מעבר לעקרון האהבה

סערה הייתה

יום האהבה מתקרב אליי השנה ואני מתרחקת. מתאפקת שלא לספר לו עד כמה חבל שהוא מושך ודוחה אותי כאחד. עד כמה מאז ומתמיד הוא היה דביק מידי לטעמי, דביק ומיותר.
ערב, בחוץ קר ואביך ובפנים שקט. הייתי רוצה לשתף את הערב בסופה המטורפת שחלפה. הייתי רוצה לדעת איך מתארים היטב את החורבן ואיך הכל נראה יפה כלכך אחרי השקט. הייתי שמחה להכריז הלילה שניצלתי את ההזדמנות כדי לטאטא את שברי הזכוכית. שניצלתי את הזמן למיין דברים, לנקות, לזרוק את שלא רלוונטי. נזכרת בהרס ומודה שאחרי סופה שכזו מבינים כלכך הרבה דברים.

הנה חלפה לה

אני מוזגת לי וודקה אל כוס פלסטיק, מוסיפה קרח, נושמת את הסביב. חושבת על הדברים שעברתי במעט זמן. נכנעת לשניות ספורות לכאב ואז מזדקפת, מעריכה אותו ומודה לו על שפקח את עיניי.
משתחווה בפני התובנות. כמהה להודות ליופי שמתגלה לאחר הסופה.
עד לא מזמן הייתי ממליחה יותר מידי, מפזרת מלח ללא הכרה על מזון שמטבעו טעים. שותה את הקפה עם ארבע וחצי כפיות סוכר עד שהמתוק מידי עורר בי בחילה. הערב אני מעדיפה את הפושר, את ה’לא רותח’ ו’לא קפוא’. את הלא יותר מידי ולא מעט.
לפני המבול ידעתי שמזג האוויר עלול להיות לעיתים בלתי יציב, אז העדפתי לסגור חלונות ודלתות. מספרת לערב שרק לאחר הרוחות הסוערות הבנתי מדוע. הבנתי כמה קשה לסמוך כשאפשר להיפגע. כעת מפרגנת לכמויות הנכונות.
חולפות להן דקות פשוטות, הוודקה עושה עבודה נהדרת ואני מחייכת. מבינה שהאכזבה כואבת אך ראויה כדי להבין. כדי לבחור למי להתקשר אחרי הגשם השוטף ולוודא ששלומו טוב. להרגיעו שזה עבר, שאין סיבה יותר לדאוג.

ופניך שוב רוגעות כפני הים

אחרי הסופה אני מבינה איך קרה שהעדפתי את המזיק על פני המזין, בידיעה מראש שהמצפון עלול להעיר על כך וזאת רק בכדי להסתער. רק כדי לבלבל את הגוף. כדי לטמטם את הנפש החותרת לנחת. הבנתי שלעיתים אני זקוקה ליפול על הטוסיק כדי לקום מחדש. להרגיש את הרגליים חלשות ובכל זאת להתייצב. להציץ אל מה שהיה טרם הסופה ולראות את הנותר עכשיו.
מביטה כעת החוצה אל הרחוב הריק, ששרד את הרעם והגשם השוטף. כל עוד הנפש רוצה, לא הכל אבוד. להפך. הכל מתחיל אחרת. יום האהבה מתקרב אליי שוב, מגיש לי פרחים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *