מותה המסתורי של ז’וסטין פראנק


“לכל מקום שתפנה יש נגלה ויש נסתר”

|יעקב פראנק, ספר דברי האדון (הספר קיים רק במספר בודד של כתבי יד)|

ז’וסטין פראנק האחרת

כותב שורות אלה קרא בעניין רב את ספרו האינפורמטיבי והמלומד של רועי רוזן “זיעה מתוקה” (הוצאת בבל, 2001) על חייה ויצירתה השערורייתיים של הציירת הצרפתייה ז’וסטין פראנק וחייה האומללים בארץ ישראל של שנות השלושים והארבעים. שם, לפי מחקרו, הייתה דחויה כמעט בידי כל ולא יכלה ליצור ולהציג עד להיעלמותה המסתורית, וכנראה גם למותה, ב-1943, שעליהם אין לרוזן פרטים.
אך עם כל הערכתי למחקר פורץ הדרך של רוזן, יש לציין שהוא רחוק מאוד מלהיות שלם ואף מדויק. רוזן התעלם לחלוטין משום מה מכמה אספקטים חשובים מאוד בחייה של פראנק, שהעדיף שלא לעסוק בהם מסיבות הידועות לו והם מטילים אור חדש ושונה מאוד על פראנק ועל שנותיה האחרונות.

כפי שפירטתי כבר במאמר “ז’וסטין פראנק האחרת” (מחקרי ירושלים באמנות עברית כרך כ”ג מס’ 3 2001) בניגוד לכל טענותיו של רוזן, כי בארץ ישראל הייתה פראנק קבורה כמעט לגמרי בחדרה הקטן ולא יכלה ליצור ולהציג דברים חדשים ומנותקת מסביבתה, הרי המחקר כבר הראה שלאמיתו של דבר, פראנק הייתה פעילה מאוד יצירתית והייתה מאיירת העטיפות של החוברות “ספרות קלה” (הוצאת “ספריית המאה ה-20”, בבעלותם של דוד קרסיק ואליעזר כרמי) שעסקו בבלשים, מתח, ריגול והעל טבעי. חוברות שבהם אפשר לזהות מיידית, וללא אפשרות לטעות, את סגנונה המיוחד של פראנק. חוברות כמו קינג קונג, מאטה הארי, טרזן הנוקם, היבשת האבודה, הרואה ואינו נראה, קוסמי הג’ונגל ורבות אחרות, בהם חתמה תחת השם הבדוי “ז’וליט חנוך”. לא מן הנמנע שהתעלמותו של רוזן מהשלב הזה ביצירתה של פראנק מקורה בזלזול אליטיסטי בתחום “הספרות הקלה” בכלל.

רוזן אינו מתייחס כלל גם לקשריה המתועדים של פראנק עם חוגים שונים בארץ ישראל, שעסקו בטקסים מיסטיים וקבליים שונים ואף ניתן לאמר “ניאו פגאניים”, קשרים שהיו המשך ישיר לקשריה עם חוגים דומים בצרפת. למעשה, נראה שאת קיצה אפשר ליחס יותר לקשריה עם חוגים אלה ולא בגלל הסכסוך שלה כביכול עם עולם האמנות בארץ כפי שרומז רוזן. יש לציין שדברים רבים שאותם טוען רוזן לגבי פראנק אין להם כל סימוכין, ולא פעם דומה שהוא אף המציא אותם מדמיונו.

הניאו פרנקיסטים

רוזן מציין נכונה שפראנק נעלמה וכנראה נפטרה בשנת 1943, אך הוא אינו מסביר את הסיבות לכך. עם זאת גם בספרו ניתן למצוא רמזים לסיבות האמיתיות כשהוא מציין שיש רמזים לכך שפראנק הייתה צאצאית של מנהיג הכת המשיחית הידועה לשמצה מסוף המאה ה-18 יעקב פראנק.
יעקב פראנק היה ידוע כמי שקיים בכת שלו אורגיות המוניות, חילופי נשים, גילויי עריות וכו’. הוא האמין שהוא האל החי שיביא לגאולה ולשם כך עליו לרמוס את כל החוקים הקיימים שכן “התורה היא מהסטרא אחרא (השטן א.א) ואני לא באתי לתת למישהו תורה, כי אם לרמוס… כשתבוא ישועתי אטהר אתכם מכל טומאה שלא תישאר אצלכם כל תורה ולא יחול עוד דין עליכם, תהיו חופשיים… והעולם יתהפך ופני כל הארץ יתחדשו (מתוך ספר “דברי האדון” מאת יעקב פראנק).
יעקב פרנק האמין שהוא מהות אלוהית הקשורה לישויות “חיצוניות” מעוררות אימה, שאותן כינה: “האחים הנעלמים”, או “בעלי הקבין המעופפים”. ישויות ששחרורם מכליאתם תביא לחורבן העולם המוכר לנו ולשחרור המין האנושי מכבליו. לדבריו, החורבן הזה לא יהיה מיידי והוא יקרה רק כמה עשרות שנים לאחר שחרור הישויות הנ”ל מכבליהם. לדבריו, העולם הזה נשלט בידי מהות נשית (מעין “האלה האם” של הפגאנים) שאותה זיהה באחד מגלגוליה עם מלכת שבא, שלדעתו הייתה בעלת כוחות גדולים בהרבה מאלה של שלמה המלך ובגלגול אחר עם ביתו שלו (שאיתה קיים פרנק קשר של גילוי עריות גלוי, בטענה שהם עומדים מעל לכל חוקי בני האדם והיא הפכה למנהיגת הכת לאחר מותו באופן מאוד יוצא דופן). וב”בבוא היום” כאשר יגיע הזמן לשחרר את הישויות ה”חיצוניות” מכבליהן יהיה צורך שאישה תעמוד בראש הטקס, אישה שתהפוך כתוצאה מכך למהות אלוהית בעצמה.

מחקר מפורט שנערך בידי כותב שורות אלה חשף שז’וסטין פראנק הייתה בסוף שנות ה-30 וראשית שנות ה-40 קשורה לקבוצה של אנשים בעלי נטיות מיסטיות, שכינו את עצמם הניאו פרנקיסטים ומטרתם הייתה לזמן את אותן ישויות “חיצוניות” שעליהם דיבר יעקב פרנק ובכך להביא את העולם לקיצו. הם האמינו שהסימנים לקץ המתקרב התגלו בעלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. ז’וסטין פראנק הייתה חברה בולטת ואף ממנהיגי קבוצה זאת. מפאת קוצר היריעה, איננו יכולים לפרט כאן על התורות המיוחדות של חברי הקבוצה ועל הקשר שלהם לסיפור “מרד המלאכים” בספר חנוך ולתורות הקבליות המיסטיות על כוחות הרשע “הקליפות” של ה”נביא” השבתאי נתן העזתי וספרו המוחרם “שערי הדעת” וכמובן לאלה של יעקב פרנק. עם זאת, פרטים רבים על התורות של פראנק וחבריה נמצאים בהתכתבות שניהלה עם הסופר האמריקני ה. פ. לובקראפט באמצע שנות השלושים, שאת סיפוריו על ישויות חייזריות מעולמות אחרים שמנסים לחדור לעולמנו ולהשמידו, הייתה מעוניינת לתרגם לצרפתית ולאייר. מכתביה אליו נמצאים בעזבונו והם תעודה יקרת ערך להכרת עולמה הפנימי של ז’וסטין פראנק. הם כוללים ציורים רבים של ישויות, שחלקן אנושיות וחלקן רחוקות מאוד מלהיות אנושיות, ונראות כמרכיבות ערב רב של גזעים מבעיתים למראה. פרנק קוראת לישויות אלה במכתבים בשמות שונים כמו “הנפילים”, “בני האלוהים” ו”בעלי הקבין המעופפים”. במכתבים היא רומזת, ולפעמים אף אומרת במפורש, שהישויות האלה קיימות ב”מימדים אחרים של קיום” וכי היא נמצאת בקשר עימם ולומדת כיצד לזמנם.
הסופר לובקרפט כתב לה במכתב היחיד שלו, שעותק ממנו השתמר באוספו, ש”נראה לי שאת מאמינה בכל הסיפורים שלי הרבה יותר ממה שאני בעצמי מאמין בהם” וסיים בשאלה: “האם את באמת רצינית?”. השתמרו כמה מכתבים שכתב לובקרפט לידידיו, סופרי פנטסיה בארה”ב, שבהם הזכיר את “הציירת היהודיה המוזרה ז’וסטין פרנק”. במכתבים אלה הוא כותב: “היא אחד האנשים שאני שמח שלא פגשתי ולא אפגוש לעולם. מכתביה מעוררים בי צמרמורת. נראה כאילו היא מאמינה שכל המיתוס שיצרתי בסיפורי הוא אמת והיא רומזת שיש לה את הידע לפתוח לישויות החייזריות שאני מתאר בסיפורי את השער לעולם שלנו. אישה מטורפת”.

סימנים לתפיסות של חברי קבוצתה של פראנק ניתן למצוא בחוברת האחרונה שידוע לנו שפראנק איירה, חוברת שיצאה ב-1940 בהוצאת ספריית הבלש בשם “מותו המסתורי של אדולף היטלר”. על החוברת מופיע היטלר כשלד אנושי במיטב סגנונה הסוריאליסטי המיוחד של פראנק. את החוברת כתב “ארי שרים”, שם בדוי לחבר אחר באותה קבוצה- הבלש הפרטי אבנר בן חורין (שעל חייו והקריירה שלו פירסם המשורר והחוקר אריה סיון ספר מעניין בשם “אדוניס”, עם עובד, 1992), שככל הנראה היה מאהבה של פראנק באותה תקופה.
הסיפור בחוברת הוא על חברי קבוצה מסתורית בגרמניה, שבה חברה גם הבמאית הידועה לני ריפנשטאל (שאיתה הייתה לפראנק היכרות מסויימת), שמתנקשת בחייו של היטלר ומביאה בכך לחורבן גרמניה ולהופעתן של ישויות חייזריות מעולמות אחרים, המביאות גאולה למין האנוש על ידי השמדת רובו ושילובם של הנשארים ב”סדר החדש” והאוטופי של הישויות.
באותה שנה איירה פראנק (ואולי גם כתבה?) את סיפור הקומיקס “ההרפתקני” הראשון בעברית “עלילות גד ויוסי”, שהופיע במגזין קצר הימים “הדחליל”. בסיפור זה תוארו הרפתקאותיהם של שני נערים בספינה שבה פרץ מרד של מלחים. הסיפור מתאר כיצד הם מוצאים את עצמם באי בודד, שם הם מגלים בסיס של כת מוזרה, שכפי שניתן להבין מהפרק האחרון בסיפור נמצאת בקשר עם יצור מפלצתי כלשהו מהחלל החיצון. לדאבון הקוראים, הסיפור נקטע עם סגירת המגזין “הדחליל” ואין זה ברור מה היה המשך הסיפור אמור לתאר. הבודדים שזוכרים את הסיפור הזה טוענים שהוא היה הדבר המפחיד ביותר שקראו בחייהם למרות (ואולי בגלל) שהוא נקטע ללא סיום. אדם שהיה מקורב למוציא לאור מסר לי שהמו”ל חשב שהסיפור “מתועב” ובגלל זה סגר את כתב העת ואף לא הסתפק בכך, אלא טרח להשמיד כל עותק שעליו יכול היה לשים את ידו. לאחר מכן שוב לא עסקה פראנק יותר באיור ספרים או בקומיקס, והתמקדה יותר ויותר בענייני הקבוצה המיסטית שלה.

אז מה הביא להיעלמותה ומותה?

רוזן מתאר בספרו את התדרדרותה הפיסית של פרנאק בשנת חייה האחרונה, התדרדרות, שמספרו ניתן להבין, שלא הייתה לה כל סיבה פיסית מובנת. למעשה, ברור שלהתדרדרותה היה קשר הדוק לניסוייה המיסטיים השונים, ששאבו ממנה אנרגיה נפשית רבה.
פרטים חדשים על השנה האחרונה בחייה, סיפק לאחרונה הארכיאולוג האמריקני המפורסם פרופסור אינדיאנה ג’ונס. לדברי פרופסור ג’ונס, הוא נתקל בקבוצה של פראנק בעת שביצע חפירות בארץ ישראל באתר מגידו, ששם אמור לפי המסורת להתחולל הקרב האחרון שלאחריו יבוא סוף העולם.
שם, במגידו, פגש פרופסור גו’נס את פראנק ואת אנשי קבוצתה והתברר לו שהללו עסוקים בניסויים מיסטיים, שמטרתם להביא שלב חדש בתולדות העולם. אז מה קרה בעצם שהביא להיעלמותה ולמותה המסתורי של פראנק? לדברי פרופסור ג’ונס, היא וחבריה ניסו לזמן ישות חיצונית כלשהי שאותה כינו “נפיל”, דרכו ביקשו להשמיד את גרמניה הנאצית ולהביא לשינויים כבירים בחיי המין האנושי שמהותם לא פורטה. היצור אכן הגיע לאחר הטקסים השונים, שכללו שימוש ביצירות אמנות שונות של ז’וסטין פראנק שלהם, כמסתבר, היו משמעויות מיסטיות שונות הקשורות בכישוף שחור. פרופסור ג’ונס טוען שהוא היה עד לטקס, אך מסרב בתוקף לאמר אם אכן הופיעו ישויות חייזריות מפלצתיות כמו אלה שמתוארות ברבים מציוריה של ז’וסטין פראנק מאחר ו”אינני רוצה שיחשבו אותי למטורף”.
בכל אופן, הזימון הסתיים במותם של מרבית המשתתפים שמתו מוות איום, ששוב פרופסור ג’ונס מסרב לפרט את אופיו, הוא רק רומז שמדובר ב”הזדקנות מהירה מאוד והתפוררות של כל הגוף”. לגבי פראנק טוען ג’ונס שהיא לא מתה, לפחות “לא בדיוק. היא עדיין כאן איתנו, אך לא בצורתה הקודמת ולא כפי שהייתה בעבר”, הוא סירב לפרט מעבר לכך.
לדעתו כל המבצע היה כישלון מאחר ש”עובדה שהישויות החיזריות שהם ניסו לזמן אינן נמצאות כאן וסוף העולם לא הגיע” (צחוק).

ולפני פרידה

יתכן שאת השתיקה של רוזן לגבי תחום זה בחייה של פראנק אפשר להסביר ברמז שהוא עצמו נותן בספרו לגבי חוקרת של פראנק בשם קאסטורפ, שחקר ההקשרים המיסטיים בחייה של פראנק גרמו לה “להתנגדות מוחלטת לז’וסטין פראנק ואי רצון לעסוק בה יותר”.
רוזן אינו מפרט מה היו ההקשרים המיסטיים האלה, אולם נראה שהכוונה לדברים שעליהם דיווחנו כאן. נראה שמה שהוא אומר לגבי קאסטורפ תקף באותה המידה גם לגבי עצמו. לא מן הנמנע שאין לסמוך על שום דבר שרוזן טוען לגבי שנותיה האחרונות של פראנק בגלל רצונו להסתיר את האמת על פעילויותיה.
כל העובדות החדשות הללו מראות שיש לראות את פראנק בצורה שונה ממה שמציג אותה רוזן במחקרו: לא קדושה מעונה ואישה דחויה הנמצאת בשוליים של השוליים של הישוב מבלי שיהיה לה אף אחד לתקשר עימו, אלא אישה שפרצה דרכים חדשות ולא שגרתיות הן בתחום איור התרבות הפופולארית בארץ ישראל והן בתחום הדת והמיסטיקה, והשאירה עליה את חותמה הבלתי נשכח.
כל הגילויים האלה חושפים אחת ולתמיד שעם כל הכבוד למחקרו החלוצי של רוזן בתחום הוא כיסה ועיוות יותר מאשר גילה. לצערי עלי לסכם במסקנה שפרקים שלמים ב”זיעה מתוקה” לקוחים מדמיונו הפורה של רוזן ואין להם כל קשר למציאות של ז’וסטין פראנק.

על הכותבת אלי אשד

חובב ומעריץ של התנ"ך ושל טרזן, של סיפורי המדרש ושל הסטלאגים של בורחס ואומברטו אקו ושל אבנר כרמלי ואורי פינק, של מדע בדיוני ושל סיפורת היסטורית של פיליפ חוזה פארמר ושל דוד אבידן, של הרצל ושל אלף לילה ולילה של קומיקס ושל תסכיתי רדיו, של מדע פופולארי (במיוחד בתחום הביולוגיה והאקולוגיה) ושל מיסטיקה. ורצוי של כל הדברים האלה משולבים. מתעניין בחייזרים, בעיקר אלה שנולדו בכדור הארץ ובמיוחד בזן הישראלי. פירסם עד היום את הספרים "טרזן בארץ הקודש" ספר אלבומי על חוברות טרזן הישראליות ו"ברוכים הבאים לסטלאג 13" ספר אלבומי על סקס, עינויים ומחנות ריכוז. שני הספרים האלה אזלו זה מכבר מהשוק. ספרן, מידען ותחקירן. עוסק בזמנו הפנוי בסיפור סיפורים ובכישוף כאוס ועמל לקראת היום שבו יבצע מסע בזמן (רשימת התקופות לביקור כבר מוכנה).

תגובות

  1. לילית-נסיכת האופל

    (אינדי?)

    האם רועי רוזן שברא את ז’וסטין פראנק,
    הוא דמות פיקטיבית שברא אלי אשד?

    לא חשוב, שאלה רטורית.

    מאמר מרתק, אפלולי ומדעי בדיוני
    בדיוק במינון שעושה לי נעים בתא האפור הבודד שלי

  2. משהו מעניין לקרוא, עם יותר עומק ועניין מחלק המאמרים המוצגים כאן לאחרונה בעיקר האחרון שבהם, ע”ע ערבי יום שישי.

  3. עם כל התיחכום-עאלק, מדובר פה בסה”כ בעוד מתיחה בנוסח יגאל שילון.
    אני לא אוהבת שמנסים לעבוד עלי. זו התנשאות.
    צרכני אמנות, כמו כל אדם, ראויים שיתייחסו אליהם בכבוד. פיברוק דמויות, יצירות, ספרים, ביקורות וכד’ הוא ביטוי של חוסר כבוד לצרכני האמנות.
    אלי אשד (אם יש אדם כזה, אם הוא לא עוד פיקציה של רועי רוזן) אומר לעצמו דבר כזה: נפרסם מאמר ב”בננות”, נצא מנקודת ההנחה שרוב הטמבליות הקטנות לא יודעות שז’וסטין פרנק היא פיקציה של רועי רוזן, וניתן להן לנהל דיון פמיניסטי-אמנותי על אישה שלא התקיימה מעולם.
    איזה דאחקה, איזה סתלבט, סידרתי את הבננות, וזו מה זו אמנות חתרנית ועמוקה.
    אלי אשד, אתה מוזמן לפסוע לתוך החדר עם הסיגר היגאל-שילוני בפיך ועם מוסיקת “פיספסת אה-הו אה-הו פיספסת” ברקע. ממני לא תקבל חיבוק, אבל אני בטוחה שתקבל חיבוקים למכביר מכל אותם מבקרי אמנות שלעולם לא יצעקו: “המלך הוא ערום”, והוא לא רק ערום – הוא גם לועג לנתיניו.

  4. והקריירה שלי כמאיירת הספרות הקלה הקומיקס הראשונה בארץ ישראל ( קריירה שממנה רוזן מתעלם לחלוטין אבל מה כבר אפשר לצפות מאליטיסט מתנשא שכותב ב”סטודיו ” ? ) יש כאן:
    ז’וסטין פראנק האחרת
    http://stage.co.il/Stories/87108

    אני שמח לציין שהוצאת בבל המוציאה לאור של ספרו של רוזן קיבלה בכובד ראש את טענותי כנגד הספר ופירסמה אותם באתר שלה בבחינת הודעה שיש דברים בגו’ כאן:
    http://www.babel.co.il/heksherR.asp?article_id=546
    וכאן :
    http://www.babel.co.il/heksherR.asp?article_id=551

    • אללי הקישורים לא עברו אז שוב פעם בתקווה להצלחה גדולה יותר :
      http://www.babel.co.il/heksherR.asp?article_id=546
      http://www.babel.co.il/heksherR.asp?article_id=551

      ובכל מקרה מי שמתעניין בעוד חומר על התפיסות המיסטיות שעמדו בבסיס עולמה הרוחני של פראנק , ראו :
      http://www.digital-brilliance.com/necron/necron.htm

      • מלכת האמבטיה

        אתה לא חושב שאתה מותח את הבדיחה בחצי שקל הזו קצת יותר מדי? אתה מתכוון למשוך את הדאחקה הזו עוד הרבה? או אולי, בגלל שאתה לא מסוגל להמציא דמות שלמה כמו רועי, התלבשת על הדמות שהוא המציא?

        מעייף ומטופש.

        • של ז’וסטין פראנק מוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה . כל מי שמעוניינים לחזות באמנות כיושפית במיטבה מוזמנים ללכת לראות.

          • של פראנק ודוגמאות של יצירות אחרות אפשר למצוא כאן :
            http://www.rg.co.il/zar_roee.htm

          • לאלי,
            די כבר, נודניק. קישטא. לך לבלוס לביבות בטטה.

            לבננות,
            התערוכה המוצגת במוזיאון הרצליה היא תערוכה של רועי רוזן, ולא של ז’וסטין פראנק. היא נקראת תערוכה של ז’וסטין פראנק, כי כל הקונספט שלה הוא שנחשוב שמדובר באמנית אמיתית, ולא באמנית שרועי רוזן המציא. רק אחרי שתקנו כרטיס במיטב כספיכם, תבינו שנפלתם קורבן למתיחה.
            מעולם מעולם לא היתה אמנית בשם ז’וסטין פראנק. רועי רוזן המציא אותה, את יצירותיה, את הביקורות אודותיה, את הספרים אודותיה וכו’.
            אלי הוא אחד משניים:
            1. רועי רוזן בהתחזות נוספת.
            2. חבר פלצן של רועי רוזן, שמשתף פעולה עם רועי, כי זה נראה לו אמנות מגניבה.
            ואגב, רק בגלל שמשהו מוצג במוזיאון, זה לא אומר שהוא בעל ערך. ב-1993 ישראל שלחה לביאנלה בוונציה, שהיא מוסד נחשב בהרבה ממוזיאון הרצליה, חממת מלפפונים מקיבוץ עין-שמר לתפארת מדינת ישראל, וכל מבקרי האמנות כתבו על המלפפונים ביקורות משתבחות. השיח של האמנות הפלסטית בישראל מאופיין ביציאות תמוהות מקטגוריית “ז’וסטין פראנק והמלפפונים”, וראוי שאנשים כמו אלי יתבשמו בניחוחות שהם מפיצים, ולא ינסו לדחוק את הריחות האלה בכוח לאפינו הרגישים ולמודי הסבל.

  5. במידע מפורט לגבי רועי רוזן וכל הכבוד על כישוריה הבלשיים המדהימים.ישפטו הקוראים למי להאמין .
    ועם ברואי רוזם עסקנן מן הראוי להוסיף בהזדמנות זאת שהוא גם האחראי לתערוכת “היה אתה אווה בראון ” שבו שם דגש על הקשר בין נאציזם וסאדו-מאזו, תערוכה שעוררה בזמנו סערה תקשורתית.
    עוד על רואי רוזן ועל ספרו על חייה של פראנק “זיעה מתוקה ” יש כאן :
    http://e.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=204&id=157791

    • תגיד, לא הגיע הזמן שתפסיק לעשות לעצמך פרסומת?
      לא מספיק שקרים, צריך גם תעמולה?
      לא הספיקו לנו תשדירי הבחירות?
      ואגב, אני לא היחידה שהאירה את עיני הקוראות. חוץ ממני עוד שתי מגיבות ציינו שמדובר במתיחה.
      וזה ממש לא מצריך כישורים בלשיים. זה מצריך אך ורק התמצאות בשיח של האמנות הפלסטית בישראל.
      וגם לא צריך כישורים בלשיים בשביל לדעת שלא היתה מעולם אישה בשם ז’וסטין פרנק. כל מה שצריך זה ידע בתולדות האמנות.
      בדומה לטקסט המזויף ב”בננות”, התפרסמו ברשת טקסטים מזויפים נוספים ע”י פסבדונימים של רועי רוזן. אלה הלינקים שאתה מפזר פה כ”הוכחה”. אכן, הקוראות מתבקשות לשפוט בעצמן, ולשם כך עליהן להיכנס למנוע חיפוש ולבדוק את כלל החומר ברשת על רועי רוזן וז’וסטין. במקרה כזה, הן יגיעו גם לטקסטים שלא נכתבו ע”י רועי רוזן וחבורת הפסבדונימים שלו, ובהם נכתב במפורש שמדובר בדמות שרוזן המציא.
      ושוב הבהרה לאותן קוראות, אשר למזלן הרב אינן מעורות במתרחש מאחורי הקלעים של שיח האמנות הפלסטית בישראל:
      בניגוד לז’וסטין פראנק הפיקטיבית, אווה בראון כן התקיימה במציאות. אלי מזכיר בהודעה המופנית אלי את אווה בראון משתי סיבות:
      1. הוא מניח, שאתן יודעות שאווה בראון היא דמות אמיתית. והוא מניח, שאם תראו שרועי רוזן עסק בדמות אמיתית (ע”ע אוה בראון), תתפתו להאמין שגם ז’וסטין פרנק אמיתית.
      2. הוא להוט לעשות פרסומת ליצירתו של רועי רוזן, וזאת מסיבות אישיות מובנות.

      אבל שיהיה לך לבריאות, דארלינג. אני לא מתכוונת להתייחס לשקרים נוספים שלך, כי יש לי חיים. ברור לי שאתה רואה בויכוח איתי חלק מהפעילות האמנותית שלך (נושא אמנותי חשוב! הגבול בין מציאות לדמיון!), אבל אני רואה בויכוח הזה חלק מהפעילות האוננותית שלך. ביי וסאלאמאת, ואם אפשר חמודי – Get a life!

      • וכדי להבהיר ,אינני עושה כאן פירסומת ,אלא כמקובל גם בכתבות שלי אני מביא את כל החומר הקיים בנושא הספציפי של הכתבה לידיעת הקוראים , וכאן הנושא הוא ז’וסטין פראנק ורועי רוזן אז אני מביא קישורים לכל החומר הרלבנטי לגביהם . .

        • של יעקב פראנק מאבותיה של ז’וסטין התפרסמה במינהגי גילויי העריות ובאורגיות ההמוניות וחילופי הזוגות שחבריה ניהלו . ספר “התנ”ך ” של כת זאת היה “ספר דברי האדון ” של פראנק שיש הרואים בו את הספר הדתי המוזר והמפחיד ביותר שנכתב אי פעם .בארץ הוא קיים בשלושה עותקים בלבד אחד במקור הפולני ( שקיים רק בכמה כתבי יד בודדים בספריות שונות ) ועוד אחד בתרגום לעברית וגם בתרגום מקוצר לאנגלית .
          קטעים מספר זה יש כאן :
          http://www.kheper.net/topics/Kabbalah/Frank-gospel.htm
          וניתוח שלו :
          http://www.kheper.net/topics/Kabbalah/Frank-symbolism.htm

          • לילית-נסיכת האופל

            מי שחוזר ומדגיש שיש לו חיים לעומת אלו הסובבים אותו,
            מיד נחשד בעיני בזומביות נפוצה.

            רק רציתי לומר שלבי נשבר בקרבי מניפוץ עובדת קיומו הנוכרי ולפיכך ה-הו כה אקזוטי של ברט ויטפורד, הלא הוא גלעד מורג (אחחחחח…. געגועי לפטריק קים המסוקס והפרימיטיבי).

            • אינדי_גו שומרת בסך

              אילו חיים?
              נכון הוא, שבדרני קיטש נחותים דוגמת יגאל שילון הפכו את הבדיון לדבר מה משוקץ. האמת היא, שבין “מתיחה” שמטרתה האחת היא להטעות את הנמען, לבין בדיה אמנותית, שמטרתה לבדוק את גבולותינו האנושיים, רב המרחק. מה חבל שאנשים כדוגמת תותי (טוטי?) איבדו את היכולת ליהנות ממנו. והטענה, כאילו רוזן/אשד מנצלים בזדון את בורותו של הקהל נראית לי מופרכת. ממילא הקהל המתעניין באמנות מסוג זה, הקהל שיכול להעריך את הבדיה האמנותית הנ”ל, הוא קהל מתוחכם יחסית.

              רועי רוזן הוא אמן מורכב ומרתק, וז’וסטין פראנק היא כמובן יצירת כפיו. מעולם, להערכתי, לא עשה רוזן נסיון אמיתי להסתיר עובדות אלה. אפילו בחינה שטחית של ציוריו של רוזן מול ציוריה של פראנק תחשוף את ההבדל. מטרותיו של רוזן לא היו זולות ו”מתיחתיות”. אפשר לשפוך פה קיתונות של מלים על מה שניסה רועי רוזן ליצור, להמחיש, ללמד, להחוות, ביצירתה של הדמות הפיקטיבית פראנק. אני מניחה שכבר עשו זאת בצורה אקדמית יותר ושטחית פחות ממני בשלל רבעוני האמנות למיניהם, כך שאני לא מתכוונת לנתעכב על החלק הזה. בסופו של דבר, השאלה אם הקהל נהנה ממעשה האמנות, או אם נוצרה אצלו חוויה רגשית או אינטלקטואלית, היא זו שתישאר רלוונטית. אני חושבת שהצליח לו מאוד.

              והנה, אלי אשד, חוקר תרבות, ויש להבדיל – לא אמן יוצר בפני עצמו, וככל הידוע לי גם לא מקושר בשום דרך שהיא לרועי רוזן, החליט שיהיה מעניין ללכת עם הסיפור הזה, ומהכיוון שלו, להוסיף בשר בדוי לדמותה של ז’וסטין. (מעניין, האם ביקש קודם לכן רשות מרוזן? הדעת נותנת שכן, שהרי פראנק היא קניינו הרוחני של רוזן. מכאן עולה שרוזן לא התנגד למעשים המגונים שאשד עושה בפראנק)
              ולדעתי, גם מעשהו של אשד הוא לא נסיון הטעיה ריק בפני עצמו. לא “מתיחה”, אלא המשכה של אותה בחינה מדוקדקת של גבולות המציאות והבדיה והתפישה האנושית. כיצד ייענה הקהל, המכיר את פראנק כיצירתו של רוזן, לטענתו של מישהו מן החוץ, כאילו פראנק קיימת, ויתרה מזו, קיימת במנותק מרוזן, המוצג כחוקר שלה, ולאו דוקא אובייקטיבי? למעשה אשד לקח “רדי מייד” של אמן אחר, וממשיך לעבוד איתו. כנראה שהדמויות האמיתיות אותן חקר אשד עד היום היו מעניינות פחות, וייתכן גם שיש מידה של חמידת לצון בבחירתו. מצד שני, ניתן לומר כי אשד משתמש בכלים השכלתניים שלו כחוקר תרבות, על מנת להמשיך את מעשה האמנות של רוזן.

              מי שהמעשה הזה של אשד לא מסקרן בעיניו, יבושם לו (לזכותו של אשד ייאמר שהוא עובד על גבולות הסנסציה, כך שאם ישנו חוסר עניין לדעתי ניתן לקטלגו כשייך לסוגיית הבדיון עצמה, ולא למהות של התכנים שאשד הוסיף). בכל אופן, בין זה לבין לקרוא לאלי אשד “יגאל שילון” נמתחת תהום עמוקה, ומפאת הנימוס, לא אקרא לה בשם.

              • אריאלה

                מחרמן אותי שאת מדברת ככה באומנותית גבוהה, אכפת לך להמשיך עוד טיפה?

                • אינדי_גו נערה אובדת

                  זו מקסימום עברית צחה. עובדה, המשפטים שלי מובנים, לא? קראי (יותר נכון, נסי לקרוא) גליון אחד של “סטודיו” ותביני עד מה רק המרחק. שהרי אני לא נקבתי בשמו של אף “איזם” וגם לא כתבתי “לאייך”, והכי חשוב, לא הזכרתי את לאקאן/דרידה/בודריאר.
                  מצד שני, אם זה מה שמדליק אותך… המממ… (אלה היו שלוש נקודות לאיזון ההידלקות, שלא תתפתי לפתע לעשות בי מעשים מגונים)

              • לילית-נסיכת האופל

                אביס צרות האופקים,
                גיא ההליכה בתלם,
                עמק היבשושיות הבינונית,
                תהום הנוצות המרוטות.
                טוב די!
                הנה, גם אני מנומסת.

                תקראי לי עפיפון ללא חוט (ואני אבוא בריצה ובניפנוף עפעפיים),
                אבל ככה בדיוק אני אוהבת את האומנות שעל צלחתי:
                מדיום רייר, ברוטב דם, יזע ודמעות.
                חודרת מבעד לקליפות והופכת בפרטים הכי קטנים.
                מדוייקת מחד, אך מעורפלת במידה שווה.
                דינאמית, בעלת חיים משל עצמה ומעוררת מחשבות;
                הן מנותבות במתכוון והן עצמאיות.
                מוחקת גדרות ומשרטטת קווי גבול חלופיים.
                אינטראקטיבית וחובקת רבדים רבים של הקיום.
                ובעיקר: משתמשת בחומרים הכי מוכרים וזמינים,
                כדי לספר סיפור חדש ואחר לחלוטין.

                וצדקה הזאתי מלמטה:
                כשאת מאירה ככה את עיני ההדיוטות (אני, אני),
                מיד מתעורר החשק להציע לך להקים משפחה בישראל
                (2.4 חתולים וילדה, זה בסדר?)

                נשיקות

                • אינדי_גו נערה אובדת

                  על “לוסי” של רועי רוזן (בלי קשר לז’וסטין פראנק, אבל ספר מקסים), וכמובן על “זיעה מתוקה” של הנ”ל, הביוגרפיה של ז’וסטין פראנק.

                  ואיתך אני מקימה משפחה בשמחה. הבעיה שלי מעולם לא היתה ההקמה, אלא רק המיינטננס
                  🙂

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *