליה שהיא סיפרה לי… היתה לכן אותה ילדות… עם האבא אני מתכוון… לא יודע אם בדיוק אותה ילדות… משהו דומה… את מבינה?’ הוא שואל. ‘את מבינה?’
ונניח שמבינים, אז באמת מבינים? הספר “הרחק מהיעדרו'” כותב אי-חיים של גילוי עריות בין אב לבת. מכאן יכולה להשתרע רק דממה. כזו ארוכה. כאובה. עצובה.

אדמ-ה רעה

ובכל הזאת, שז כתבה ספר. האם הייתה רוצה כי נתבונן אל הסיפור כסיפור חייה, כך? חשוּב, פורעני, מר, הורסני? אולי כן. אולי כלל אין מקום לרשומה המנסה לגעת בסיפוריות כשלעצמה, בספרותיות של הסיפור.
אולי. הייתי יכולה לכתוב כיצד הספר כדי שליש מעורבל בכתיבתו. הייתי יכולה לכתוב כיצד שבחי הליריות המעודנת שכבר נרשמו על ספר זה, מוגזמים, אפילו מוקצנים. הייתי יכולה לכתוב כיצד הספר משקף מעין יומן, אפילו יומן-בלוג פוסטאי. הייתי יכולה לכתוב כיצד רק מאמצעו של הספר ניתן להתחיל להרגיש את ההידוק של הפרוזה הטובה, של הפואטיות הנענית לעט, המתענה בה, לשוחח עם הדמות, ועם דמותה – שז, עם המתרחש, עם הזמן, עם החידלון והשיתקון. כן, הייתי יכולה לנסות להבהיר את החסרים.
אבל אולי לא צריך. לא הפעם. אולי החשכים הבועטים את עצמם צריכים להוליד רק את משרעת הדממה. כזו ארוכה. כאובה. עצובה.
“אהיה רחוקה מהיעדרו של אבי מרחק אינסופי שלעולם לא יקטן, לעולם לא יצטמצם.”
אולי זהו אשר ראוי כי יקועקע באישוני הלב. באדמ-ה הרעה הזו. למחות בשקט את השקט המעיק ולגעת בעדינות בנחמת אחרית הימים והלילות, מבלי להבין, מבלי תֵּת דין הזוועה, רדוּפים בעוול ומאמצים את הכתיבה. כל כתיבה.


הרחק מהיעדרו, שז. עורכים – נילי מירסקי, משה רון ותרזה בירון-פריד. הוצאת עם עובד


לבלוג של שז

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *