סיפור קצר: "אני חוזר לאותו מספר נשכח, מסתכל על הספרות ומשתעשע באפשרות ללחוץ על הכפתור הירוק"

מחסום

הקטנצ’יק עומד על ברכיה של אישה מבוגרת, כנראה אימא שלו, מצמיד את פניו לחלון ומחייך אליי. זאת אולי הפעם הראשונה בשבוע האחרון שאני רואה כאן חיוך אמיתי. צודק הילד, כשחושבים על זה: איש מצחיק – לבוש כולו בירוק, עם קסדה מוזרה על הראש ודבר ארוך כזה שעושה רעש, כמו שיש לחלק מהאנשים בכפר – שואל את אבא שלו שאלות, ואבא מחייך כל הזמן.
אני מסתכל על האוטו כשהוא ממשיך לנסוע, והילד מנופף לי לשלום מהשמשה האחורית. אימא שלו מושכת אותו למטה ואני מפנה את המבט לאופיר הנהג, שעסוק בפלרטוט ממש לא עדין עם איזו סמבצי”ת בת 19 שהוא אף פעם לא ראה. אני שולף את הסלולרי מהכיס ומסתכל בו לדקה ארוכה, כאילו המבט שלי לבדו יכול לגרום לו להתעורר לחיים.
מונית צהובה מתקרבת וגבאי שואל אם אני יכול להסתדר לבד לכמה דקות, כי האישה בדיוק התקשרה. נהג המונית מדומם מנוע ומגיש לי ארבע תעודות זהות. אני מעביר אותן לאופיר, שיבדוק את המספרים עם הסמבצי”ת שלו, ושומע את גבאי בהתלהבות “נו, אתם עושים כל מה שאימא מבקשת? אתם מכינים שעורים? תהיו ילדים טובים ועוד שבוע אבא יחזור.” אופיר מחזיר לי את התעודות ומהנהן שהכל תקין, וגבאי מוריד ווליום “אז איך את מסתדרת? בסוף הלכתם לאימא שלך אתמול בערב? כן, גם אני.” המונית עוברת אותנו וגבאי מסתובב וכמעט לוחש “אני אוהב אותך, נשמה שלי… מאוד מתגעגע.”
באופק אין אף רכב, אז אני מתיישב על מכסה המנוע של הג’יפ ושוב מוציא את הסלולרי, מדפדף בין השמות והמספרים. דווקא מקום יפה, אני חושב לעצמי. יכול היה להיות נחמד לקחת איזו שבת ולטייל כאן בין מטעי הזיתים, אם רק המצב היה שונה. “אין כמו מילואים, אה?!” גבאי מעיר אותי עם צ’פחה על הגב, “קצת חופש מהאישה, מהילדים, מהעבודה.” אני מחייך אליו וקולט שנעצרתי על אחד המספרים. אולי שלושה חודשים לא ראיתי את המספר הזה מהבהב לי על הצג, בחודשיים האחרונים אפילו לא העזתי להסתכל בו – ופתאום עכשיו, באמצע שומקום, אני יושב ובוהה בו כבר חמש דקות, לוחץ על כפתור הבקרה המרכזי בכל פעם שהתאורה נכבית.
“מגיע רכב,” שחר סופסוף משמיע אות חיים, ואני מיד דוחף את הטלפון לכיס. הוא וגבאי מבצעים בדיקה מהירה של תא המטען ושולחים את הנהג לדרכו. שחר חוזר לסלע שלו וממשיך בשיחת הסמסים האינסופית עם החברה. רק בני 22 וכבר עוברים לגור יחד. מי יודע, אולי הם גם יתחתנו תוך שנה-שנתיים. גבאי מסתכל בו בחצי זלזול-חצי קנאה: עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהוא הרשה לעצמו להראות אהבה בצורה כל כך גלויה, וגם אז, בחיים לא היית תופס אותו כותב משהו כמו ‘אני חולה עלייך יותר, שלוש נקודות, סמיילי’. הוא שייך לדור שהראה אהבה לחברה שלו בזר פרחים להורים שלה בארוחת ערב שבת. דור של גברים שחיזרו בלי לפחד שייראו נלהבים מדי, ושל נשים שידעו שאם בן הזוג שלהן מצליח להגיד את המילים “אני אוהב אותך”, הן יכולות להיות בטוחות בזה.
אולי שחר צריך לקנא בו.
אני חוזר לאותו מספר נשכח, מסתכל על הספרות ומשתעשע באפשרות ללחוץ על הכפתור הירוק. אני בסך הכל אגיד שלום, אשאל מה העניינים, מה כבר יכול לקרות? “הגיע הגלגול,” אופיר מכריז כשג’יפ מתקרב אלינו מכיוון הכפר. תוך שניות כולם כבר מוכנים לתזוזה, אומרים שלום ומאחלים משמרת קלה למחליפים. אחר כך, בדרך מהג’יפ לאוהל, שחר צועק לי מלפנים, “על מה הסתכלת כל כך הרבה זמן בנייד?” “סתם, בדקתי אם יש קליטה.”
גבאי מחייך ונותן לי טפיחה קלה על הקסדה: “אתה כזה פחדן.”
“פחדן?” אני מיתמם.
“כן, פחדן. ומילא להיות פחדן במחסום – זה יציל את החיים שלך – אבל בחיים האמיתיים זה רק יגרום לך לעשות טעויות שתצטער עליהן בעוד עשר שנים.”
“ואם כבר עשיתי את הטעות?”
“או שתנסה לתקן אותה, אם עדיין אפשר, או שתפסיק להצטער עליה ותמשיך הלאה. אבל עכשיו עזוב שטויות ובוא נלך לאכול.”
“תלכו, אני אבוא בעוד כמה דקות,” אני נעצר ומניח את הקסדה על הרצפה. אני מחטט בכיס ומבין עטיפות הוופלים, הכפפות והטישו, מוציא שוב את הנייד. דפדוף מהיר מחזיר אותי לשם שתמיד גרם לי לחייך כשהופיע על הצג. אני מסתכל במספר לדקה ארוכה, וכשהאור כבה שוב לוחץ על כפתור הבקרה.

תגובות

  1. בא לך להתקשר אליהאליו?
    תתקשר, מה כבר יכול להיות.

  2. אלמוני

    יאללה, מה הענין? תתקשר אליו/ה ותברר אם עדין רלוונטי לתקן את הטעות או מקס’ לעשות שיחת חולין קצרה… אף פעם לא תדע אם לא תנסה (-: בהצלחה

    • אני באמת מודה לכם על העצות, אבל אתם חייבים להבין – זה לא מקרה אישי שלי ולא מבוסס על סיפור אמיתי. סתם סיפור פרי דימיוני הקודח.

      בכל מקרה, הייתי שמח לדעת אם אהבתם אותו או לא. סתם בתור סיפור.

      אלעד

  3. אני אהבתי, הצלחת להעביר את הרגשות שעוברים על כולנו לפני
    שלוחצים על “הירוק”.

  4. ממש אהבתי
    הרגשות הועברו בצורה מאוד אמיתית

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *