מעשה הדובדבן

שמי הוא ג’ורדן. זה הדבר הראשון שראיתי.
היה לילה, בסביבות רבע לשתים-עשרה, והשמים היו מחולקים לחצאים – האחד מעונן, האחר בהיר. העננים רבצו מעל היער, צמודים לצמרות העצים. במקום שבו היו השמים בהירים, מעל הנהר והשדות השטוחים שנחרשו זה עתה, זרח ירח כמעט מלא מתוך הילה בהירה והשתקף במים. בשדה שממול היו פרות, צבען שחור כנגד מדרון הגבעה, והן היו שקועות בשינה ולא זזו. אור אחד, מנצנץ מתוך הבית היחיד שהיה שם, נראה כמו אור בתעלת מגן סביב טירתו של ענק. עצים גבוהים תחמו אותו. סוס משוחרר רץ בחצר, פרסותיו מתיזות ניצוצות מהאבן.
אז עלה הערפל. הוא עלה מהנהר בסלילים דקים כמו רוחות בחצר כנסייה, והתעבה כשד שיוצא מבקבוק. קודם נקברו העשבים, אחריהם גזעי העצים ואחריהם ההסתעפויות וההצטלבויות. צמרות העצים ריחפו בערפל, יוצרות איים תלויים בשביל הציפורים.
הפרות טבעו בו ואור תעלת המגן, כאורו של מגדלור, הופיע ונעלם ונעלם והופיע, חותך את האוויר כחרב זוהרת.
הערפל התקדם לקראתי וכיסה את המחצית הבהירה של השמים. היה קר מאוד, שערי היה לח ולא היו לי מחממי ידיים. ניסיתי למצוא את השביל, אבל מצאתי רק ארנבות לוטשות עיניים שניצבו כמאובנות באמצע השדה. המשכתי ללכת כשידיי מושטות לפנים כסהרורי, וכך, בפעם הראשונה, מיששתי את תווי פניי שלי מולי.

כל מסע מכיל בחוּבו מסע אחר: השביל שלא נבחר והפינה שנשכחה. אלה המסעות שאני רוצה לתעד. לא את אלה שעשיתי, אלא את אלה שיכולתי לעשות, ואולי עשיתי במקום או בזמן אחרים. יכולתי לספר לכם את האמת שתוכלו למצוא גם ביומנים ובמפות ובלוחות אירועים. יכולתי לתאר לכם בנאמנות את כל מה שראיתי ושמעתי ולהגיש לכם יומן מסע שתוכלו ללכת בעקבותיו, לעקוב אחרי המסעות הללו באצבעכם, לנעוץ דגלים אדומים במקומות שבהם הייתי.
בעיני היוונים, תבעו החיים הנסתרים דיו בלתי-נראית. הם היו כותבים מכתב רגיל, ובין השורות עורכים מכתב אחר, כתוב בחלב. המסמך נראה תמים למדי, עד שמישהו שהבין בכך פיזר עליו אבקת פחם. המכתב הקודם לא נחשב עוד: החיים החבויים שפרצו ממנו הם שנחשבו…
עד עכשיו.

גיליתי שחיי שלי נכתבו באין רואים, נמחצו בין העובדות, עפו בלעדיי כמו שתים-עשרה הנסיכות הרוקדות שזינקו מחלונן בכל לילה וחזרו הביתה בכל בוקר בשמלות קרועות ובנעליים בלויות ולא זכרו דבר.
החלטתי להשגיח על עצמי כמו אב קנאי, לנסות לתפוס את עצמי נעלם דרך דלת שהופיעה בִּן רגע בקיר. ידעתי שאני בוגדני; שאהבתי דבר-מה שלא חי בתוך ביתי. הנחתי לעצמי להחליק, לחלוף דרך העולם כמו צל. ככל שחמקתי יותר, כך רדפה אותי יותר המחשבה על גילוי. מדי פעם, בחברת אנשים, היה מישהו נוקש באצבעותיו מול פניי ושואל “איפה אתה?” ובמשך זמן רב לא היה לי מושג, אבל בהדרגה התחלתי למצוא ראיות לחיים האחרים, ובהדרגה הם נגלו לעיניי.
“הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם”.
אמי חרטה זאת על מדליון ותלתה אותו סביב צווארי ביום שבו מצאה אותי ברפש שליד הנהר. הייתי עטוף בשק רקוב מהסוג שמטביעים בו חתלתולים, אבל ראשי הושען גבוה ככל האפשר על הגדה. שמעתי כלבים מתקרבים לקראתי ושאגה מכיוון המים, ופנים עגולות כירח, ששיער צונח משני צדיהן, התנועעו מעליי. היא הוציאה אותי, היא קשרה אותי בין שדיה שפטמותיהם בלטו כמו בלוטים. היא לקחה אותי הביתה וגידלה אותי שם, עם חמישים כלבים ובלי חברה נוספת מלבדה.

היה לי שם, אבל שכחתי אותו.
אחרים קוראים לי האישה של הכלבים, וזה מספיק. אני קוראת לו ג’ורדן, וזה מספיק. אין לו שם אחר מקודם או אחר כך. איך הייתי אמורה לקרוא לו, אחרי שדגתי אותו ככה מהתמזה המסריחה? אי אפשר לקרוא לילד תמזה, וגם לא נילוס, למרות כל הדמיון שלו למשה. אבל רציתי לתת לו שם של נהר, שם שלא קשור לשום דבר, כמו שהמים לא קשורים לשום דבר. כשאישה יולדת, המים שלה יורדים והיא שופכת החוצה את הילד והילד יוצא לחופשי. הייתי רוצה לשפוך החוצה ילד מהגוף שלי, אבל בשביל זה את חייבת גבר, ואין שום גבר שראוי לי.
כשג’ורדן היה תינוק, הוא ישב עליי כמו זבוב שיושב על ערמת זבל, ואני הזנתי אותו כמו שערמת זבל מזינה זבוב, ואחרי שאכל כמה שהיה צריך הוא עזב אותי.
ג’ורדן…
הייתי צריכה לקרוא לו על שם בריכת מים עומדים, ואז הייתי יכולה להשאיר אותו איתי, אבל קראתי לו על שם נהר, והוא נסחף ממני עם הגאות.

כשג’ורדן היה בן שלוש, לקחתי אותו לראות משהו נדיר מאוד, וזאת הייתה הטעות שלי. הגיעו ידיעות שמישהו שקוראים לו תומס ג’ונסון השיג איזה פרי מאכל מסוג לא מוכר באנגליה. הג’ונסון הזה, שמת כבר לפני עשרים שנה, עבד כמרפא בצמחים, אבל הייתי אומרת שהוא היה גם יותר מזה. כשאישה הייתה מגלה שהיא עגולה מדי לדעתה ולא מדממת עם הירח, היא הייתה הולכת לבקר אצל ג’ונסון, נושאת איתה רק פנס.
וכשהיא הייתה חוזרת, שטוחת בטן ומחייכת, היא הייתה אומרת שהוא השתמש בנפית-החתולים או בדבקון או במשהו כזה, אבל אני אומרת שהוא מצץ את זה ממנה בשביל השטן.

אבל הפעם זה נערך באור היום, והיה שם לא פחות קהל מאשר בקרבות כלב מול דוב, לכן קשרתי את ג’ורדן ברצועה ונדחפתי בין המון פעורי הפה והחוטאים עד שהגענו לחזית, ושם עמד ג’ונסון בעצמו וניסה לגבות כסף תמורת הצצה בדבר ההוא.
הרמתי את ג’ורדן ואמרתי לג’ונסון שאם הוא לא יעיף את הבד וייתן לנו לראות את הפלא הזה, אני אדחוס את הפנים שלו לתוך השדיים שלי כל-כך בכוח עד שהוא יחנק ויצטער שאי-פעם ינק מאישה.
הוא התחיל להמהם ולכחכח והושיט את היד לצנצנת צבעונית מאחורי הראש שלו, וחשבתי, אני לא הולכת לתת לו להוציא החוצה איזה שד עם לשון שסועה וביצים שנראות כמו אבנים יקרות שיתנפל עליי, אז תפסתי אותו והתחלתי לדחוף את הראש שלו לתוך השמלה שלי. מהר מאוד הוא התחיל להשתעל ולבכות, כי השמלה הזאת הייתה על הגוף שלי חמש שנים רצופות.
“נו”, אמרתי והחזקתי אותו רחוק ממני כמו שמחזיקים סמור, “איפה הפלא הזה?”
“שאלוהים ישמור עליי, גברתי”, הוא ייבב, “תני לי רגע להריח את מלחי ההרחה שלי”.
אבל לא הסכמתי לזה בשום אופן, ותלשתי את הכיסוי בעצמי, ואני נשבעת שמה שהוא החזיק שם נראה בדיוק כמו האיברים המוצנעים של איזה אוריינטלי. זה היה צהוב ומוכתם וארוך.
“זאת בננה, גברתי”, אמר הנוכל.
בננה? מה זה בננה, בשם האלוהים הטוב?
“דבר כזה אף פעם לא גדל בגן עדן”, אמרתי.
“בהחלט כן, גברתי”, הוא אמר, נפוח כמו פתן ארסי. “הפרי הזה הגיע מהאי ברמודה, שקרוב יותר לגן עדן מכל מקום שאת תגיעי אליו אי-פעם”.
הוא הרים אותו מעל ראשו והאנשים בקהל, שראו את זה בפעם הראשונה, הריעו ומרפקו אחד את השני ותבעו לדעת איזה טיפש אומלל הידרדר עד כדי מכירת הגברוּת שלו.
“זה צבוּע או רקוב”, אמרתי, “כי בחיים לא ראיתי צבע כזה”.
ג’ונסון צעק מעל לרעש בכל כוחו…
“זה לא הכלי של איזה מסכן. זה פרי של עץ. צריך לקלף ולאכול אותו”.
בתגובה לדבריו נתקף הקהל כולו בחילה. שום אישה הגונה לא יכולה להכניס את הדבר הזה לפה שלה, ובשביל גבר זה יהיה מעשה קניבלי. לא הלכנו לכנסייה במשך כל השנים האלה, וטבלנו בדמו של ישו, רק כדי לאכול את עצמנו כמו שעושים הכופרים.
משכתי ברצועה כדי להרחיק משם את ג’ורדן, אבל הרצועה התרוממה בחזרה אל הידיים שלי, משוחררת. ירדתי על ארבע בערבובייה של כפות רגליים יחפות וגרביים קרועים, ופה ושם אבזם נעליים של ג’נטלמן. הוא נעלם. הילד שלי נעלם. געיתי כמו פרה, והייתי ממשיכה לגעות עד בוא המשיח אם איזה חוטא לא היה תופס אותי באוזן ומסובב אותי כדי שאסתכל מתחת לשולחן השטני של ג’ונסון.
ראיתי את ג’ורדן עומד בלי לזוז. הוא הושיט למעלה את שתי הידיים שלו, ובהה בבננה שמעל ראשו של ג’ונסון. קירבתי את הראש שלי לשלו, הסתכלתי לאן שהוא הסתכל וראיתי מים כחולים עמוקים וחוף חיוור ועצים שהענפים שלהם שרוּ בירוק וציפורים בצבעי יריד ואיש זקן שלבש אזור חלציים.
זו הייתה הפעם הראשונה שג’ורדן הפליג.

לונדון היא מקום מטונף, מלא במגיפות ורקב. הייתי רוצה לקחת את ג’ורדן לחיות בכפר, אבל אנחנו חייבים להיות ליד הייד פארק כדי שאוכל להכניס את הכלבים שלי למירוצים ולקרבות. בכל שבת אני חוזרת הביתה מכוסה ברוק ונשוכה עד מוות, אבל עם כסף בכיס ובלי שום צרכים חוץ מגוף שיארח לי לחברה.
השכנה שלי, שהיא כל-כך כהה וחסרת שיער שפעמיים טעו וחשבו שהיא חתיכת בשר מלוח עטופה במוסלין, מפרסמת את עצמה כמכשפה. אף אחד לא יודע בת כמה היא; איך אפשר לדעת מה גילם של ראש שהוא חתיכת¯עור מנופחת כמו כדורגל ושל גוף שהוא ערמה של סחבות? לא אני ולא מישהו אחר ראינו אי-פעם כפות רגליים מתחת לחצאיות שלה, ככה שאי אפשר לדעת על מה היא הולכת. הידיים שלה, תמיד מחוות ומתעוותות, נראות כמו ידיהם של הקופים המצומקים שיושבים על תיבות הנגינה. היא בקושי זזה, אבל הידיים שלה לא נחות אף פעם, מגרדות את הראש או את המפשעה ונשלחות לחטוף מזון ולדחוס אותו לתוך הפה שלה. אני בעצמי לא אישה של סכין וכף, אבל אני יודעת איך לאכול בחברה. אני יודעת איך להשתמש בלחם שלי בתור צלחת ולמזוג עליו את הנזיד בלי לשפוך את הרוב על השמלה שלי. מבט אחד בסנטר שלה, ולא צריך שום כשפים כדי לנחש מה היא אכלה בשלושת השבועות האחרונים. כשמצאתי את ג’ורדן, מכוסה כל-כך בבוץ שיכולתי לאפות אותו כמו קיפוד, היא עזרה לי לרחוץ אותו כדי לגלות מה המין שלו. בזמן שאני ניסיתי לרכך את ציפוי הבוץ בספוג עם מים חמים, היא גירדה אותו באצבעות החדות שלה ומשכה ממנו חתיכות כאילו היא מורידה בוץ מכלב שחזר מציד.
“הוא ישבור לך את הלב”, היא אמרה, שמחה שמצאה דרך להכאיב לי. “הוא יגרום לך לאהוב אותו וישבור לך את הלב”.
אחר כך היא הפסיקה לזמן-מה והניחה אוזן על החזה שלו, וקול פעימות הלב שלו מילא את החדר.
“הרבה ירצו את הלב הזה, אבל אף אחת לא תזכה בו חוץ מאחת, והיא תדחה אותו”.
ואז הנבלה כמעט נחנקה למוות מהקרקורים שלה, והייתי צריכה לחבוט בגב שלה עד שירקה ליחה והודתה לי על המכות. יכולתי לפצח את חוט השדרה שלה כמו עצם של דג, ואם הייתי עושה את זה אולי הייתי משנה את הגורל שלנו, כי הגורל תלוי בכל רגע, ובכל רגע הוא עשוי להשתנות.
הייתי צריכה להרוג אותה ולמצוא לנו סיפור שונה.
היא זחלה לתוך הלילה, ואני יצאתי אחריה.
הייתי בלתי-נראית. אני, שכדי לעבור בכל דלת חייבת להפנות את גופי הצדה, יכולה להתמוסס אל תוך הלילה בדיוק כמו היצורים הרזים ששרים במקהלה בכנסייה. שירה היא התענוג שלי, אבל לא בכנסייה, שכן הכומר אמר שמקומם של גרגוילים הוא בחוץ, ולא על ספסלי המקהלה. כך שאני שרה בתוך הר הבשר שלי, והקול שלי דקיק כמו קנה סוף, ואין בו שום משקל עודף.
כשאני שרה, הכלבים יושבים בשקט והאנשים שעוברים בחוץ בלילה מפסיקים את הקשקושים ואת התלונות שלהם וחושבים על זמנים אחרים, כשהיו מאושרים. ואני שרה על זמנים אחרים, כשהייתי מאושרת, אפילו שאני יודעת שאלה רק דברים שהמצאתי ולא מקום שהייתי בו באמת. אבל מה זה משנה אם אי אפשר למפות מקום, כל זמן שאני יכולה לתאר אותו?

לילה אחד לקח אותי ג’ורדן לשוט. יצאנו כשהגאות הייתה גבוהה ואור היום דעך. הפלגנו במורד התמזה ואל תוך הים, ואני הסתכלתי לאחור והתפלאתי כמה מהר נעלמו המראות הכי מוכרים לי. ג’ורדן אמר שהכוכבים יכולים לקחת אותך לכל מקום. משני הצדדים רכנו מעל המים בניינים נמוכים, שהתחתית שלהם נסמכת במוטות. חופרים בוססו בבוץ פה ושם, מערבלים את החומר הכבד הכהה במקלות וממלאים את סלי הנצרים שלהם ברפש. רק לפני שבוע מצא מישהו עוגן, ואומרים שהוא הגיע מרומא בזמן שעדיין היינו ברברים עם שיער עד המותניים. לחופרים אין שום גאווה, והם מוכנים לצלול לתוך הטינופת בשביל כל דבר. נכון שאחד מהחבורה שלהם חי בבית אחוזה יפה בצ’לסי, אבל למרות ההתקדמות החברתית שלו, הוא ואשתו והפרחחים שלהם עדיין נראים כמו הפסולת שמפרנסת אותם. היא גיד חום והוא פֶּרֶש גדול, והילדים שלהם ממלאים את הגן כמו גללי ארנבים. אני חוטאת ופשוטת עם, אבל אם היה לי כסף לשרשרת פנינים, הייתי רוחצת את הצוואר לפני שהייתי עונדת אותן.
ג’ורדן אמר לי ללבוש את הבגדים הכי טובים שלי למסע שלנו. עשיתי את זה, והוספתי כובע עם נוצה שישב לי על הראש כמו ציפור שמקננת בעץ. הוא הציע לי מושב נוח ושאל אותי עשר פעמים או יותר אם מספיק חם לי. היה לי חם. ראיתי את העולם.
כשהחשיך לגמרי, ג’ורדן הדליק פנסים לאורך צדי הסירה. הוא ניגש אליי ואמר שהלילה הוא הלילה הקצר ביותר בשנה, ושבעוד כמה שעות תעלה השמש ואני אראה משהו שמעולם לא ראיתי. הוא לא היה מוכן להוסיף מילה, ואני אימצתי את השכל שלי בניסיונות להבין איזה מפגן מרהיב הוא הכין בשבילי. אני מתגאה בכך שראיתי יותר ממה שראו רוב האנשים, כולל מומיה ממצרים. לא ראיתי ממש את התחבושות, אבל ראיתי את הארון המוזהב כשעבר בלונדון בדרכו לאנסטון. זו הייתה מתנה מהמלכה הטובה הנרייטה לאחד מחביביה, שבנה גן פלאים מלא בחפצים מהיבשת.
וראיתי בננה.
אז מה כבר ג’ורדן היה יכול להכין?
חיכינו בסירה שהיטלטלה ברכוּת, וג’ורדן סיפר לי סיפורים על המקומות שהיה בהם ועל הצמחים שהביא איתו לאנגליה. הוא ראה את כל המנהגים הצרפתיים, וגם את המנהגים האיטלקיים, והיה בפָּרָס עם ג’ון טרדסקנט. טרדסקנט מת זמן קצר אחרי שג’ורדן הביא לאנגליה את האננס הראשון, אבל בשנים שלפני כן הוא מילא את ביתו בלמבת’ בדברים מוזרים ונדירים מכל קצוות הארץ. “התיבה”, כמו שקרא לבית, הייתה מלאה כל-כך בדברים נדירים, עד שמבקר לא היה יכול למצוא מקום לתלות בו את כובעו. אבל הגדולים ביותר הלכו לשם, כולל המלך, ואני ראיתי את המלך. איזה פלאים עוד נשארו?
“תראי”, אמר ג’ורדן.
היינו בלב הים, בין גלים אפורים עם ראשים לבנים. במרחק היה קו דק, במקום שבו השמים נופלים אל תוך המים. לא היו ציפורים, לא בניינים, לא אנשים ולא סירות.
רוח קלה טלטלה אותנו קצת.
ואז ראינו את השמש. ראינו את השמש זורחת מעל למים, והאור נעשה רועש יותר ויותר עד שצעקנו כדי שיהיה אפשר לשמוע אותנו, וראיתי את השמש על הפנים של ג’ורדן, ואת הנצנוץ האחרון של הפנסים, ועל רקע אור הירח הנמוג ראיתי להקת שחפים שהגיעה משום מקום ונדמה שנולדה מתוך השמש.
נשארנו במקומנו במים המתנועעים עד שהגיעו דייגי הלילה בשיירה שקטה. הם בירכו אותנו וזרקו לג’ורדן שני דגים, ואחר כך הסתכלו עליי וזרקו לו שלישי.
הבאתי כיכר לחם, בישלנו את ארוחת הבוקר שלנו וזרקנו את השיירים לשחפים החגים. אחר כך הפלגנו הביתה כשהשמש בגבנו, וכשנכנסנו לתמזה הסתכלתי לאחור פעם אחת. אני זוכרת את המים הבוהקים ואת גודלו של העולם.

1 תגובות

  1. תכנית על הספר, בהשתתפות המתרגמת ורד דור
    תשודר ביום ב’ 2/01/06 בשעה 13:00 ובשידור
    חוזר בשבת 07/01/06 בשעה 16:00 ברשת א’ של
    קול ישראל. רשת א’ בתדרים 98.4 FM
    בירושלים, 100.7 FM במרכז, 97.2 FM בצפון.
    לפרטים נוספים http://aleph.iba.org.il/
    ולהאזנה http://kolisrael.iba.org.il/

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *