בננות בנות שמרשות לעצמן
פעם בכמה זמן מחליק מתוכה רצף משפטים ששווה להלחין. למשל "בא להרביץ לו. בא לחבק אותו. בא להעניש אותו. בא לזיין אותו. אי אפשר סתם לעבור מולו ברחוב. והכל בזמן אמת." היא היתה המאהבת שלו שנתיים וחצי וחיה איתו שנה וחודש ושונאת אותו ארבעה חודשים והוא נושא השיחה היחיד שלנו.
הוא גבוה, לפחות מטר שמונים וחמישה, כתפיים רחבות, שהעור שלהן מנומש וקריר. יש לו פנים מתוקות של אלפקה. הטריק הוא הפה. נפוח כמו פצע, דורש טיפול. עכשיו כשהיא מדברת עליו היא כמעט תמיד מתחילה לשהק. "מעצבים," היא אומרת. אבל כשהיתה מסבירה למה זה הוא ורק הוא, היא ניסתה לדייק בפרטים.
אותה אני יכול לתאר בעצמי. הדבר הראשון שכולם רואים – באמת כולם – זה החזה שלה. אנשים ברחוב מחייכים לשדיים שלה. בזכותם מבחינים ממש באיחור בבעיית הפרופורציות בין הרגליים לטורסו. יש לה גב ארוך ומפתה ולכן, היא אומרת, קשה לגברים להחליט אם לחבק אותה מלפנים או מאחור. השיער שלה חלק, חום סתמי. אני יותר מושקע בכפות רגליים. לא משהו סוטה, אבל את כפות הרגליים שלה הייתי יכול ללקק כמו גלידה. בבסיס גלילי הרגליים הקצרות מדי שלה יש עור משיי ושזוף, אצבעות עגלגלות ומתוקות. כף רגל כמעט ילדותית, אבל היא מותחת אותה כמו אישה.
אני שוחה בתוך הקול שלה. היא לא מזן הלחשניות המפנקות. להפך, יש בקול שלה איזו צרידות מתגרה. כמו הגוף שלה, גם הקול שלה מורכב ממיני חלקים טובים שלא ממש מתחברים, אבל פתאום דווקא כן.
היא החיים שלי עכשיו.
אפשר לשנוא ככה רק מישהו כמוהו. עדנה אומרת: "הוא מסוגל להיות קשוב שהוא כמעט טלפתי, ואז גס רוח, ממש פסיכופטי." פעם אמר לה שהוא מרגיש שחסר לה משהו כדי להיות מאושרת, ובדיוק כשהצליחה לנסח איך להגיד את זה וגם למצוא את האומץ לומר לו, הוא הכריז שהוא זז כי יש לו משהו מוקדם בבוקר. בקושי נישק אותה על המצח לפני שטרק את הדלת מאחוריו. זה היה הלילה שבו שברה את אוסף הספלים שליקטה מאז הבת מצווה. צילומים של פריטים נדירים מתוך האוסף היא הדביקה לקופה הרושמת בחנות. היו בו כמה מהכלים המכוערים שראיתם.
רוב הזיכרונות החזותיים שלי נוטים לזלוג זה אל זה. אין להם יותר תגים מזהים. ההקשר שלהם נזיל. איזה מטבח זה שאני מדמיין אותה בו, מדיחה כלים בתחתונים? בבית שבו גדלתי? משהו שראיתי בטלוויזיה? זה שבו הכנתי את הקפה האחרון? היא כל העבר שיש לי.
נשארו מילים. אלה של עדנה ואלה שלי. ולמילים האלה יש כל הזמן יותר משמעות, ופחות. הן כמו משאיות קטנות שנוסעות ללא תכלית בתוך המוח שלי, אלא שהמטען שלהן הולך ומתמעט.
לא חשובה לי הסיבה שמביאה אותה אלי מדי יום – היא תמיד מקפידה לומר לי איזה יום היום ומה השעה – אם זה בגלל שהיא לא יכולה לישון בלילות, כמו שהתעקשה בחודשים הראשונים, או בגלל ש"זה המקום היחיד שבו אני מרגישה אמיתית," כמו שהיא אומרת עכשיו.
כשהיא התאהבה בו, בהתחלה בנמשים ואחר כך בדרך שבה נראה כמעט מתעניין בלימודי האיטלקית שלה, היא מתעקשת שלא היה לה מושג שהוא כבר צבר אשה ושני ילדים קטנים. כשהתברר לה, זה נודע גם לי, הלקוח הראשון שלה מדי ראשון, שלישי וחמישי. העפעפיים שלה היו נפוחים והיא משכה באף. היא פחות או יותר סיפרה לי הכל בתשובה לשאלת המבוכה אם הכל בסדר. זו היתה השיחה הארוכה ביותר שהיתה לנו עד לאותו רגע. מאותו בוקר כמובן הפסקתי לבוא לחנות. למען האמת, חדלתי לצאת מהבית. בשבוע הראשון בכלל לא פתחתי את הדלת. בשני ירדתי למטה לבדוק אם הגיע דואר. בשבוע השלישי יצאתי רק בלילות, לקוטג' וצנימים, בימים זוגיים, ובחזרה. התנהלתי כאילו היא אורבת לי בין השיחים. והיא באמת קפצה מבין השיחים. בשבוע הרביעי חיכיתי בתור לקופת הכרטיסים של בית הקולנוע באחת וחצי צהריים והיא נעמדה מאחורי. היא נראתה שמחה, מאושרת אפילו, ונשמעה מודאגת באמת כששאלה אם כבר הבראתי. לא עלה על דעתה שמשהו מלבד משבר בריאותי חמור הביא אותי להדיר רגליים מהחנות שלה. אמרתי שאני מחלים לאט ושזה כבר לא מידבק ואז היא נגעה לי בכתף ורכנה אלי. יכולתי להציץ לה לתוך החולצה, אבל עצמתי את העיניים. היא לחשה לי שהכל הסתדר. "הוא אוהב אותי," היא אמרה, וההבל החם שעלה מפיה התעבה על אפרכסת האוזן שלי והיה לרטיבוּת מצמררת. חייכתי את החיוך הכי רחב שלי. מרוב מאמץ שכחתי לפקוח את העיניים.
"אתה מרגיש סחרחורת?" שאלה בזהירות.
"אני ממש שמח," אמרתי לאט מדי. "שמח שהכל הסתדר. באמת."
אחרי המפגש הזה לא היה טעם להימנע מהחנות. לפי הפנים והתסרוקת יכולתי לדעת מתי באמת הכל נהדר ומתי נוצר שבר קשה. מתי הם מחפשים דירה יחד ומתי הוא מסביר שהילדים טרם בשלו לפרידה. כששמעתי על יריות במרכז המסחרי, המחשבה הראשונה שלי היתה שהיא התנקשה בו, או באשתו, או פשוט ריססה כל מי שנראה לה מאושר. אבל אז התברר שפרצה שריפה מאחורי חנות הצעצועים, ושנדלק כל מחסן הזיקוקים שנאגר לקראת יום העצמאות. עדנה בכלל היתה בהשתלמות באותו יום.
לפי הרשימות היומיות שלי (הרגל מגיל שבע) קל היה להסיק שהם נפגשים בימי רביעי אחר הצהריים ומדברים בטלפון מדי מוצאי שבת. החנות סגורה ברביעי משתיים. כבר בשלישי בבוקר היא היתה מתנהגת כמו בת עשר. ביום חמישי היא התנהלה כמו אמה החושנית של הילדה מיום קודם. הפעם השנייה שבה נגעה בי היתה ביום חמישי כזה, בערך בתשע ארבעים וחמש. כמו כל הדברים הטובים, זה קרה בטעות. מלמלתי איזו שטות על זה שהעונה הזו, עם הגשמים והרוחות והברקים, היא בעיני הכי יפה. "אתה מאוד מתוק," עדנה אמרה והושיטה יד שמאל לעברי. זיעה פרצה מנקבוביות העור כולן. היא נגעה לי בלחי. היא איטרת. "אני ממש לא יפה," הוסיפה וצחקה, "אתה צריך לצאת יותר מהבית."
עמדו לי דמעות בעיניים והגב שלי כבר היה ממש רטוב. חייכתי, הסתובבתי, והלכתי הביתה. כשחציתי את הכביש, ממש מול הבניין, שמעתי את המעצורים של משאית הזבל. הספקתי להרים עיניים ולפגוש את המבט של הנהג, איציק כהן, 47, אב לשלושה. אני זוכר שחשבתי כמה מעניין ומפתיע ששמשה של משאית זבל נקייה כל כך. סולי מהמכולת צעק, "היי!" לא ברור לי עד עכשיו למי הוא התכוון. בום! כבה האור.
בהתחלה עדנה הסבירה לכולם בחדר שבטיפשותה היא גרמה לי להתאהב בה ושמבלי להתכוון היא שיחקה ברגשותי, שבאותו היום היא נגעה בי באופן שכנראה הבהיר לי את היחס האמיתי שלה ושככה היא ריסקה בי משהו. היא בטוחה בזה עד היום, לדעתי, אף על פי שהיא כבר לא מדברת על זה. סולי מהמכולת סיפר שהוא הזהיר אותי כמה פעמים ושאני סירבתי לפנות את הכביש. הוא סיפר שעפתי כמו שק אבנים ושנחַתּי על מכסה המנוע של הטנדר של הקבלן. שהנהג יצא מהקבינה ותפס את הראש וקפא ככה.
עדנה אמרה יום אחד שהיא החליטה לבקר במקום שבו אירעה הפציעה – זה בסופו של דבר הכינוי שנשאר איתנו, אחרי "המקרה", "האירוע", אף פעם לא "התאונה" – וחזרה עם הידיעה שסולי סגר ושיש שם עכשיו מכון קעקועים. אשתו של איציק כהן, נדמה לי שקוראים לה שוש, אולי ורד, גם היא באה אלי פעם, בהתחלה. היא רק בכתה והתפללה ואמרה שאיציק שבר כלי, שהוא לא עובד ולא מתפקד. ביקשה שאני אתעורר. כשניגשו אליה בפעם השלישית והתעקשו שתצא כי שעות הביקור נגמרו, היא התכופפה אלי ולחשה: "תמות, מאמי, תמות עכשיו. יהיה יותר קל לכולם."
שנים אחר כך עדנה סיפרה לי שהיא היתה אצל משפחת כהן זמן לא רב אחרי ביקורה של גברת כהן, ושלא נראה היה שאיציק כהן מתאושש, על אף שהמשטרה סגרה את התיק והעירייה ביטלה את ההשעיה, ולמרות שהילדים לא ידעו דבר כי הם לא קוראים עיתונים. היא לא דיברה על זה יותר, אבל משיחה שלה עם ורה, האחות הראשית, נדמה לי שהבנתי שהוא חזר בתשובה, עזב את המשפחה וחי בעוני בבני ברק. אבל אולי זה היה מישהו אחר.
גם הוא היה פה פעם. הוא שבא להרביץ לו ולחבק אותו ולהעניש או לזיין. לפחות פעם אחת שאני זוכר. זה היה אחרי שהוא חזר לאשתו. היה ברור שמשהו רע קרה בחדר כי עדנה קמה פתאום והכסא שלה נפל ברעש נורא והיא לא הרימה אותו ולא אמרה כלום.
"לא באתי לריב." יש לו קול מאוד נעים. נבון וחם. ניסיתי לבנות את הדמות שלו, עם הכתפיים הקרות והפצע של הפה, אבל כל הזמן חזרו וערפלו את התמונה מילותיה של עדנה: "המפגש עם משאית זבל? זה נועד לו. הכי מתאים. מישהו פשוט טעה."
"למה באת בכלל?" הקול של עדנה השתנה. רק אוויר. היא הפכה לסקסופון.
"עֶדי, זה לא צריך להיגמר. לא ככה." שתחבק אותו.
"אסור היה שזה יתחיל." צודקת. ואם הטיפשה תחזור אליו אצטרך לשמוע שוב כמה הוא נהדר ורגיש ואבא נדיר ומאהב מלא המצאה. להעיף אותו.
"אני מבין אותך. אין שום סיבה שתסלחי לי. רק חשוב לי שתדעי שאני אוהב אותך, שתמיד אוהב אותך וזה שאת לא…" לי נשמע שהוא בוכה בכנות.
"אם לא תצא עכשיו אני זורקת עליך את הסיר לילה שלו." ככה היא הצליחה לגרור אותי לתוך הסיפור שלהם.
"זה לא טוב שאת פה כל יום."
"ואתה הרי יודע מה טוב בשבילי."
"את אשה יפה וחכמה, שיש לה חיים נפלאים לפניה."
"ואתה חרא נצלן, שעומד לקבל סיר שתן בפרצוף."
הוא גבוה, לפחות מטר שמונים וחמישה, כתפיים רחבות, שהעור שלהן מנומש וקריר. יש לו פנים מתוקות של אלפקה. הטריק הוא הפה. נפוח כמו פצע, דורש טיפול. עכשיו כשהיא מדברת עליו היא כמעט תמיד מתחילה לשהק. "מעצבים," היא אומרת. אבל כשהיתה מסבירה למה זה הוא ורק הוא, היא ניסתה לדייק בפרטים.
אותה אני יכול לתאר בעצמי. הדבר הראשון שכולם רואים – באמת כולם – זה החזה שלה. אנשים ברחוב מחייכים לשדיים שלה. בזכותם מבחינים ממש באיחור בבעיית הפרופורציות בין הרגליים לטורסו. יש לה גב ארוך ומפתה ולכן, היא אומרת, קשה לגברים להחליט אם לחבק אותה מלפנים או מאחור. השיער שלה חלק, חום סתמי. אני יותר מושקע בכפות רגליים. לא משהו סוטה, אבל את כפות הרגליים שלה הייתי יכול ללקק כמו גלידה. בבסיס גלילי הרגליים הקצרות מדי שלה יש עור משיי ושזוף, אצבעות עגלגלות ומתוקות. כף רגל כמעט ילדותית, אבל היא מותחת אותה כמו אישה.
אני שוחה בתוך הקול שלה. היא לא מזן הלחשניות המפנקות. להפך, יש בקול שלה איזו צרידות מתגרה. כמו הגוף שלה, גם הקול שלה מורכב ממיני חלקים טובים שלא ממש מתחברים, אבל פתאום דווקא כן.
היא החיים שלי עכשיו.
אפשר לשנוא ככה רק מישהו כמוהו. עדנה אומרת: "הוא מסוגל להיות קשוב שהוא כמעט טלפתי, ואז גס רוח, ממש פסיכופטי." פעם אמר לה שהוא מרגיש שחסר לה משהו כדי להיות מאושרת, ובדיוק כשהצליחה לנסח איך להגיד את זה וגם למצוא את האומץ לומר לו, הוא הכריז שהוא זז כי יש לו משהו מוקדם בבוקר. בקושי נישק אותה על המצח לפני שטרק את הדלת מאחוריו. זה היה הלילה שבו שברה את אוסף הספלים שליקטה מאז הבת מצווה. צילומים של פריטים נדירים מתוך האוסף היא הדביקה לקופה הרושמת בחנות. היו בו כמה מהכלים המכוערים שראיתם.
רוב הזיכרונות החזותיים שלי נוטים לזלוג זה אל זה. אין להם יותר תגים מזהים. ההקשר שלהם נזיל. איזה מטבח זה שאני מדמיין אותה בו, מדיחה כלים בתחתונים? בבית שבו גדלתי? משהו שראיתי בטלוויזיה? זה שבו הכנתי את הקפה האחרון? היא כל העבר שיש לי.
נשארו מילים. אלה של עדנה ואלה שלי. ולמילים האלה יש כל הזמן יותר משמעות, ופחות. הן כמו משאיות קטנות שנוסעות ללא תכלית בתוך המוח שלי, אלא שהמטען שלהן הולך ומתמעט.
לא חשובה לי הסיבה שמביאה אותה אלי מדי יום – היא תמיד מקפידה לומר לי איזה יום היום ומה השעה – אם זה בגלל שהיא לא יכולה לישון בלילות, כמו שהתעקשה בחודשים הראשונים, או בגלל ש"זה המקום היחיד שבו אני מרגישה אמיתית," כמו שהיא אומרת עכשיו.
כשהיא התאהבה בו, בהתחלה בנמשים ואחר כך בדרך שבה נראה כמעט מתעניין בלימודי האיטלקית שלה, היא מתעקשת שלא היה לה מושג שהוא כבר צבר אשה ושני ילדים קטנים. כשהתברר לה, זה נודע גם לי, הלקוח הראשון שלה מדי ראשון, שלישי וחמישי. העפעפיים שלה היו נפוחים והיא משכה באף. היא פחות או יותר סיפרה לי הכל בתשובה לשאלת המבוכה אם הכל בסדר. זו היתה השיחה הארוכה ביותר שהיתה לנו עד לאותו רגע. מאותו בוקר כמובן הפסקתי לבוא לחנות. למען האמת, חדלתי לצאת מהבית. בשבוע הראשון בכלל לא פתחתי את הדלת. בשני ירדתי למטה לבדוק אם הגיע דואר. בשבוע השלישי יצאתי רק בלילות, לקוטג' וצנימים, בימים זוגיים, ובחזרה. התנהלתי כאילו היא אורבת לי בין השיחים. והיא באמת קפצה מבין השיחים. בשבוע הרביעי חיכיתי בתור לקופת הכרטיסים של בית הקולנוע באחת וחצי צהריים והיא נעמדה מאחורי. היא נראתה שמחה, מאושרת אפילו, ונשמעה מודאגת באמת כששאלה אם כבר הבראתי. לא עלה על דעתה שמשהו מלבד משבר בריאותי חמור הביא אותי להדיר רגליים מהחנות שלה. אמרתי שאני מחלים לאט ושזה כבר לא מידבק ואז היא נגעה לי בכתף ורכנה אלי. יכולתי להציץ לה לתוך החולצה, אבל עצמתי את העיניים. היא לחשה לי שהכל הסתדר. "הוא אוהב אותי," היא אמרה, וההבל החם שעלה מפיה התעבה על אפרכסת האוזן שלי והיה לרטיבוּת מצמררת. חייכתי את החיוך הכי רחב שלי. מרוב מאמץ שכחתי לפקוח את העיניים.
"אתה מרגיש סחרחורת?" שאלה בזהירות.
"אני ממש שמח," אמרתי לאט מדי. "שמח שהכל הסתדר. באמת."
אחרי המפגש הזה לא היה טעם להימנע מהחנות. לפי הפנים והתסרוקת יכולתי לדעת מתי באמת הכל נהדר ומתי נוצר שבר קשה. מתי הם מחפשים דירה יחד ומתי הוא מסביר שהילדים טרם בשלו לפרידה. כששמעתי על יריות במרכז המסחרי, המחשבה הראשונה שלי היתה שהיא התנקשה בו, או באשתו, או פשוט ריססה כל מי שנראה לה מאושר. אבל אז התברר שפרצה שריפה מאחורי חנות הצעצועים, ושנדלק כל מחסן הזיקוקים שנאגר לקראת יום העצמאות. עדנה בכלל היתה בהשתלמות באותו יום.
לפי הרשימות היומיות שלי (הרגל מגיל שבע) קל היה להסיק שהם נפגשים בימי רביעי אחר הצהריים ומדברים בטלפון מדי מוצאי שבת. החנות סגורה ברביעי משתיים. כבר בשלישי בבוקר היא היתה מתנהגת כמו בת עשר. ביום חמישי היא התנהלה כמו אמה החושנית של הילדה מיום קודם. הפעם השנייה שבה נגעה בי היתה ביום חמישי כזה, בערך בתשע ארבעים וחמש. כמו כל הדברים הטובים, זה קרה בטעות. מלמלתי איזו שטות על זה שהעונה הזו, עם הגשמים והרוחות והברקים, היא בעיני הכי יפה. "אתה מאוד מתוק," עדנה אמרה והושיטה יד שמאל לעברי. זיעה פרצה מנקבוביות העור כולן. היא נגעה לי בלחי. היא איטרת. "אני ממש לא יפה," הוסיפה וצחקה, "אתה צריך לצאת יותר מהבית."
עמדו לי דמעות בעיניים והגב שלי כבר היה ממש רטוב. חייכתי, הסתובבתי, והלכתי הביתה. כשחציתי את הכביש, ממש מול הבניין, שמעתי את המעצורים של משאית הזבל. הספקתי להרים עיניים ולפגוש את המבט של הנהג, איציק כהן, 47, אב לשלושה. אני זוכר שחשבתי כמה מעניין ומפתיע ששמשה של משאית זבל נקייה כל כך. סולי מהמכולת צעק, "היי!" לא ברור לי עד עכשיו למי הוא התכוון. בום! כבה האור.
בהתחלה עדנה הסבירה לכולם בחדר שבטיפשותה היא גרמה לי להתאהב בה ושמבלי להתכוון היא שיחקה ברגשותי, שבאותו היום היא נגעה בי באופן שכנראה הבהיר לי את היחס האמיתי שלה ושככה היא ריסקה בי משהו. היא בטוחה בזה עד היום, לדעתי, אף על פי שהיא כבר לא מדברת על זה. סולי מהמכולת סיפר שהוא הזהיר אותי כמה פעמים ושאני סירבתי לפנות את הכביש. הוא סיפר שעפתי כמו שק אבנים ושנחַתּי על מכסה המנוע של הטנדר של הקבלן. שהנהג יצא מהקבינה ותפס את הראש וקפא ככה.
עדנה אמרה יום אחד שהיא החליטה לבקר במקום שבו אירעה הפציעה – זה בסופו של דבר הכינוי שנשאר איתנו, אחרי "המקרה", "האירוע", אף פעם לא "התאונה" – וחזרה עם הידיעה שסולי סגר ושיש שם עכשיו מכון קעקועים. אשתו של איציק כהן, נדמה לי שקוראים לה שוש, אולי ורד, גם היא באה אלי פעם, בהתחלה. היא רק בכתה והתפללה ואמרה שאיציק שבר כלי, שהוא לא עובד ולא מתפקד. ביקשה שאני אתעורר. כשניגשו אליה בפעם השלישית והתעקשו שתצא כי שעות הביקור נגמרו, היא התכופפה אלי ולחשה: "תמות, מאמי, תמות עכשיו. יהיה יותר קל לכולם."
שנים אחר כך עדנה סיפרה לי שהיא היתה אצל משפחת כהן זמן לא רב אחרי ביקורה של גברת כהן, ושלא נראה היה שאיציק כהן מתאושש, על אף שהמשטרה סגרה את התיק והעירייה ביטלה את ההשעיה, ולמרות שהילדים לא ידעו דבר כי הם לא קוראים עיתונים. היא לא דיברה על זה יותר, אבל משיחה שלה עם ורה, האחות הראשית, נדמה לי שהבנתי שהוא חזר בתשובה, עזב את המשפחה וחי בעוני בבני ברק. אבל אולי זה היה מישהו אחר.
גם הוא היה פה פעם. הוא שבא להרביץ לו ולחבק אותו ולהעניש או לזיין. לפחות פעם אחת שאני זוכר. זה היה אחרי שהוא חזר לאשתו. היה ברור שמשהו רע קרה בחדר כי עדנה קמה פתאום והכסא שלה נפל ברעש נורא והיא לא הרימה אותו ולא אמרה כלום.
"לא באתי לריב." יש לו קול מאוד נעים. נבון וחם. ניסיתי לבנות את הדמות שלו, עם הכתפיים הקרות והפצע של הפה, אבל כל הזמן חזרו וערפלו את התמונה מילותיה של עדנה: "המפגש עם משאית זבל? זה נועד לו. הכי מתאים. מישהו פשוט טעה."
"למה באת בכלל?" הקול של עדנה השתנה. רק אוויר. היא הפכה לסקסופון.
"עֶדי, זה לא צריך להיגמר. לא ככה." שתחבק אותו.
"אסור היה שזה יתחיל." צודקת. ואם הטיפשה תחזור אליו אצטרך לשמוע שוב כמה הוא נהדר ורגיש ואבא נדיר ומאהב מלא המצאה. להעיף אותו.
"אני מבין אותך. אין שום סיבה שתסלחי לי. רק חשוב לי שתדעי שאני אוהב אותך, שתמיד אוהב אותך וזה שאת לא…" לי נשמע שהוא בוכה בכנות.
"אם לא תצא עכשיו אני זורקת עליך את הסיר לילה שלו." ככה היא הצליחה לגרור אותי לתוך הסיפור שלהם.
"זה לא טוב שאת פה כל יום."
"ואתה הרי יודע מה טוב בשבילי."
"את אשה יפה וחכמה, שיש לה חיים נפלאים לפניה."
"ואתה חרא נצלן, שעומד לקבל סיר שתן בפרצוף."
במשך חודשים אחר כך היא טחנה את סיפור הביקור, ולבסוף תמצתה אותו, כדרכה, בשיר, שלדעתי נראה ככה:
"איך הבנזונה
איך הבן אלף זונות
העז לחשוב
שאני אחזור להיות הזונה
שלו בימי רביעי
אחר הצהריים."
עכשיו היא שלי.
מקסים ומרגש, יופי של סיפור
סיפור משעמם ולא ממוקד.
מעייף כבר בהתחלה.
וואלה? זה בדוק? מה זה לא ממוקד? מה לא ברור לך? איזו מין משימה זו להיות ממוקד בכתיבת סיפורקצר? זכותך להשתעמם, אם כי אולי ריטאלין יעזור. מה דחף אותך לנסח את דברי התבונה העמוקים והמנומקים שלך? להיות יותר טובה מכותב הסיפור?
איזה אנשים
די מדהים, לא?
הסיפור יפה אך יש בו גיבוב של תיאורים שנוחתים מהר ודי קשה לעקוב אחר כל הפרטים הנוספים.ואולי חוסר הסדר בהתחלה הוא מאפיין המשיכה העיקרי של היוצר.
ישנה אווירת מיסתורין בקשר לסיפור,למשל, מה שם הגיבור? חנות לממכר מה עבדה עדנה?
אבל אני בעד מיסתורין,ואני כמו שיכול כל קורא,אבחר לעצמי את החנות ואת שם הגיבור.
אהבתי את הכתיבה היא עדינה וברורה.
אל תפסיק לכתוב…
.
באמת!
איזה אנשים………
אנשים שמשעמם להם בחיים, מחפשים איך לכתב שטויות.
נוסיף פה קצת סקס, פה קצת דרמה, והנה העברנו עוד כמה דקות מחיינו המשמימים
מה זו שפת הסתרים של המגיבים כאן? ומי אלה המבקרים המפוקפקים האלה?
כל מי שקרא יותר מסיפור אחד בחיים יכול לראות עם מה מתכתב כאן הכותב, שמעולם לא נתקלתי בשמו.
השפה מעניינת ומדויקת ובעיקר נקודת המבט, שהולכת ומתבהרת, משתכללת ומקבלת מעמד אירוני. אם לא ברור: המספר נמצא בקומה כבר שנים והאשה שמרגישה רגשות אשם לגביו היא מושא אהבתו. האירוניה היא שבמצבו הוא בשיא חייו. כשהיה ער היה אובססיבי ומבוהל ובעיקר בודד. עכשיו יש לו בחורה וסוג של כוח. יש כאן דיון בחוזק וחולשה, גברים ונשים, סיבה ומקריות.
לא היה לי כסף לקנות את כתב העת הזה כשהייתי בחנות, אבל הוא נראה די מבטיח. הצילומים שמופיעים בו מאוד יפים והקומיקס מגניב.
תעשו לי טובה ואל תגיבו. לא מעניין אותי מה אתם חושבים.
נפלא
נפלא
נפלא
אפשר לקרוא יותר מפעם אחת וליהנות יותר.
כתוב בחן רב ומלא רגש.
כל הכבוד
מקסים
(אגב זה גרם לי להיזכר בסרט "דבר אליה" של אלמודובר,נדמה לי שכך קוראים לו).
אהבתי.
אגרוף בבטן. נפלאה.
ואיפה הפטיש?
סיפור מקורי מפתיע וקריא תאורים מדוייקים, קראתי בעניין