איכשהו, מונה זילברשטיין האגדה ניצחה את האישה והשחקנית מונה זילברשטיין. עוד בחייה. ככה זה כשאת נולדת כל כך יפה לעולם כל כך אכזרי. ומונה זילברשטיין דווקא צמחה לעולם שאמור להיות טוב. שנות השישים הגיעו לתל אביב בשנות השבעים, והמראות הכי יפים נשקפו מעיניים זגוגיות של ל.ס.ד. "גלולה אחת תעשה אותך גבוהה, גלולה אחת תעשה אותך קטנה, והגלולה שאמא נתנה לך לא תעשה שום דבר, שאלי את אליס" שרו ג'פרסון איירפליין. ומונה התחילה לקחת כימיקלים דווקא דרך אמא שלה. והם הרגיעו אותה. אחר כך הן לא הרגיעו יותר, אבל הן לקחו אותה לעננים. rn"בגיל 12 החל מצב הרוח שלי להשתנות. אמי ראתה את זה, אבל מעולם לא דיברנו על כך. אם הייתי עצבנית במיוחד היא היתה נותנת לי ליבריום, או אומרת לי: קחי יין לבן, תשתי את זה מהר, זה ירגיע אותך. מצאתי תרופה קלה, בעזרתה לא הייתי צריכה להתמודד עם רגשות. דרך תרופות כימיקליות מצאתי את הפתרון לכל דבר. איך להרגיש פחות ולחוות יותר. כשהגעתי לחבורה שלי בדיזנגוף, והחיים שלי נעשו מסיבה אחת שמתחילה ולא נגמרת, נתנו לי את הנוסחה הבאה: אפשר לקחת 3-4 כדורים, השיכרות עוברת ואפשר להמשיך לחגוג". rnהשיר 'אל תלכי לבד ילדה ברחוב' (גירסה עברית: חיים חפר) נכתב בהשראת המיני שלה. מונה היתה הראשונה שהופיעה בחצאית מיני קצרצרה, שעצרה את התנועה בשעות השיא בדיזינגוף של אמצע שנות השישים. לפני זה היא היתה בתם של שני עולים מרומניה. אבא שלה הואשם במעילה ונכנס לכלא. מאז הכל השתבש, והיא לא הצליחה לארגן את חייה. היופי הכתיב את חייה, ואחר כך, הסם. rnבגיל 14 היא החליטה להיות שחקנית, והיה לה חשוב להיות שחקנית טובה. היא קיבלה תפקידים ב"חגיגה לעיניים", "שתי דפיקות לב", "לא ביום ולא בלילה"," עזית הכלבה הצנחנית", "המשאית", "יהודית" ועוד. rnהבמאי איציק קול אמר עליה שהיתה אחת השחקניות המוכשרות שהכיר, למרות שלא למדה משחק. אלא שתעשיית הקולנוע בארץ לא חיפשה שחקניות טובות במיוחד, לא כשאת נראית כמו מונה זילברשטיין. וככה, היא זכורה בעיקר כגברת "יבוא לך דינה יבוא לך" ב"מציצים", הסרט החשוב ביותר של התקופה, ששירטט אורי זוהר כתבנית נוף מולדתו, הצריף של גוטה. גיבור הסרט, כזכור, ניזון בטפיליות מדברים שאין שום קשר בינם לאינטימיות אמיתית, לא רגשית ולא מינית: סצינת כפייה מינית, הצצה בשירותי הבנות, קשר של אהבה עם זונה.rnועדיין, הדיוקן של גסות הרוח שאורי זוהר צייר לנו בכנות ובאומץ, נחשבת לפיסה חיננית של ילדות מתוקה ופרועה. וגם לתפוס את מונה בחוזקה במורשת "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" נסלחת בקריצה ונחשבת פולחן. בינתיים, מונה ידעה לעשות שימוש בגופה המסחרר, כזה שמראה בדיוק את השסע של "שחרור האישה "בשנות השישים: ההיתר לחשוף את הגוף, המיני, העקבים הגבוהים, המחשופים העזים, המכנסיים הקצרים – כל אלה נחשבים לפרטים במתכון "כיצד תהיי אישה משוחררת". וככה, היתה מונה לכלי הקיבול של הצינור המשפריץ של גוטה. היא היתה יפה כל כך בסרט הזה, אבל משהו בה נראה כבר אז אבוד, מפרפר, עינייים של ילדה שלא היתה לה ממש ילדות, כי הגוף שלה כפה עליה להיות אישה נחשקת כבר בגיל שתיים עשרה. rnכסית, שמוליק קראוס, דן בן אמוץ, רפי שאולי, צבי שיסל, פופיק ארנון, אריק אינשטיין, הכל נראה זוהר מאוד בשחור הלבן של אז. אבל מונה זילברשטיין לא היתה יכולה לראות את העולם בזוג העיניים היפות שלה. הסם תיווך בינה ובין החיים, שהיו יכולים להיות עבורה טובים מאוד, אבל מצאו אותה רועדת כמו ציפור בכלוב. קריירת המשחק שלה היתה בעיקר לתת למצלמה להתפעל המיופי שלה. חשיש, ל.ס.ד, אופיום, כדורי מרץ, מעצרים באבו כביר, וב – 75 הגיע לארץ ההירואין. וגם האהבות שלה היו גדולות וממכרות: שמוליק קראוס, שרגא הרפז. אנשים שהאהבה שלהם יכולה להיות אכזרית.rnהעדנה היתה יכולה לצמוח לה דווקא מהקולנוע. הסרט "אני כריסטאן פ" הגיעה לארץ ב-1982, ומונה התגייסה לספר את סיפור התשוקה שלה לרוצח הלבן. ההופעות שלה היו מרגשות ומלאות עוצמה. אלה היו התפקידים הגדולים שלה באמת. כמו מכור מפורסם אחר, זהר ארגוב, היא הצליחה לגרום למני פאר ולצופי "שעה טובה" בטלוויזיה להאמין שהיא נקייה.rnסופה של האגדה העירונית, מונה של הפרחים, היה רע. הנסיכה מתה ממנת יתר, ולא היה אף נסיך שיצליח להעיר אותה מתרדמתה.איכשהו, מונה זילברשטיין האגדה ניצחה את האישה והשחקנית מונה זילברשטיין. עוד בחייה. ככה זה כשאת נולדת כל כך יפה לעולם כל כך אכזרי. ומונה זילברשטיין דווקא צמחה לעולם שאמור להיות טוב. שנות השישים הגיעו לתל אביב בשנות השבעים, והמראות הכי יפים נשקפו מעיניים זגוגיות של ל.ס.ד. "גלולה אחת תעשה אותך גבוהה, גלולה אחת תעשה אותך קטנה, והגלולה שאמא נתנה לך לא תעשה שום דבר, שאלי את אליס" שרו ג'פרסון איירפליין. ומונה התחילה לקחת כימיקלים דווקא דרך אמא שלה. והם הרגיעו אותה. אחר כך הן לא הרגיעו יותר, אבל הן לקחו אותה לעננים.
"בגיל 12 החל מצב הרוח שלי להשתנות. אמי ראתה את זה, אבל מעולם לא דיברנו על כך. אם הייתי עצבנית במיוחד היא היתה נותנת לי ליבריום, או אומרת לי: קחי יין לבן, תשתי את זה מהר, זה ירגיע אותך. מצאתי תרופה קלה, בעזרתה לא הייתי צריכה להתמודד עם רגשות. דרך תרופות כימיקליות מצאתי את הפתרון לכל דבר. איך להרגיש פחות ולחוות יותר. כשהגעתי לחבורה שלי בדיזנגוף, והחיים שלי נעשו מסיבה אחת שמתחילה ולא נגמרת, נתנו לי את הנוסחה הבאה: אפשר לקחת 3-4 כדורים, השיכרות עוברת ואפשר להמשיך לחגוג".
השיר 'אל תלכי לבד ילדה ברחוב' (גירסה עברית: חיים חפר) נכתב בהשראת המיני שלה. מונה היתה הראשונה שהופיעה בחצאית מיני קצרצרה, שעצרה את התנועה בשעות השיא בדיזינגוף של אמצע שנות השישים. לפני זה היא היתה בתם של שני עולים מרומניה. אבא שלה הואשם במעילה ונכנס לכלא. מאז הכל השתבש, והיא לא הצליחה לארגן את חייה. היופי הכתיב את חייה, ואחר כך, הסם.
בגיל 14 היא החליטה להיות שחקנית, והיה לה חשוב להיות שחקנית טובה. היא קיבלה תפקידים ב"חגיגה לעיניים", "שתי דפיקות לב", "לא ביום ולא בלילה"," עזית הכלבה הצנחנית", "המשאית", "יהודית" ועוד.
הבמאי איציק קול אמר עליה שהיתה אחת השחקניות המוכשרות שהכיר, למרות שלא למדה משחק. אלא שתעשיית הקולנוע בארץ לא חיפשה שחקניות טובות במיוחד, לא כשאת נראית כמו מונה זילברשטיין. וככה, היא זכורה בעיקר כגברת "יבוא לך דינה יבוא לך" ב"מציצים", הסרט החשוב ביותר של התקופה, ששירטט אורי זוהר כתבנית נוף מולדתו, הצריף של גוטה. גיבור הסרט, כזכור, ניזון בטפיליות מדברים שאין שום קשר בינם לאינטימיות אמיתית, לא רגשית ולא מינית: סצינת כפייה מינית, הצצה בשירותי הבנות, קשר של אהבה עם זונה.
ועדיין, הדיוקן של גסות הרוח שאורי זוהר צייר לנו בכנות ובאומץ, נחשבת לפיסה חיננית של ילדות מתוקה ופרועה. וגם לתפוס את מונה בחוזקה במורשת "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" נסלחת בקריצה ונחשבת פולחן. בינתיים, מונה ידעה לעשות שימוש בגופה המסחרר, כזה שמראה בדיוק את השסע של "שחרור האישה "בשנות השישים: ההיתר לחשוף את הגוף, המיני, העקבים הגבוהים, המחשופים העזים, המכנסיים הקצרים – כל אלה נחשבים לפרטים במתכון "כיצד תהיי אישה משוחררת". וככה, היתה מונה לכלי הקיבול של הצינור המשפריץ של גוטה. היא היתה יפה כל כך בסרט הזה, אבל משהו בה נראה כבר אז אבוד, מפרפר, עינייים של ילדה שלא היתה לה ממש ילדות, כי הגוף שלה כפה עליה להיות אישה נחשקת כבר בגיל שתיים עשרה.
כסית, שמוליק קראוס, דן בן אמוץ, רפי שאולי, צבי שיסל, פופיק ארנון, אריק אינשטיין, הכל נראה זוהר מאוד בשחור הלבן של אז. אבל מונה זילברשטיין לא היתה יכולה לראות את העולם בזוג העיניים היפות שלה. הסם תיווך בינה ובין החיים, שהיו יכולים להיות עבורה טובים מאוד, אבל מצאו אותה רועדת כמו ציפור בכלוב. קריירת המשחק שלה היתה בעיקר לתת למצלמה להתפעל המיופי שלה. חשיש, ל.ס.ד, אופיום, כדורי מרץ, מעצרים באבו כביר, וב – 75 הגיע לארץ ההירואין. וגם האהבות שלה היו גדולות וממכרות: שמוליק קראוס, שרגא הרפז. אנשים שהאהבה שלהם יכולה להיות אכזרית.
העדנה היתה יכולה לצמוח לה דווקא מהקולנוע. הסרט "אני כריסטאן פ" הגיעה לארץ ב-1982, ומונה התגייסה לספר את סיפור התשוקה שלה לרוצח הלבן. ההופעות שלה היו מרגשות ומלאות עוצמה. אלה היו התפקידים הגדולים שלה באמת. כמו מכור מפורסם אחר, זהר ארגוב, היא הצליחה לגרום למני פאר ולצופי "שעה טובה" בטלוויזיה להאמין שהיא נקייה.
סופה של האגדה העירונית, מונה של הפרחים, היה רע. הנסיכה מתה ממנת יתר, ולא היה אף נסיך שיצליח להעיר אותה מתרדמתה.