האם ככל עסק חייב גם הרווק לבנות לו מדיניות של ניהול אכזבות במסגרת ניהול הסיכונים? שי שומרוני מבהיר

מערכת לניהול אכזבות

קומוניקט הטונה

כשחידשתי את חוזה דירתי השכורה, שוחחתי עם בעל הבית הפולני שלי על אהבה ואמרתי לו שאינני רואה בת זוג בחיי בעתיד הקרוב. הוא עטה פנים מלאי רצינות וחמלה ושאל בפאתוס: “למה? בגלל האכזבות?” אמרתי לו שלא, פשוט טוב לי לבד. הוא הסתכל עלי במבט מחוייך ואמר: “אתה יודע מה הבעיה?” “לא”, אמרתי בלי חשק לשמוע. “הבעיה היא שאתה עוד עלול להתרגל לזה”. מהו אם כן ההרגל הזה שכל כך מפחיד אותנו? למה הוא פחות נחשב מההתרגלות הבלתי מתפשרת של לחיות ביחד? התשובה נעוצה בשתי מילות קסם, שמלוות את הכלכלה המודרנית כבר שנים – יחסי ציבור.
כמו קופסאות הטונה, עליהן חתומה התחייבות שלא ניצודו שם בטעות כמה דולפינים, כך לאכזבות שביחד יש יחסי ציבור טובים יותר מאלו שלבד. ריחמתם פעם על הטונה, שצלצל עבה חדר לגופה? היא בותרה, הומלחה ונטחנה בדרך לקיבתכם? כמובן שלא. אבל הדולפינים המסכנים, עליהם יש להגן ולשמור. במילים אחרות, לקשיים המשותפים יש יחסי ציבור של דולפינים, ואילו את הקושי הסינגלי ניתן לחתוך, להחמיץ ולבלוע – הרי הוא בסך הכל דג גדול וטיפש.

אכזבות

המעניין הוא שהנחת היסוד בשיח המקובל על יחסים היא שקשה. קשה ביחד וקשה לבד. הזוגיות מבלבלת אותנו, והרווקות עוד יותר. אנחנו מפחדים להתאכזב כשאנחנו לבד, ולא מפסיקים להתאכזב כשאנחנו ביחד. מתחת למעטה המאצ’ואיסטי או הפאם-פטאלי שלנו מסתתר פרצוף חמוץ ומבועס שרוצה רק לישון במקרה הטוב, ולנחור במקרה הפחות מעודד. וידוע הוא שמאוכזב הוא מי שמצפה.
אז מה זה למען השם? אנחנו מצפים למה שמצפים מאתנו – לחיבור בו הגבולות בין הרגש להגיון מיטשטשים, בו המשמעות נוצרת מעצם היותו, ובו בעצם אין ציפיות ואין אכזבות – הכל מושלם. היקום, כידוע, שואף לאי סדר ואתו אנחנו – בעולם בו הכל מתבלגן סביבנו, נותרה לנו רק משמעות אחת – לסדר .ולצערכן בנות, המשימה הקוסמית הזאת הוטלה באופן בלתי שוויוני עליכן. מכן מצופה לסדר את חיינו הרווקיים הבלתי רצויים. להוציא את הבירות והקונדומים מהמקרר ולמלא אותו בכל טוב. מכן מצופה להחליף את גרדרובת הבגדים המרופטים והלא מעודכנים שלנו ולהחליפם במיטב האופנה העולמית, מכן מצופה לגלח את שיערנו המקריח (או לשלוח אותנו לספר) כדי שנראה צעירים יותר. והכי חשוב – מכן מצופה לצפות מאתנו. וככל שאתן מצפות יותר, אנחנו משתפים פעולה פחות, אתן מתאכזבות יותר ואנחנו מצפים מכן ליותר ומאכזבים יותר. מעגל הקסמים לא נפתר לעולם, אלא רק מתחזק. אני מאוכזב משמע אני קיים – ואף אחד לא יכול להטיל בכך ספק.
במילים אחרות, האכזבה היא כלי חשוב להצלחה של מערכת יחסים. היא הרבה יותר קוסמית מאישית. המקור שלה נעוץ בחוסר יכולתנו לסדר את המציאות על פי התבנית שרקמנו. ולכן שווה לנו לקבל אותה, לזהות אותה ולהיות אמפטיים כלפיה. הנסיון להמנע ממנה על ידי הקטנת הציפיות חסר סיכוי. כמו כן, האמונה שהיא תעלם ברגע שנמצא את בן זוגנו איננה קשורה למציאות. האכזבה יכולה להיות מורה דרך נפלא בכך שהיא שומרת על התלם השפוי של רגשותינו ומהווה משקל נגדי אולטימטיבי לפנטזית האהבה המושלמת. האהבה והאכזבה הן כמו התאומות הסיאמיות שחיו נהדר ביחד עד הנסיון הכושל להפרידן בניתוח.

ולפני פרידה – הסבר מפורט לבעל הבית

לבעל הבית שלי אני רוצה לענות בכנות – רציתי להיות לבד לא בגלל שהתאכזבתי מהביחד, אלא כדי לחוות אכזבה מסוג אחר; קצת פחות פופולרית, קצת פחות זוהרת, אבל היא חדשה והיא שלי. לא רציתי לשבור אותה, אלא להשתמש בה נכון יותר. האם זה מקטין אותה? כנראה שלא, אבל היא הרבה יותר נסבלת. את יחסי הציבור אני משאיר לביבי, בזה הוא ממש טוב. רוצה? תקבל. לא רוצה? תתאכזב – לטונה זה כבר לא משנה, היא בקופסת השימורים ויש לה שמן על העין.

תגובות

  1. כן, שי, מסכים איתך. אבל שלא תחשוב שדולפין שבלופ המאכזב מרגיש שהוא דולפין.

  2. א. נונימוס

    נקודת מבט מעניינת ומנוסחת הייטב עם דימוי יפה ונוח להבנה.

    רק שאלה קטנה לי אלך, כל כך הרבה זמן הקנדומים נשארים אצלך עד שאתה צריך לשמור אותם במקרר? (“מכן מצופה לסדר את חיינו הרווקיים הבלתי רצויים. להוציא את הבירות והקנדומים מהמקרר ולמלא אותו בכל טוב.”)

    אחי, תעשה כמו חבר שלי, בעצם לא חבר שלי אלא חבר של חבר שלי, בעצם אני אפילו לא מכיר אותו אבל יש לו בעייה דומה לשלך ובגלל זה הוא קונה פעם בשנתיים חבילה קטנה של שלושה קונדומים והיא מספיקה לו לשנתיים, כך שגם אם נשאר אחד או שניים לא הפסדתי הרבה.

  3. עוד גבר

    הנושא בהחלט חשוב וראוי לדיון. פעם חשבתי על זה שעוד לא קמה
    מפלגה שתייצג את ציבור הפנויים/ות.. זה ציבור גדול ומכובד
    (800 אלף? פעם קראתי). אולי זה בגלל ש”פנוי/ה” זה לא מצב
    שהפנוי/ה הממוצע/ת רוצה לראות בו מצב תמידי (אני בוודאי לא).
    האכזבה לדעתי לא חייבת להיות התאומה הסיימית של האהבה.
    מה שצריך הוא מערכת לניהול *התאמות*, לא לניהול אכזבות.
    קצת בדומה למלחמה ושלום, אפשר להשקיע בכלי נשק ולפעמים
    באמת שאין ברירה… אבל החוכמה היא לדעת איך להשקיע
    בשלום…

  4. מאוכזבת

    האכזבות הן מנת חלקינו בכל גיל ובכל מצב צבירה.
    מרכיב מהותי בהתבגרות הוא פיתוח והטמעה של מערכת לניהול אכזבות לצמצום הנזקים שדוחקת את כל החלומות החוצה.

  5. פאנקי ביבי

    דווקא הלישון באלכסון והלו”ז הנזיל שאפשר מאוד להינות מהם נתפסים אצלך כאכזבה.
    בעיני רק תקופה טובה עם עצמך יכולה לגרום לך לא לפחד מאכזבה של ביחד ולקחת סיכונים בחזית הזוגית.

    עזוב את הקופסה, מה אתה אומר על סלט טונה לשניים?

  6. אני מתגעגעת לאקס

  7. אלמוני

    אפשר להזמין אותך לסלט טונה?

  8. אלמוני

    אם הוא לא יהיה טעים נוכל להתאכזב ביחד

    • פאנקי ביבי

      אנונימוס יקר!

      בעולם של אינדבדואליים אנונימיים יש המון סיכוי לאכזבה.
      השאלה היא למה לי לחלוק איתך את הסלט שלי?
      (ייתכן שיציאה שלך מאחורי המסך עשויה לגרום לי להוסיף תבלינים מעניינים לסלט…)

  9. קצת יותר מדי בלבולי ביצים שמסביב, במקום מילים ברורות.

  10. לא מבינה ולעולם לא אבין איך אתם הגברים מצליחים לבנות לכם תאוריה שלמה (אפילו נשמעת אמינה) שתתרץ את בעיית האומץ שלכם.
    יכול להיות שרק אתם חיים בסרט הזה….

    • עוד גבר

      אני מסכים שלאומץ (או העדרו) או אם תרצי ביישנות מצד הגבר
      יכולה להיות השפעה חשובה, אבל, לעניות דעתי ההדיוטית,
      זו לא כל התמונה.
      בכל מקרה, הנה מאמר, מרשים לטעמי, באנגלית, שמנסה
      להסביר מנקודת ראות של מה שנראה לי כפסיכולוגיה
      אבולוציונית, למה לגברים (לחלקנו) לכאורה קשה להתחיל עם
      מישהי דווקא כשבאמת נמשכים אליה:
      http://www.staff.newcastle.ac.uk/nikolas.lloyd/evolve/askout.html

  11. הלבד לא תמיד מאיים, ואפילו נחוץ בתקופות של שינויים ופסק זמן בחיים, אבל הוא חסר את האהבה.

    נכון שאין הרבה הבדל בין האכזבות הזוגיות לאכזבות שבלבד, כך שממילא האכזבה איננה הגורם שיכריע בין הביחד או הלבד.

    אבל למה לפתח מערכת לניהול אכזבות? צריך לזכור שציפיות נועדו לכריות ולא לבני אדם. החיים מלאי הפתעות, חבל להשקיע זמן בניהול אכזבות.

  12. אין כמו סקס עם האקס (זה שידע לזיין, לא ההוא הפלגמט).
    אני יודעת שזה לא קשור לכתבה, אבל הייתי חייבת….

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *