מיטה

כעבור שבוע, טסתי אליה ללונדון וכמעט בכיתי כשגיליתי שג’ארביס קוקר הוא שכן שלה וחבר של חברה שלה מיודד עם להקת הכמיקל ברדרס, איתם ישבנו ביחד בבר אנגלי קלאסי ביום ראשון ואכלנו סאנדיי רוסט. לא הפסקתי לשלוח אס-אמ-אסים שהודיעו על מעללי לחברים בארץ, וגרמתי לכל מי שהכרתי להיחנק מקנאה.
דפקתי הררי קוק, והקוק כאן הוא קוק לונדוני, אבקה ברמה גבוהה, לא כמו החרא המעורב באקמול שמוכרים בכספומטים בלוד. שיקרתי ואמרתי שאני אוהב אותה ואני רוצה לגור איתה.
היא אמרה שהיא רוצה את אותו הדבר, אבל רק שזה לא יהיה בישראל. הייתי שיכור לחלוטין. ברגע ששמעתי את השם של המקום המגעיל והדוחה, של המדינה שהפכה מאותו רגע לארצי לשעבר, רצתי לשירותים והקאתי את נשמתי.

כעבור חודש, היא הגיעה לישראל רק כדי לעזור לי לארוז ולהתארגן לעזיבה. הסתובבתי גאה בכל המקומות בהם נהגתי לבלות והכרתי אותה לכל מכרי שעד עכשיו רק שמעו על אודותיה מפי. במיוחד התרגשה מיחסי הרומנטיים עם עורכת התרבות של “וואלה!”, ציפור צבועה שחיה עם בן זוגה הצלם שש שנים בלונדון, אך מכיוון שהקיפה את עצמה בישראלים, לא הצליחה לפרוץ את מעגל הגטו וליצור שם קשרים עם המקומיים. על פני השטח היא ניסתה ליצור את הרושם שבעצם היא בכלל לא גרה פה, מדלגת בין כאן לשם ומעורבת בכל מיני מיזמי צילום בינלאומיים בהם מעורבים אמנים שמגנים את הכיבוש. וטוענת שבן זוגה בכלל לא מכוון את האמנות שלו לכאן, כי הכול קשה פה. השמועות על הקשרים שלי, או יותר נכון האס-אמ-אס על המפגש האקראי שלי עם חברי הכמיקל ברדרס יצר כנראה גלים בעיר.
עכשיו פתאום הציעה לי לכתוב ביקורת מוזיקה באתר המחורבן שלה וזה אחרי כמה פעמים שרמזתי לה שאני מעוניין והיא התעלמה כאילו לא שמעה. עכשיו היא מרימה טלפון, מציעה שאולי נקפוץ אליהם לדרינק כשהחברה שלי תבוא לארץ ואולי גם ניפגש באנגליה.
רבים, שאת צבע הקנאה בעינם יכולתי לראות, עטו עלי. האמת היא שדי ריחמתי עליהם, אחרי הכול הם יבלו את חייהם העלובים בדלי האבק המחניק לו הם קוראים מדינה. גורלם מקובע וכל שנותר להם לעשות הוא לטפס אחד על השני בניסיון להכשיל איש את רעהו. הם יתחרו אחד עם השני על גימיקים אומללים שלא יובילו אותם לשום מקום, אולי לשער של “שבעה ימים”, הצלחה פרובינציאלית עלובה בעלת תקרת זכוכית שתהדוף אותם חזרה לתחתית הבור. אני מוזיקאי ולמה בסך הכול אני יכול לשאוף בישראל? פתאום הפכתי גם לדמות רצויה בקרב אותם מוזיקאים שלא רצו לנגן איתי לפני כן. לומר את האמת, נהניתי מכל רגע. העמדתי פנים כאילו היה זה אך טבעי שגורלי יוביל אותי ללונדון, אבל מאחורי גבם הנפתי אצבע משולשת לעברם. לכו תזדיינו, לוזרים פרובינציאליים, תקימו לייבלים עצמאיים או תחתמו בהד ארצי או אן.אם.סי, תשירו באנגלית, כלום לא יעזור לכם, אף אחד לא ישמע אתכם. אתם תישארו תקועים בגטו שההורים שלכם בנו בשבילכם עם הערבים והאינתיפאדה וכל האיכס.
אפילו משפחתי יצאה מגדרה. לאות תמיכה קיבלתי מאבי אלף דולר כדי שאוכל להסתדר בהתחלה. הוא שיבח אותי ואמר שזו החלטה מוצלחת. רק אז התחלתי להבין שזה הצעד החשוב בחיי, אולי מלבד היום בו הורי התגרשו ועברתי עם אמי מיהוד למרכז תל אביב, שבו יכולתי להתקדם מבחינה תרבותית ולא להישאר פרֵח פרובינציאלי. ראיתי עצמי כמו אותם אלו שחיים ולומדים בחו”ל, בעיקר בנים-של, חוזר לביקורים קצרים בארץ, שורץ בים ואומר לכולם שנורא כיף בארץ, מתקשה להבין על מה ולמה מתלוננים כל הזמן.

אחרי שהצלחתי להיפטר מהדירה ולפזר את כל חפצי, נחַתי בנמל התעופה היתרו, גורר שלוש מזוודות טרולי עם משקל עודף. היא פינתה עבורי כמה מגירות בארון שלה, ואז קרה דבר שהיה מאוד מוזר, היא שאלה אותי איזה צד אני מעדיף במיטה. “למה את מתכוונת?” שאלתי אותה.
“יש שני צדדים, תבחר, חשוב לי לדעת באיזה צד אני ישנה”. הדבר נראה לי מוזר. מעולם אף אחת לא שאלה אותי כזו שאלה. “למה זה כל כך חשוב?” שאלתי אותה. היא אמרה שזה מאוד חשוב לה והיא רוצה לדעת, למשל, איפה להניח את הספרים שהיא קוראת לפני השינה, והמשקפיים וכוס המים וקרם הלחות. זה ממש לא היה חשוב לי באותו רגע. “תבחרי את, אני בלאו הכי נרדם כמו כלב ברגע שאני מניח את הראש על המיטה”.
ביומיים הראשונים בהם לא הצלחתי להירדם ניסיתי להישאר בכל זאת במיטה ולא לקום. יציאה מהמיטה סימנה עבורי את ההתעוררות והקימה שלא רציתי בה. כל תזוזה קלה ושינוי תנוחה במיטה אותה הרכיב החבר שלה לשעבר הקימו רעש נורא. זה העיר אותה וזיכה אותי במבט פעור עיניים של אמצע הלילה. “למה אתה לא ישן חמוד, אני רוצה לישון, אולי תירדם כבר”, אמרה. המיטה הנוראית אותה הרכיב החבר לשעבר היתה עשויה מארבע קורות עץ שחוברו יחדיו ויצרו מעין מלבן. ביניהם נמתחו ליסטים דקים מעץ שתמכו במזרן עליו ישנו. מסמרים רופפים חיברו את כל העסק הזה ביחד למעין מיטה רועשת וחורקת.
למחרת בבוקר, לאחר שהסתלקה לעבודתה, לקחתי פטיש וחיזקתי את כל המסמרים בדפיקות נמרצות. אך בלילה שוב המיטה הרעישה מכל תזוזה או שינוי תנוחה, מה שהקשה עלי עוד יותר את השינה. בבוקר שלמחרת קניתי מסמרים חדשים והוצאתי את שלו בצבת ודפקתי את אלה שלי העבים יותר. באותו לילה לא נרדמתי בכלל. מצב חוסר התזוזה והערות העלה אצלי זיכרון ילדות. המשפחה של הילד שגר ממול היתה העשירה ביותר ביהוד והוריו שבו מארצות הברית עם סט שלם של “מלחמת הכוכבים” והוא הציע לי לישון אצלו ולשחק במשחק כל הלילה. לאחר שקיבלתי אישור מהוסס מאמי הגעתי עם פיג’מה מוכן ומזומן להמשיך במשחק אך חברי נרדם ואני מצאתי את עצמי לבד בבית זר, מקשיב לזמזום מחריש אוזניים של יתוש טורדני. לבסוף עזבתי את הבית שלו ללא רשות ונאלצתי להעיר את הורי באמצע הלילה.
הזיכרונות גרמו לי לבסוף לצאת מהמיטה ומחדר השינה אל חדר המגורים. אור הפנס ממול חדר מבעד לחלונות והאיר חלק מהספה ומשולחן האוכל. הבניין שבו נמצא פנס הרחוב הוא למעשה שיכון עוני הנתמך על ידי הממשלה. הבניין על דייריו הקריביים והניגרים היוצאים ונכנסים מדלתות המחוברות למסדרון מרפסת ארוך הפחיד אותי: בניין שיכון ששפך עצמו אל חלל הבית הוויקטוריאני שלה.
מאוחר יותר ייוודע לי מהצבעי כי הבית הזה בו אני נמצא היה בית משוגעים. שאלתי אותה והיא אמרה שמעולם לא שמעה על כך וככל הידוע לה הבניין היה פעם בית ספר לילדים עם קשיי למידה ודירתה שימשה כיתת לימוד וזאת הסיבה להימצאותם של החלונות הרבים שבחדר המגורים.
אני נשכב על הספה, מניח את ראשי על המשענת ומבטי מופנה אל הבניין שממול. מדי פעם מגיע או יוצא מישהו שנעלם במסדרון המרפסת המוארך. מוזר שאיש מהם לא מביט בי. האם הם לא רואים אותי? האם רק אני מסוגל לראות אותם? זה לא הגיוני, כי פנס הלילה שנמצא בחצר שלהם שופך את אורו ומאיר גם את הדירה שבה אני נמצא.
לפני כמה ימים הזדיינו על הספה ולמרות שהווילונות היו מוגפים יכולתי לראות דמויות יוצאות ונכנסות, חולפות במסדרון. “הם רואים אותנו”, אמרתי לה בזמן שהיא רכבה מעלי. היא הפסיקה להתנועע אך לא הוציאה אותי מתוכה, הביטה לעבר הבניין, “הם לא רואים אותנו, הווילונות מסתירים”, אמרה. “אבל אני יכול לראות אותם”, אמרתי. “אתה יכול לדמיין שהם רואים אותנו מזדיינים בראש שלך ולהמשיך לזיין אותי”, היא החלה מזיזה את האגן שלה. “אני לא יכול להמשיך לזיין אותך במחשבה שאולי מחר אפגוש אחד מהם במכולת של הפקיסטני”, אמרתי לה. היא הסבירה לי שהבניין שלה נמצא בקו התפר של אוקסטון ושבבניין שממול גרים אנשים שקונים אוכל קפוא מסופרים זולים במעלה הרחוב והיא מעולם לא הולכת לשם או נפגשת עם האנשים האלה, ומבחינתה הם לא קיימים.
בימים הראשונים במשך כל הלילות שלא נרדמתי, ללא יוצא מהכלל, שיננתי את המנטרה, “אירופה… אנגליה… אני פה, הצלחתי לצאת משם ועכשיו אני פה”. שואף את הריח של מה שנתפס בעיני כחו”ל, כאירופה, כל זאת כדי להזכיר לעצמי שאני בר מזל. בזמן שכל חברי מחלידים בלחות המלוחה של אוגוסט, אני נהנה מקיץ שמשי יבש וצונן, מדווש באופנים לריצ’מונד פארק לאורך התמז, מטפס אל הגבעה המשקיפה אל הכרך הגדול. בשעות הדמדומים לוגם יין רוזה צונן. בכל יום נוספו עוד ועוד תיאורים מעין אלו. ואחר-כך הייתי בוהה בתקרה, אך לא נרדם. השחר היה מפציע והייתי חוזר אל המיטה ומחבק אותה ונרדם לשעה קלה. צעדיה והקולות הבוקעים מהמקלחת היו מעירים אותי. הייתי מכין לה קפה בזמן שהיא היתה לובשת חצאית מחויטת ומכינה עצמה ליום עבודה במשרד. אחרי לכתה הייתי חוזר למיטה לנמנם קצת עד הצהרים ואז יוצא לשוטט בעיר שבעבר היתה המכה ממנה הגיעו הדמויות שעיצבו את עולמי התרבותי והרוחני. אך לא הכרתי איש בעיר הזו ונהגתי לשוטט בה משועמם בניסיון לשחזר את החוויה המתוירת אותה הכרתי. הייתי מוצא עצמי יותר ויותר משוטט באזורים שלא היו קיימים מבחינתה, באזורי העוני במעלה אוקסטון סטריט, ומושך את השהות שלי באינטרנט קפה אליו הגעתי לשלוח אימייל. שם שיחקו במשחקי הימורים ילידי האיים הקריביים, הפקיסטנים וכמה דרי רחוב. התחלתי להעדיף ארוחות צהריים זולות במזללות בהן סעדו אנשים שחיו מקצבה ממשלתית. ישבתי על כיסאות הפלסטיק המשומנים סביב שולחן עם מפות שעם מתקלפות והזמנתי מנות שמנוניות למיניהן. לא ניסיתי ליצור כל קשר איתם, רק בהיתי והקשבתי לשיחות שלהם בעניין רב.
היא חשה שמשהו מציק לי אף שלא דיברנו על כך וניסתה לעזור לי. בארוחת הבוקר היתה מתבדחת שישנה נפלא. אני נהגתי להנהן בהקשבה ולהחליף את נושא השיחה. כעבור שבוע, כשהתעוררנו בבוקר היא הודיעה לי שהיא מתכוונת להחליף את המיטה שעליה אנחנו ישנים ושאותה בנה החבר שלה לשעבר.
“למה?” שאלתי והיא אמרה שהמיטה חורקת בלילה וכל תזוזה שלי או שלה מורגשת ונשמעת. אני אמרתי שזה דווקא מוסיף אפקט של סאונד לחוויית הזיונים. היא אמרה שבזמן הזיון הרעש מוציא אותה מהריכוז והיא חושבת על המיטה.
פירקתי את המיטה שהחבר שלה לשעבר הרכיב בחמש דקות. זה היה מאוד קל. היא חייכה וביקשה שאניח את הקרשים בצורה מסודרת ליד פחי הזבל. בלילה ירד גשם והרטיב את הקרשים שפעם היו המיטה שחריקותיה לא אפשרו לי להירדם.


חלק שני מתוך ארבעה.

לקריאת החלק ראשון.


“מיטה” התפרסם במעיין – כתב עת לשירה, ספרות אמנות ורעיונות המופץ בימים אלה יחד עם “מערבון – מגזין חדש לקולנוע”

על הכותבת ארי ליבסקר, ''מעיין''

נולד בחיפה ב-1972. מתגורר בתל אביב, אמן ובמאי ("ברית מילה" ו"הפואמה הביתית")

תגובות

  1. כל כך לא.
    לא קריא, לא מעניין, לא מרווח. הפסקתי איך שהתחלתי.

  2. ירחמיאל זרחין

    אז מה? בלי מטרה או עבודה החיים לא חיים?
    כנראה.

  3. חזיז ורעם

    כל כך נמוך ועלוב. המשך דל לחלק הראשון

  4. אורחת

    לא עניין אותי. ממילים שחדרו לעיניי קיבלתי את הרושם שהבעיה היחידה של הבחור היא שהוא טרם התבגר. שזה לא פשע כזה
    נוראי. פשוט צריך לחכות כ 6 שנים. אז הוא מתלהב כמו ילד קטן.
    חושב שהוא מגניב בטח. גבר שבגברים.

  5. משעמם!
    פשוט מיותר, בחור מתנשא, רדוד ושיטחי.

    חבל על הזמן.

  6. כמה נדוש, עוד בחור ישראלי מהפרפרייה, ככל הנראה ממוצא מזרחי, עם רגשי נחיתות לגבי מוצאו ומקום הולדתו שחושב שעל ידי כך שיאמץ בפתטיות גינונים אירופים ויטחן איזה בריטית הוא יהפך בין לילה למישהו אחר?

    אי אפשר לברוח מעצמך מותק, מצטערת.

  7. אני מסכימה אתך:-)

  8. סקס בבית או בחוץ איפה שבא לך
    http://sexy666.vox.com/
    סקס

  9. מוטי שצריך מיטה

    לא הבנתי? מה אתה רוצה? טקסט לא קריא בשיט!
    אבל אני בידיוק צריך מיטה חחחחחחחחחחחחח היתחבר לי ענק!http://www.flixya.com/blog/sexme
    http://pushpush.edublogs.org/

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *