בננות בנות שמרשות לעצמן
לא זורקת את עצמי על פסי רכבת בשביל אף אחד
מה הקשר בינינו לבין האהבות הרוסיות המושלגות האלה, שבהן את זורקת את עצמך על פסי הרכבת בגלל אהבה נכזבת? זה מזג אוויר בשביל אהבה כזאת? מה הטעם לכונן דרמה של אהבה רוסית כשבחוץ משתקף הים התיכון? אני מניחה שזה כמו לשאול מה הטעם בבניינים הענקיים האלה שתל אביב מרופדת בהם, שחוסמים את הבריזה מהים ואת הים עצמו. בתי מלון מפלצתיים ואפס מחשבה.
מה רע לקחת את האהבה שלנו ואת האכזבה שלנו למקום שטבעי להן, איפה שיש כחול של ים וחול בנעליים? אני מחליטה שאני לא זורקת את עצמי על פסי הרכבת בגלל אהבה. אני מעדיפה ללכת לים. לפתור את עינויי הלב באלף גברים אחרים ולא לקרוא להם זיונים, לקרוא להם מאהבים.
איך אנחנו אוהבות לקרוא על הצרפתיות שמחזיקות מאהב, או על התיירות האנגליות שנופשות ביוון ויוצאות להרפתקה עם יווני שרמנטי, והנה פה מתחת לאף, אנחנו משחקות אותה לפי מיטב מורשת הגבעתרון ונזרקות על פסי הרכבת. במקום לשבת אחורה על כיסא בשישה שקלים בחוף פרישמן עם בריזר אננס, ולראות, אבל באמת לראות, שהים גדול ושאנחנו בריביירה בעצם, או באיזה אי יווני קסום.
חוקיות האהבה והלב השבור
ואת. מה את? את דמות מסרט עכשיו. תעצמי עיניים רגע. הדרמה הראויה לאהבה הקשה שהייתה לך היא אולי שברון לב קל, המלווה בשבירת צלחות על ראשו על ראשך. אחר כך תשתי משהו, תצאי מביתו. תפתחי כפתור בחולצה. תשתחררי בכלל מהשחור ומהחולצות המכופתרות האלה. צאי מהג'ינס הזה. הוא לא הולם את הים התיכון. רכשי לך חצאית עם השיק ההולם. גמרת לשבור, עכשיו זמן איפוק.
חולצה צמודה, אך מאווררת. היי מה שאת. אהבת כבר פעם ככה. זוכרת? זאת לא אהבתך הראשונה. בגיל שלושים ואחת, אם את ממש איטית כמוני, את מבינה לפתע את חוקיות האהבה והלב השבור. השיגי לך אהבה חדשה, גם אם זמנית. תאהבי אותו מאוד ולו לשבוע. הלב שלך יקרום עור וגידים. את בהרפתקת חייך. את חייך, את מובילה בשבילים ים תיכוניים. שבי בריביירה של חוף פרישמן. קראי לכל גבר ולו בעל אורך הנשימה הקצר ביותר, אהבה. תהיי קצת צרפתיה. קצת יווניה. קצת איטלקיה. הכל עם רגש, אבל מדוד. שלטי ברגשותייך. הרשי לעצמך כשאת איתו לאהוב אותו. אל תשכחי אותו אחר כך. זכרי את הדבר המתוק ביותר שהיה לכם ביחד. לכי ממנו ברחוב. קחי הרבה אוויר ונסי לדמות שאת מריחה את הים. תעבדי בשיטת הדימיון המודרך. תרגישי את הגוף שלך צועד ברחובות. את שוכחת ממנו פעמים רבות, אבל הוא שם. תזדקפי, תרגישי את האגן הזה שלך לוקח אותך הלאה לסיפור הבא. תרחיקי לרגע את עצמך מעצמך. את לא כל כך חשובה. תראי ממעוף הציפור את האהבה הגדולה הזאת שהייתה, תלטפי אותה אבל אל תקשרי אליה יתר על המידה. לקחת מה שלקחת. נתת מה שנתת. עכשיו את ממשיכה. את לא ילדה יותר. אם את חשה מעידה, תעצרי לרגע. תייצבי את עצמך. את אישה. לא בחורה, לא בייב, לא נערה, לא מותק של אף אחד. שימי רגל ועוד רגל על האדמה. את אישה. הלב שלך רחב מספיק. כמו תגרנית בשוק, את יכולה להסתדר בריב על חנייה, וכמו אישה צרפתייה, את יכולה למשוח את השפתון באמנות ולא להביט לאחור.
דרמות זה פאסה
תשתמשי בכישורים הטבעיים שלך. את יודעת להלך על חבל. את יודעת. ואם את לא מצליחה זה רק משום ששכחת משהו עתיק. תזכרי עכשיו בדבר העתיק הזה. תתפעלי את הזיכרון הזה הקדום של הנשיות שלך. לא מתאים לך דרמות של אירופה קרה והירואין שיק של סבל. את כאן. יש שמש. ים. מחשוף ראוי. רק תנסי להסתכל על זה בדיוק כמו שזה. תלכי יחפה. תפטרי מהמגפיים לשעה קלה. מהעקבים. תעבדי בגינה. אם אין לך גינה לעבוד בה, זכרי שלהסתפק במועט זה בסדר גמור. אפשר לעשות גינה בעציצים קטנים קטנים. בזמן האחרון אני אוהבת עציצים על המרפסת. נותן תחושה של בית. בית זה טוב. זה גרוע בשבילך כשאין לך בית. ובזמן האחרון אין תחושה של בית. תעשי לך בית. את יודעת איך.
עציצים על המרפסת שלי, אני חושבת שזאת התחלה של בית. כמו לנטוע עץ זית. עץ זית זה דימוי בסך הכל. ויש שם הכל. אדמה, עץ, בית, קצת שלום. מכיוון שאני גרה בקומה רביעית נראה לי בסדר גמור כל העניין הזה של עציצים במקום עץ זית. ככה יש לי קצת בית. קצת אדמה. קצת שלום. להסתפק במועט זה בסדר גמור. לפתוח כפתור בחולצה, להרגיש רגליים על אדמה. להרגיש את האגן. לא סגפנית, רק ים תיכונית. משקה עציצים במרפסת, מתנהלת היטב בין רגש לאיפוק, אוהבת את מה שהיה. את לא פוחדת מצלקות, את חיה עכשיו.
רק להמשיך ולזכור את זה… יום יום שעה שעה….
הכל בראש כמו תמיד…
שיעבוד איתנו ולא נגדינו לשם שינוי…
בית, ים, רוח המניפה את השיער… הים התיכון במיטבו
מעולה. מיד זורקת את הפיורדים הקפואים העצורים של "לה פם ניקיטה" את מרקוס המשורר והלוחם מבבילון חמש ואת לוקה האפלולי ומ 'אי אר' ומתחילה לחיות את המציאות. וואי אין פה ים תיכון. להפוך להיפית אורגנית מברקלי נחשב?
פשוט מצוין. אני לא יודעת כמה אפשרי, אבל כתוב מצוין.
זה אפשרי, כשאת מכירה בערך עצמך, כשאת אומרת לעצמך – אני שווה אותי. זה אפשרי כשיש לך מה לומר, מה לתת ואיך לקחת. זה אפשרי לכתוב טוב בתוך ההבל, זה אפשרי לכתוב מצוין, כשיש תוקף למלים, כשיש תוכן למחשבה. לפעמים זה יותר קל אחרי כאב.
זה אפשרי לכתוב מצוין. כמו שמיה כתבה הפעם.
אפשרי לאהוב גם ללילה אחד. כשיש מה לתת, כשי ממי לקחת.
אני רוצה גם! רוצה גם!
בוא הביתה….
sound sad and fool of ego insted of self love
להכיר באפשרות זה הצעד שלפני ההליכה לפיה.
אהבתי.
מיה,
אם אני אוהבת קיר וגבינות צרפתיות ,
ושמה עלי שאנל במקום להתקלח,
האם זו התחלה טובה לפי דעתך?
ושיהיה לך יום נפלא..(-:
אני לא יודעת למה, אבל יש לי דמעות. ממש התרגשתי.
יא עישה
זמזם אני לך באוזן
סלסולים של האיש עם הקול הכי יפה בעולם
בדירה הקטנה אז חיינו
ים של שקט וים של נרות
דלקו סביבנו.
אהבנו אז לצחוק ולחלום.
שמחים היינו, גם עצובים,
כמו כל קשיי היום.
ככה זמזם אני לך באוזן שלך.
או
כמה הייתי רוצה להיות טיפש
בשביל לא לדעת כמה הייתי לא חכם.
או
הולך אני לקנות לך כפר קטן
פארדייז שמו
ורק תגידי בפגישה השנתית
לכל המה שהצרפתיות מחזיקות בצד
להביא מזומן.
ובכסף נבנה עישה עם שמלה
ונשים את זה גבוה
בשביל יוכלו לראות לה
את התחתונים.
הפרחוניים.
וזה לא קטע מה שכתבת
זה דבש.
עכשיו אחרי כל הבוץ והרפש יבוא הפיוס הגדול? אתם מתאימים.
אם את כבר שם
אני מיד קורא לפימשטיין לקלח אותך
אתמולן צמא אחד
הגבהת עכוז בכריעתך לאיסוף רצפתני של שתננו האדוי
טאטאת מקום להרחבת ריאותיך- הלואי נשאר הבל פה פה
עין ועוד עין התגלגלה, אין במה להתרוות
בשובי לזירה ראיתי- גם להלחית לא היה לך מלבד
הלבדנות המפוסלת בנטיפי טיפין
כל הכפר לישנת, ואני מעלה גיר בידי
בעי הירוק שלנו עורמת שה להותיר עדות חיים
אם כולם היו מכוערים אבל טיפשים כמוך..(-:…
ישנה רק בעיה קטנה: במקום יווני משורג שרירים, איטלקי שרמנטי או אפילו רק בריטי בעל מבט תכול וצונן, יש לנו בכביכול רביירה שלנו רק ערסים צעקניים עם גורמט, כרס ושאר אביזרי ערס.
איך אפשר בכלל להתאהב בזה?
פלא שאנחנו מעדיפות אהבות אירופאיות קרות מנומסות ותכולות מבט?
חופשי ערסים…
אבל בלי קשר – מאמר מהמם,
חלום בהקיץ באמצע העבודה!
טל,
ממה שאת כותבת משתמע שבחוצות ישראל מסתובבים רק זכרים סוג זין, ומולן בחורות מהממות. וזה מביא אותי לסיפור חביב שיום אחד חברה טובה שלי (אקסית במיל.) באה איתו:
הבחורה שהיא מתמטיקאית מחוננת ניסחה את הטענה הכתובה למעלה למשפט פשוט ונקי, כמו שרק מתמטיקאים יכולים. היא קראה למשפט 'משפט החמודים התפוסים'. משפט החמודים התפוסים אומר: 'כל החמודים טפוסים'.
יום אחד היא באה אליי עם משפט חדש, שהיא קראה לו 'מפשט החמודים התפוסים המחוזק' שאומר: 'החמוד שלפנייך תפוס'. שאלתי אותה: 'מתוקה' (כך אני קורא מאז ומעולם) ' לא הבנתי איך משפט המתאר מקרה פרטי יכול להיות גירסה מחוזקת של משפט כללי'. אמרה לי מתוקה: 'פשוט מאוד, משפט החמודים התפוסים הכללי מעולם לא הוכח, בעוד שאת משפט החמודים המחוזק קל מאוד להוכיח'. הרמתי את גבתי (יש לי רק אחת :o) בתמיהה. 'וכי איך את מוכיחה את משפט החמודים התפוסים המחוזק?? 'פשוט מאוד, על ידיי משפט מרפי'.
מכאן, דרך אגב, הדרך סלולה להוכחת משפט החמודים התפוסים הכללי באמצעות אינדוקציה.
הפרכתי! הפרכתי!
ממש לפניי- חמוד ופנוי… 🙂
נשיקה לצח צחון צחיים
וביי לבנתיים
לאט לך ילדה, לא כל כך מהר תפריכי את משפט החמודים התפוסים המחוזק.
לא אכנס איתך לדיון אם אני חמוד או לא, זו תהייה צביעות שקופה (ויש מספיק אחרים ואחרות שיטענו מולך הרבה יותר טוב ממני), אני אסתפק בכך שאראה לך שלא סתרת את משפט החמודים התפוסים המחוזק.
המשפט המחוזק דורש את קיומם של שני תנאים הכרחיים: הבחור צריך להיות חמוד *וגם* הבחור צריך להיות לפניך. אני מקווה שאת מבינה שארבעת אלפים קילומטרים נחשבים מרחק מספיק גדול כדי לסתור את התנאי השני ובכך להפריך את ההפרכה הפריכה שלך.
לא במקרה מתוקה טענה את שטענה לגבי המשפט הכללי. הוא מאוד בעייתי להוכחה ומציג אין ספור מקרה קצה לבדיקה והוכחה פרטית, כמו במקרה דנן. אבל בכל אופן, בהחלט מגיע לך סחתיין על הנסיון :o)
לא פלא בכלל. לא פלא
אוי איזה טעות. לא כולם ערסים. את הערסים רואה רק מי שבתוך קהל של 1,000 איש מסתכל על השלשה שצועקים. צריך לדעת להפנות את המבט גם למקומות השקטים. שם לפעמים נמצאים האוצרות
הזכרת לי את הקלות הרצויה אבל גם את הקושי המצוי בפרידות. נורא יפה כשזה כתוב, ובאמת התרגשתי, אבל לא ממש פראקטי. ככה אנחנו. אוהבות את מה שאין.
הזכרת לי את הקיץ, שאני כבר מחכה לו כלכך.. (וכשהוא יגיע- יציפו אותי געגועים לחורף.)
אהבתי, התרגשתי.
אבל זה קצת לא ממוקד, וקצת סתמי. מין ללכת במעגלים סביב המסר הפשוט של "קחי את זה בקלות ואל תישברי בפעם ה-1000". הנשים האירופאיות פשוט יותר מאופקות, זה לא אומר שלא כואב להן.
סתמי לי המאמר הזה, בלי יותר מדי מסר. גיבוב מילים חביב. SORRY.
יכולה להבין את מי שנהנה מהמאמר אבל למה דרמות רוסיות לא אבל צרפתיות אנחנו כן? יווניות??
לא צריך לזרוק את עצמך על אף גלגל ובשביל שום גבר מאף מוצא שיהא דם כחול עם גווני טורקיטז בקצוות.
מרגש – זה קצת פלצני אבל זו בדיוק המילה שמתארת את ההרגשה שלי עכשיו!
לדעתי, אחד המאמרים היותר רגישים שנכתבו במדור זה.
לפעמים נמאס קצת מהוולגריות (ואם אפשר לאמר כוחניות) הנשקפת ממאמרים מסויימים.
תמשיכו כך………..
מצטער מאוד, אבל לא הצלחתי להבין מה רצתה הכותבת לומר.
על פניו, נראה ארוך ולא ממוקד.
B.J.Mccay
וואוו
רגע,שוב ו-ו-א-ו-ו 48 שעות לאחר שהאקס המאד מתולוגי הטיל וטו אכזרי עלי ועליו כעל שם קבוצי כולל ..אוף את באה לי נפלא
[נכון שנשארו כמה צרפתים גם בשבילי 🙂 ]
אויש, איזה יופי.
לבנטיני, חם, מרגש.
אין כמו שמש עסיסית, נענועי אגן, קצב, חשק וימים שטופי חלב ודבש. כמה קיץ.
sooooo shellow
אני לא זוכרת בשירלי וולנטיין את היווניות משזתפות להן על שפת הים ומתחילות עם גברים. הן עסוקות בבית מאחורי הקירות הלבנים והתכלת הכה ציוריים, עטויות בגלימות שחורות כבדות.
מי שנהנות מאהבהביהם של הגברים היוונים הן דווקא תירות בריטיות ששורשיהן לא בדיוק על שפת הים התיכון.
והצרפתיות שמקבלות בכזאת קלילות את הבגידות הגלויות של הגברים שלהן? אולי הן לא כל כך אדישות לכך מבפנים אלא רק חיות בתרבות שבה ככה גבר אמור להתנהג ואוי לה לאשה שתעשה מזה עניין. ובכלל איך אפשר למצוא קלילות ושחרור במדים הפריזאיים של חצאית המיני הגרביונים העקבים והאיפור המוקפד. אותם מדים שכדי לשמור על הזכות ללובשם מסתפקות הצרפתיות בסיגריה לארוחת צהריים.
ואני? אני בכלל שונאת להזיע, אני לא נשזפת אלא נהיית אדומה, חצאיות שאנטי נהיות עלי זוועה וזיונים מקריים גורמים לי לבחילה בבוקר שלמחרת, גם אם קוראים להם מאהבים.
אז לא צריך להיות שירלי וולנטיין, גם לא לחקות את אנה קרנינה. פשוט לצאת מהסרטים, להכיר בעצב שלך כשהוא בא, לא להתכחש לו ולא לנסות להעלים אותו בערימת גברים, וגם לדעת שזה לא סוף העולם ולא חותכים וורידים על כל אחד שלא רוצה אותך.
מקסים!!!
כאשה בכל רמ"ח וקצת איבריי (חזה סיליקון)
וכאירופית מזה הון המון המון שנים, דעו לכם שגם אירופיאים הם לא מציאה ובעצם סתם אשלייה שנמכרה לנו בסרטים וחורף זה איכס וקר
ואין אבל ממש אין כמו הים (התיכון) שלנו… על כל ערסיותו והפרווה הטבעית המשתוללת
אוהבת את פרישמן וארטיק לימון ומתגעגעת
ה מ ו ן .
אני והאהבה
במיטה אחת
ראשי מונח על בטנה הרכה
וידה מלטפת אותי עדינות אין קץ
האהבה היא אהובה שלי
ואני שלה
אנחנו אוהבות לשחק
בנשף תחפושות
היא מתחבאה לי בתוך אנשים
ואני צריכה לזהות אותה
כשאנחנו מוצאות אחת את השניה
ישר נכנסות למיטה
אני והאהבה
ראשה מונח על בטני הרכה
וידי מלטפת אותה
יויי מיה כמה במקום כל מה שכתבת
תודה
(מקווה שלא תתרגזי לי. בעיני חמודה זאת מילה מאוד טובה!)
מאמר יפהפה לקצת אתנחתא בזמן העבודה..
אהבת הארץ, או אהבת תל אביב בעיקר
תזכורת שמגיעה לי בדיוק בזמן. תודה לך.
אהבתי.
העניין הזה שכשמקבלים דחייה לא להכניס את זה לראש שטוחן את זה בלי סוף ובלי רחמים. לתת לאגן להמשיך להוביל אותך לסיפור הבא, או סתם להזכיר לך מי את. כי האגן כמו הגזע שממשיך להיות שם גם אם לפעמים העלים נושרים. ואם הגזע שם אז הערסים והזיעה והזבובים הכל שולי הוא רק ברקע.
הבתי מאוד. לי אין שום בעייה להכנס לסרט שכזה, זה בא לי באופן די טבעי בהיעדר חו"ל באופן קבוע… ומן הסתם, באתר בננות הבריטי יושבת עכשיו מישהי וכותבת על הסרט הים תיכוני שלה, שהוא בעיניה שווה הרבה יותר מ"דמדומים בנוטינג היל". יש ערך לרומנטיקה בניחוח חו"ל, בעיקר כשהיא נותנת לנו חומר לרומנטיקה משלנו.
וחוץ מזה כתבת קטע פשוט מקסים, בשביל כאלה שווה לטייל פה.
שבת שלום ים תיכונית לכולנו.
ממרחק אלפיי ליגה, מציצה מבעד לשכבת הכפור שמכסה את הבית החדש שלי (ויש לי גם עציצים כי הגינה מושלגת), אני הייתי נותנת 10 שנים מחיי כדי להתמתח על כסא מול הים תחת קרני השמש… אבל במבט יותר מעמיק נראה לי שזו רק עוד פוזה, משחק כזה של תפקידים שאני עצמי אוהבת לשחק, ואומנם ההרגשה שמשרה המאמר היא שלווה בנירוונה (דווקא אהבתי!) אבל מחר הכל ישתנה ופסי הרכבת הקרים יראו כמו התפאורה המתאימה לאקט הבא של ההצגה…
מהוררת היום אני.
All the world's a stage,
And all the men and women are merely players
They have thier exits and their entrances
And one man in his time plays many parts…
-Shakespeare
הייתי אומר שריגשת אותי, אבל לגברים זה לא עובד הקטע הזה.
זה לא מספיק לצאת מהבית עם חולצה צמודה ועינטוז, צריך לחזר, להשתדל, ולהשפיל את עצמך, להיות גבר.
הלוואי שנשים היו יותר פתוחות לחיזורים, פחות משחקות, פחות מעמידות פנים.
החלום שלי להכיר את האהבה החדשה שלי קודם כל בנשיקה, צרפתית (לא ים-תיכונית) ואחר כך הדיבורים, המילים, והמשחקים שהורסים את הכל.
אהבת נשיקה אני רוצה.
יש אמת, וודאי לוגיקה פנימית, בציטוט הידוע מהגשש (תהיה גבר! תשפיל את עצמך!)- כמו גם בתחושה שהעלית קבל עם ופירות טרופיים. אבל אם נבחן לעומק, כל מערכת יחסים היא מפגש חד פעמי בין משהו בך למשהו בה (או "בו", נודניקים. מבחינתי PC זה עדיין רק מחשב ביתי), כולל תנאי מזגאויר, לחות, צבעים בולטים, טעם בפה, מידת בטחון עצמי נוכחי ושאר מרעין בישין. השאלה אם נשים כקבוצה פתוחות או לא לחיזורים ככלל ולשלך בפרט, אין בה משום אינדיקציה לקשר עתידי מבוסס- אותנטיות במחוזותיך הרחליים. (איך היית מסתדר עם אישה כמו רחל? הלא היית בועט בה בכל כוחך אחרי חודש)
אז אתה מתאר את הצורך שלך באותנטיות דרך נשיקה- תחילה, אבל לפני שאתה מאליל את תכנית הפעימות שלך לדרגת מושא נפש, אולי כדאי לפשפש מעט תחת המרבד המאובק של הצרכים האישיים שלך, כדי למצוא שם את הכמיהה המוכרת לכנות הדדית. שאלת את עצמך, אולי כנות היא שמיטת המטפחת? כלומר, היא תוצר של עייפות מצטברת? ומה בעצם הוא לא משחק? תמיד אתה בוחר מה להביא ומה לא. מה להסביר לעומקו ולמה להשאיר אניגמטי. בוחר את המילים, את התזמון, את התנוחה…. שהרי אתה משתתף במשחק, אתה יודע. אז אל דאגה; "ביום אחד אפור/ גשום או סגרירי/ את עוד תחכי לי/ הכל עוד אפשרי". ואל תתן לניסוח הקלוקל (אפור, גשום או סגרירי?? שלומי- לטיפולך) להעכיר לך את התקווה. השמיים הגדולים, כוח הכבידה והמגנטיזם (מה נסגר, זה אותו הדבר?) יקרו בדרכך מאן דהיא במידת העייפות המתאימה לך. אני מקווה שלא רק נשיקות תהיינה שם. דבר אליה, ידידי. תהיה גבר.
עשית סלט אחד גדול שם אצלך בהודעה, בחרת להשאיר דברים אניגמטיים, בחרת את התזמון, הראת שאת קוראת אותי מכל כיוון, יצאת מלכה.
נכון גם יש אצלי עייפות, וגם מירמור קל לא חשת בזה? אבל לא בגלל רק בגלל זה המשאלה שלי כזו, החיבור בלי מילים, חיבור רק של גוף הוא כל כך כייפי שעכשיו כשאני כותב לך את השורות האלה ונזכר ברגעי החסד שגוף אחר נתן לי עולות דמעות בעיני.
עוד משהו שכדאי לך לנסות, להזדיין עם מישהו קודם כל בגלל שיש משיכה, לא בגלל איך שהוא מדבר, לא בגלל האוטו, לא בגלל הכתיבה שלו, לא בגלל שהוא חמוד, להזדיין איתו כי נורא בא לך.
אתה נותן לחיבור הפיזי- תחילה תכונות של קשר אמוציונאלי (מאמציונל אותו). בוא נפריד לרגע בין השניים-
אם אתה מזמין את עצמך להתחבר לצרכים הפיזיים שלך (דרכי)- אני סומכת ידי על איבריך האינטימיים, ואומרת- גו פור איט, בוי! לפעמים ההכרות הטובה עם הליבידו עשויה לנקז חלק ממורסות המודעות העצמית המופרזת שלנו, שלא לדבר על הערך הספורטיבי, קירוב הלבבות, והעונג פר סה. קצוות העצבים יודו לך, וגם התודעה.
אבל אם אתה מנסה לשכנע אותי שמפגש מיני, סוער ככל שיהיה, מתחלף או מסמן תחילתו של קשר אישי עמוק, אני נאלצת שלא להסכים. הייתי בסרט הזה פעם אחת או שתיים יותר מדי. היו אנשים שהרגשתי הכי קרובה אליהם שאפשר במיטה (הרשה לי לכנות את זה- לטווח קצר), אבל התוך שלנו לא נפגש דרך מילים, התנהגויות והתנהלות שגרתית. גם להיפך, אבל לא עד הסוף. ברשותך האדיבה, נמנעת מלפרט.
אני מתחילה לחשוב שאתה מוצא את הסיפוק החלקי של הצורך שלך בקרבה דרך גוף, פשוט כי אתה לא סומך על עצמך יותר שתוכל להתאהב. בעניין הזה אין לי אלא לחבק אותך. ולהציע טישיו. אתה יכול לתאר לעצמך לגמרי לבד איך אגיב על המורא הזה שלך.
אה, ו… אורי? בגלל האוטו?… חשבתי שאתה נותן לי קרדיט.לא סקטים לא קונה…
את צודקת עם המילים החכמות שלך, אני דיברתי על ההתחלה ועל ההתחלה בלבד,
לא ציפיתי להכנס עם מישהי למנזר השתקנים, ואם אחרי שנפתח את הפה זה לא ילך, לפחות היה לנו את הזמן שנהנינו לא?
תודה על החיבוק (זה כיף) אבל הצרה אצלי דווקא שאני מתאהב בקלות, כמעט בכל מי שאני רואה, את מאמינה? צחוק הגורל. גם בחורות שאני לא נמשך אליהן, אם אני נותן סיכוי ואומר אולי בכל זאת יהיה פה משהו, בסופו של דבר אני יכול לראות אצל אותה בחורה את הצדדים היפים שלה, ולהתאהב. אני לא סתם תוהה על מהות של קשר שמתחיל רק ממשיכה.
פשוט נמאס לי (את יכולה לקרוא לזה עייפות, את יכולה להניח שהיא עייפות כוללת) מלשחק.
יום מצוין שיהיה לך,
גרמת לי לחייך.
למעשה הצעת לי "להתנסות" בפתרון שאתה מעיד שלא משרת את מטרותיך-אתה מעיד שקשר נוסח משיכה- תחילה לא מניב את התשואות המקוות. נוט אני מור, טנקס. עוד המלצות קלוקלות? אולי איזה חומוס עם קוליפורמים? 🙂
כשאמרתי שאתה מתקשה להתאהב, התכוונתי למשהו עמוק יותר. ליצור קשרים הדדיים, ולא רק לאתר את הפרופיל היפה של כל חצאית שנענית. אתה רואה מה אתה מנסה לעשות? להכריח את עצמך. ואני לא מסכימה שזה לא גורם נזק (הכי גרוע- היה לנו כיף). אתה מבזבז שטחי- לב, אנרגיות רגשיות, בתהליך הניסוי וטעיה הסיזיפי הזה. מוטב לדעתי להשאר נקי ומרוקן- כך שכשיקרה בדרכך ענף ראוי להתלות בו, תוכל ליצוק לתוכו את כל המשאבים הנהדרים האלה (וגם המיועדת). זו אמנם תובנה אינדיווידואלית, אבל אני חולקת אותה איתך כי נשמע לי שאנחנו פועלים באופן די דומה.
ושוב, משחקים יש תמיד. נשמע לי שעכשיו מתאים לך משחק בכנות. פייר אינף: מצא לך שותפה למשחק הזה. הגעלו יחד מכל ה"שחקנים הבלתי אותנטיים", והתחממו לאורה של החשיפה שלכם. אבל אל תשכח- אתם מבעירים ומווסתים את האש, אתם צולים את המרשמלוז, אתם מביאים אתכם לפיקניק צדדים מסוימים בכם. כולנו שחקנים.
מרוצה מאוד ממעמד "יצרנית החיוכים" שרכשתי לעצמי בדי עמל, אבל מנסה לגרוף גם את מדליית "שותלת תובנות- אינסטנט" 🙂
עד כאן פזיתוס ז'קיאל- רקונט מאולפננו שבמרכז הארץ. סופ"ש נפלא.
לא מכרתי לך פתרונות, הצעתי משהו, לא אמרתי שהוא תמיד מצליח, לא אמרתי שיש לו צדדים חיוביים בלבד. שיחת הראיון המשמימה של תחילת ההכרות על כוס קפה תמיד מצליחה ? (אוף, אני לא אוהב להתגונן 🙂 )
אני מסכים שכל העולם במה וכולנו שחקנים, השאלה מה המינון של המשחק. אני מנסה לצמצם את המשחק שלי למינון הנמוך ביותר שניתן, לא כל כך אוהב את עצמי משחק, לא אוהב שמשחקים בי, זה אני.
אולי את צודקת, ואולי מספיק עם הלב המשוגע שלי שרוצה אהבה ומחפש אותה בכל חור, אולי הוא צריך קצת שקט, להרגע, לחכות, יכול להיות.
אני מוכן להעניק לך את מדליית "שותלת התובנות"
אבל הכי הייתי רוצה להעניק לך
נשיקה
תמשיך לחייך. יפה לך.
אורי יקר ומקסים
לך עם הלב ,המדהימה עוד תגיע.
והעיקר,עזוב את פזית הפלספנית.היא לא בשבילך.
גם אנחנו רוצות להתחיל משהו עם נשיקה – קודם תנשק אחרכך תדבר.
אבל אבל אבל אתם לימדתם אותנו אחרת – כי אם את כנה ובלי משחקים ואם את קודם מנשקת ואחר חושבתת אז זהו – את שלו והוא לא צד ואת טרף קל וטרף קל זה לא ספורט וטרף קל זה עם כולם ובקיצור את כל החששות וכל הפחדים שלכם הכנסתם לנשיקת " שלום אתה מוצא חן בעיני" אחת קטנה.
אז למדנו והפנמנו ואם אתה באמת מוצא חן בעיני אז אתה תעבוד קשה – כי מישהו או משהו לימד אותכם שאם לא עובדים קשה אז זה לא שווה אז אתם משפילים את עצמכם כי אתם קבעת שככה משחקים. ואנחנו – אנחנו בכלל לא רוצות לשחק כל מה שבאמת אני צריכה עכשיו זו נשיקה אחת קטנה ואם אפשר שקר לבן אחד תמים שיבטיח לי שהכל יהיה נפלא ונהדר.
יש משהו במה שאת אומרת. אני יכול לומר שהפחד הוא בעצם שלך, כי את חושבת יש כאלה שלא יבינו את הנשיקה שלך נכון. אבל כאמור יש בזה משהו לדעתי. השאלה מי האדם שמולך, לאנשים שונים יש רצונות וציפיות שונות, קשה לתהות על מלוא קנקנו של אדם עפ"י הרושם הראשוני, לא תנסי לא תדעי.
ההרגשה שלי אומרת, שיהיה לך טוב, כי את אדם טוב.
איזה חבל שאי אפשר לנשק דרך המסך,
נשיקה וירטואלית חמימה.
אורי , חומד, אפשר גם חיבוק – חיבוק דוב. ומה עם השקר הקטן והלבן שלי?
מה אני אגיד לך בגדול כולנו שונים (חלקינו משונים יותר) וכל אחד הוא עולם ומלאו. ועם כל זה יש משהו כנראה בתאורית "הזיכרון הקוקטיבי" ואולי ככה לימדו אותנו בלי לשים לב שאנו הבות צריכות להיות מתוקות וקשות להשגה – אתם תעבדו קשה לפני (ואנחננו – אחרי).
ניחא שיהיה. ביני לבינך ניסיתי כבר כמה וכמה טיפוסים, הרגיל, הרגיש, אמיתי, בלי משחקים ועם ותמיד אבל תמיד מסקנה היא אותה המסקנה- אז איך אמרו חכמים ממני? אם אי אפשר לנצח – תצטרף.
בכל אופן – אורי , עוף מוזר ומקסים תודה על הנשיקה ועל הדיאגנוזה – מילדה אחת שממש אבל ממש מתאמצת קשה להסתיר את הטוב שבה 🙂
לאהוב ללילה?
בעברי הלא מפותח חיפשתי חום ואהבה דרך קשרים מיניים .
כיום המין הוא התעלסות של אהבה וביטוי לאינטימיות זוגית .
אין מקום לאשלייה שמפגש מיני יחידי יש בו אהבה . יש בו תשוקה חייתית ועוורת , אומללות וניסיון נואש להגיע לאהבה .
אהבתי את המאמר, העניק לי קצת נחמה בשעות קשות, ובסך הכל, גם אני כמו כל ילדה תל אביבית מצויה גדלתי במרווח שבין חוף פרישמן לקולנוע פריז, אבל אז נזכרתי, זה לא כל כך פשוט, למצוא מאהב לשעה קלה ולהרגיש כמו בסרט, הגברים לא אותם גברים, ואנחנו, זה לא בא לנו כל כך בקלות, לפחות לאלו מבינינו שאני מכירה.
הפרדוקס הוא שהכי קל למצוא זיון לשעה קלה או איזה סטוץ כשמאוהבים במישהו אחר, אז לא משקיעים בזה יותר מדי אנרגיה רגשית, אבל כנחמה זה נראה לי פוטנציאל של אסון.
אבל בכל אופן מאוד אהבתי את המאמר.
גרם לי להיזרק תוך שנייה לעירוב של זכרונות מתוקים-חמוצים, טעמים, ריחות וצבעים.
הכוונה ברורה ורצויה, אך היישום, היישום….
המאהבים צרפתים ככל שיהיו לא ישביעו את נפשי
גם לא עציצים במרפסת ובית.
התחושה שמישהו אוהב אותי וחושב עליי כל שנייה כל דקה
תרומם את נפשי,אז אוכל להיות עסוקה במקום להתעופף כמו פרפר בשדה פרחים.
אני שונאת את הריקוד המטורף הזה-זה נורא מבלבל.
מה?
ראיתם פעם מה קורה לגברים ארופאים נחשקים במגע עם השמש? הם הופכים לגוש בשר אדמדם ומיוזע ונדמים לחזרזירים קטנים וצווחנים.
זה קרה לי פעם באמת.התאהבתי במורה שלי לאנגלית שהיה כ"כ כריזמטי בנוף הלונדוני הרומנטי,אז גררתי אותו לכאן ואחרי טיול קטן לים המלח התרחשה לה המטמורפוזה האיומה הזו ו…הופ,התקלפה לה הכריזמה בשמש היוקדת של הערבה.
ואני אומרת- הלאה למשחקי הפיות המטופשים.לחיות עכשיו פרושו להכיר בעבר ולהשלים איתו ועם כל הצלקות שהוא משאיר.אז אולי לא נצטרך דמיון מודרך והונאה עצמית.