געגועים למקס

אחד הסיפורים המעניינים ב"געגועים למקס", רומן הביכורים של לילך סיגן, הוא בחירתה של בושם, הגיבורה הקלאסית הנקרעת בקונפליקט עתיק היומין של הדמות הנשית מאז ומתמיד: הבחירה בין הרגש להגיון או בין הגבר המסמל את הפראי והארוטי (רט בטלר, לדוגמא, או הגנן של ליידי צ'טרלי) לבין הגבר המהוגן והרוחני- בן הזוג הפוטנציאלי להקמת משפחה על פי הכללים (אשלי ב"חלף עם הרוח"). נראה שבחירותיהן של הנשים בבני זוגן התבססו מאז ומתמיד על שיקולים של הגיון מעל לשיקולי רגש. היא יודעת כי: "לעולם לא תצליח לחיות ללא מקס, שהיא זקוקה לו כדי להרגיש", אבל מנתחת את בחירתה במונחים שיווקיים של אשכולות המתארים קבוצות סטטיסטיות של אנשים האמורים להיות בעלי רקע סוציואקונומי, שאיפות ורצונות דומים: "ואני? כלת פרס המשעממת מכולן אימצתי לעצמי את האשכול הסגול כבר מלידה. אולי נגחתי קצת בדפנות הענבים שלו במשך השנים אבל כנראה שאף פעם לא באמת התכוונתי לצאת ממנו."

ספרה החדש של לילך סיגן, "געגועים למקס", חושף הוויה עכשווית מאוד של אנשים מורכבים החיים את חייהם במספר רבדים, בעוד הם מסתירים סודות שאינם חושפים בפני איש. הרומן מורכב מחמישה מונולוגים נפרדים שכל אחד מהם מסופר בקול של גיבור אחר ובגוף ראשון, ובה בעת כל הסיפורים מתקשרים זה לזה. הגיבור המשותף של הסיפורים הוא דמות אחת: מקס. לאט ובהדרגה מתגלה בפני הקורא דמות מרתקת במורכבותה, שכל אחד מהמספרים חושף אותה מזווית אחרת. בין הנושאים המתגלים: נושא של יחסים בלתי ממומשים עד תומם; עד כמה רחוק ניתן להיסחף; באיזו דרך רצוי לחיות את החיים; ומגבלות מעמד חברתי. השפעה של גורל משפחתי על בחירה, ואיך הגיבורים כולם בסופו של דבר אינם יכולים להימלט מבית הגידול הבסיסי שלהם. אלו הם חלק מהנושאים בהם מטפל הספר.

החיבור בין המונולוגים השונים, שכל אחד מהם מדבר בקול שונה לחלוטין, עדין ומתוחכם כאחד. הקורא מתוודע לאיטו לכל אחת מהדמויות: שומר תמהוני של בית קברות, אשה מופנמת על סף החלטה גורלית בחייה, עוזרת בית, אשה צעירה העומדת בפני בחירה בין שתי דרכים הבאות לידי ביטוי בגברים בחייה: זה מהעבר וזה מההווה, ולבסוף- מקס עצמו. כל אחת מהדמויות היא מיקרוקוסמוס. סיגן עושה שימוש אותנטי לגמרי בעושר לשוני מאחר והקולות מדברים כל אחד בז'רגון אחר, המבטא מעמד חברתי, הבדלי גיל, רקע ובית גידול.

שני הסיפורים האחרונים בולטים במיוחד – סיפורה של בושם ושיחתו של מקס עם הפסיכולוגית- הסיפור שלמעשה מגלה את התעלומה שעליה מבוסס הרומן כולו. בושם היא הדמות המובילה את הרומאן והיחסים בינה לבין מקס הם הטרגדיה של הסיפור, עוד לפני שמגלים את הטרגדיה ה"אמיתית" שלו. היחסים הבלתי ממומשים ביניהם בגלל מגבלות חברתיות והחלטות אלו ואחרות הן הקונפליקט האמיתי של הרומן המתגלה גם בכל אחד מהמונולוגים. הבחירה של בושם בגבר שעמו תחייה מכתיבה למעשה גם את הבחירה של כל אחד מהגיבורים האחרים. בחירתו של מקס בבת זוג, בחירתה של אמו לחיות בשוליים בהם היא חיה, הבחירה של בעלה של בושם, דני, והשאלה הנשאלת היא מדוע בחרה בושם בדבר המובן מאליו, הבטוח, וה"מסודר", בשעה שיכולה הייתה לבחור בחירה אחרת, נועזת יותר פראית יותר ומתאימה לאופייה האמיתי, ליצרים שלה, ולרגשותיה ואולי מתאימה יותר לזמנים שלנו. האם הבסיס הפנימי והחיצוני שאותו בנתה ועליו היא נשענת איננו מספק דיו כדי שתעמוד כדמות עצמאית ולא תזדקק לגבר שיהווה עבורה כרטיס כניסה חברתי, כלכלי או אחר. מדוע אין היא יכולה ללכת עם הלב, עם היצרים ועם מקס. בהיבט נשי הבחירה הזו היא הבחירה העתיקה מכולן: האם הגבר שמרגש אותי מתאים גם להיות אב לילדי, מפרנס, וראש משפחה. וזוהי בחירה שבשנת 2004 נראית מיותרת, ארכאית, אולם מסתבר שקיימת.