נו, התחתנת כבר?

ככל שהמרחק ביני לבין נעורי גדל אני נתקלת בתופעה שחוזרת על עצמה, תופעה מציצנית, טורדנית וכפייתית. מדובר באותן נשים ששואלות אותי בחדווה: “נו, התחתנת כבר?” נשים שאני לא מכירה, נשים שהכרתי ובחרתי לשכוח, נשים שאינן מתעניינות בבריאותי או בלימודי אלא פונות ישירות אל העורק החשוף (לדעתן) בשאלה החיננית הנ”ל.
קודם כל, מה אני אמורה לעשות עם השאלה הזאת? ודבר שני, מה אכפת לכן?

אולי הבעיה נעוצה בי. יתכן שאני רגישה על ריק, אבל עד כמה שאני יודעת ומבינה אם להיות נשואים היה כזאת מציאה גדולה אף אחד לא היה אומר לי דבר – כולם היו שותקים.
כשיש לי טיפ על מניה שהולכת לעשות הון ובגדול, אני לא ניגשת לאנשים שהכרתי בגן ולוחשת: “חדווה, מה שלומך? תקני מניוביץ, עולה בטירוף, כולנו נהיה מליונרים”. אותו הכלל תקף גם לגבי כל תחום בחיי היומיום. אנשים לא נוטים לדרוש בטובתך סתם ככה. שאני אספר? תגלו לבד. ואם לא תגלו ההפסד כולו שלכם, כי לי יש בוחטה! אני בטח לא אגש לאחות בקופת חולים ואמליץ לה על מניוביץ’. מצטערת, אבל את האינפורמציה המצוינת הזאת אני אשמור בסוד. שהחברות שלכן תדאגנה לכן.
בתור יהודיה כשרה ככה לימדו אותי. איך לדעתכם התפזרנו בתפוצות? עזבו ספרי היסטוריה, בפועל כל משפחה מצאה מקום בו קיבלו אותה יפה ושיקרה, רימתה והונתה את כל החברים וקרובי המשפחה רק שלא יגיעו לשם. אז מה העניין עם הנישואים האלה? ואם כבר מציאה, אז למה לא שואלים אותי על אהבה וזוגיות? למה נדבקים כמו ערפד דווקא לנישואים?
אז זהו, יש לי תיאוריה! הכל נובע ממונח רדום בפסיכולוגיה – דיסונאנס קוגנטיבי שמו. ההסבר שלו (בפשטנות רדודה) הוא שהאדם המצוי לא רוצה לצאת אידיוט בעיני עצמו. בני האדם נוטים להאמין שהם יצורים אינטיליגנטים שעושים אך ורק מעשים חכמים. אם וכאשר הם עושים משהו שעל פניו יכול להיראות מנוגד להגיון הבריא הם מיד מתחילים להמציא לו צידוקים כדי לשכנע את עצמם שהם עשו בחירה הגיונית. לדוגמא: “החלפתי את אשתי הרופאה היפה והבשלה בכוסית בלונדינית בת 25 עם גוף של אלילת מין.” אחר כך מגלה המסכן שהיא טיפשה כמו נעל, עושה לו פאדיחות עם החבר’ה והכי נורא – לא יודעת למצוץ ממטר. למרות כל אלה הוא עדיין משכנע את עצמו שהוא עשה את עסקת המאה. אותו הדבר נכון גם לגבי נישואים. דיסונאנס קוגנטיבי. הצעירות נופלות למלכודת הטבעת בגלל העצמאות, הטקס המרגש, אותו פמפמו להן מילדות, והאחריות על תקציבי הענק – אחריות שלא תחזור יותר לרובן בימי חייהן אלה אם הן יתחתנו בשנית. הנה פרוייקט עם עוצמה, כסף ויוקרה שהן יכולות לנהל, משהו להפיג איתו את השעמום (הרי בצבא רובן פקידות, לא?) ולהוכיח בגרות וכושר החלטה. כל בלגאן ההפקה: שמלה, נעליים, די ג’יי, טבעת, ספר, מאפרת, מקום, סידורי ישיבה, אוכל, בר אקטיבי או פסיבי, לכתוב לו שיר, וגם אחד שהוא יקריא לי, להתאמן על הריקוד… וזה צריך להיות מקורי, הכי יפה. בקיצור, פרוייקט מרשים ובמסגרת אופציות העבודה לנשים בגילן זה נעים להחליט בגדול כשאת עוד קטנה.

העיקר להגיע לחופה, הדרך פחות חשובה. אין אהבה גדולה? גם לצרעת מתרגלים בסופו של דבר. הבעל – “לא משהו, מאז הנישואין הוא לא משקיע כמו פעם. רק עובד, אוכל ומפליץ”. הילדים – אמצעי מניעה ללימודים אקדמאים בעשרים השנים הקרובות. בנוסף, צריך לשלם משכנתה, ארנונה, חשמל, מעיל לילד לחורף, מכונת כביסה. צריך להיות יפה, לבשל, לנקות, לעבוד בחוץ, להיות סקסית, להשקיע בילדים, בהורים, בבעל, בבית ובעבודה – בקיצור
חרא של עסקה!
הרגליים והתחת מתנפחים והמוח מתרוקן. אין לך זמן לסיגריה אין לך.

את הרווקות בינתיים קשה להשיג אפילו בטלפון. הן יצאו טיפה מאוחר יותר מהבית של ההורים, שכרו דירה מדליקה באזור של צעירים, יוצאות עם זה, מבלות עם ההוא, מכירות מקומות, יושבות בקפה, עובדות בעבודה של ממש עם משכורת שגדלה עם השנים ומבזבזות כמה שהן רוצות על נעליים ובגדים. ישנות עד מאוחר בשבת, נפגשות ליומית או לסופשבוע ברומא, עושות כסף וכושר ולפעמים גם ממשיכות לתואר שני. מדי פעם יש להן סטוץ או אפילו אהבה. גם אם לא, יש להן את המשפחה האורבנית שדורשת מעט תחזוקה ונותנת המון אהבה בתמורה.

מה חושבות להן הנשואות ה”מתעניינות” בין קליפות הבננה והחיתולים החד פעמיים? מה הן יכולות להגיד לעצמן? “כמה אני סתומה”?, “מכל טקס הנישואין האינפנטילי הזה אני זוכרת רק את הדוד שמחה מקיא לי על השמלה”? אין להן ברירה אלה להיות בדיסונאנס: “זה הגיוני להתחתן”, “עזבי אהבה – בכל מקרה נהיים חברים טובים אחר-כך”, “עזבי זוגיות – הוא בכל מקרה יפסיק להשקיע בעוד חצי שנה”. “כדאי לך, נו, התחתנת כבר?” אי אפשר להאשים אותן, את הנשואות. לא באמת בכל אופן. אין להן ברירה, זה או להכיר באמת או לשכנע אותך, חברה יקרה, שזה מצוין, מדובר באושר צרוף. רק תעשי טובה – תפסיקי ליהנות כל כך מהחיים ותתחתני כבר.

על הכותבת מיכל פוקס

ילידת 1971, מזל קשת, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה ומעצבת גראפית מובטלת. גרה בתל-אביב, חולמת על ניו-יורק והגוף, תשוש, נוסע שלוש פעמים בשבוע לחיפה. מאמינה בגמדים ובמכשפות, סוגדת לאמונות תפלות וחיה ליד מגן דוד אדום (ליתר ביטחון). בנוסף גם פולניה (רק רבע) וחוקרת שירותים מדופלמת.

תגובות

  1. צב מעבדה

    מישו פעם בדק ברצינות אם יש קשר בין נישואים להרגשת סיפוק מהחיים?
    אין לי שמצוץ של מושג אם שני הדברים קשורים. אני רק בטוח שהתגובות יכילו כמה בדיחות טובות. וגם זה משהו בימים טרופים אלו.

    • צילי וגילי

      כי צילי, שתחיה, מצאה לה בחור. והא, כך מסתבר, מאד רוצה ילדים. אבל מה העניין, צילי אומרת שהוא חושב, כי הוא פולני, שלפני ילדים צריך להתחתן. רק שצילי, כמו גילי, לא ממש חולמת על שמלת כלה לבנבנה, עם מניפת ברווז ברוטב תפוזים וצרור ירקות מאודים קלות (זה השוס האחרון, לא?), ולא צריכה שום חתיכת נייר של הרבנות כדי לדעת שהיא מוכנה לחלוק איתו את חייה עד אחרון ימיהם כולל ילדים וחיתולים וקליפות של בננות.

      אבל האמת, גילי חושבת שחתונה זה חשוב, כי גברים – אם אין להם שייבה על היד – נוטים לברוח ברגע שמגיעה איזו בלונדה כוסית מפוצצת, אפילו שהיא לא יודעת למצוץ ממטר. ונכון שכל עוד זה רק אנחנו שנינו אז שילך קיבינימט עם המחומצנת, אבל כשיש כבר ילדים ומשכנתא ותשלומים על האוטו ויום הורים וטיו לשנתי – צריך לפחות שינ אנשים במשרה מלאה כדי להתמודד עם כל זה, ואף אחת לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהפקת החתונה היתה כסף קטן לעומת מה שעכשיו יש לה להתמודד איתו.

      • צילי וגילי

        שהם נוטים לברוח גם כשיש להם שייבה, אבל אז הרבה יותר שפוט לתבוע את האם-אמא שלהם.

      • אלמוני

        צילי וגילי חביבות,
        אחלה תגובה למאמר,עניינית ומשעשעת, אבל מאוד לא מנומסת.
        מאוד לא יפה להידחף לראש התור (או הטור במקרה הזה) באמצעות ‘כאילו תגובה’ לצב מעבדה. אם כל אחת תדחף את התגובה שלה איפה שבא לה יהייה הרבה יותר קשה לעקוב אחרי מהלך העניינים.
        תודה.

    • נשואה טריה

      אין שאלה יותר מעצבנת מ”אתם עובדים על ילדים?”
      מה פירוש אתם עובדים? כן אנחנו מזדיינים מדי פעם (בהחלט לא כל יום, תרגעו. זה שיש פרטנר זמין, לא אומר שצריך לנצל את זה), אבל אני מעדיפה לשמור לעצמי את המידע אם אני משתמשת באמצעי מניעה ואם אני לוקחת חומצה פולית (ואני גם מעדיפה לדבר בלשון יחיד, שכן בעלי אינו תאום סיאמי שלי).
      הפתרון שלי הוא להגיד “אני עקרה” (כמו שכשהייתי רווקה הייתי אומרת “אני לסבית”, כששאלו אותי מתי אתחתן).

    • מצטער שאני נדחף פה למעלה, אבל אני חייב…

      מיכל יקירתי, מה שאת עושה בכתבה הזו שלך הוא הוא דיסוננס קוגניטיבי.
      כשאת רואה את כל מי שמסביבך מתחתן, מביא ילדים, מוסיף קצת תוכן ושמחה לחיים
      (מעבר לאיזה מועדון ללכת ביום ששי בלילה), ואת נשארת בדד, את ממציאה לעצמך איזו תיאוריה ומקיפה את עצמך בה. הכל כדי רק לא להבין שאת בעצמך נמצאת
      במקום הפחות טוב.

    • אני לא יודעת על מה אתם מדברים
      אני נשואה שנתים וחצי באושר ועם המון אהבה
      ומקווה להביא ילדים בעז”ה בקרוב, כדי להרחיב את בתינו האוהב
      לכו תמצאו אהבה!!
      אבל אמיתיתי, אם לא אז חבל על הזמן!

  2. אני מגיבה ראשונה? לכבוד הוא לי!
    במילה אחת: ה ל ל ו י ה

  3. ביסלי

    נכון שחיי הרווקות הם חיים טובים, ללא מחיובות כלל הכלל. הולכים רצים בקצב החיים, אך הכול זמני ופתאום אני בן 40 לבד ללא משפחה יש משהו שמתחיל לכרסם בליבי. לראות את החיוך של ילדי החברים גורם לצביטת לב קטנה. ואני שואל את עצמי האם החופש שהיה לי שווה משהו? אז כיום אני שואל את עצמי מדוע לא התחתני אולי טפשות אולי אנוכיות או פשוט אני לא הטיפוס של גבר נשוי אבל דבר אחד בטוח אין אני רוצה לגמור את חיי כרווק זקן ועריר.

    • שרלילולה

      אז תתחתן!
      משהו מפריע לך לעשות את זה עכשיו?

    • לא כל כך הבנתי את האנלוגיה שבין השאלה “התחתנת כבר?” לבין עליית מניה. בניגוד לבעל שהוא נחלת הפרט, מניה היא נחלת כולם(או לפחות אלו שבחרו להשקיע בה). בכל אופן הכתבה בעלת שמץ של אמת, במובן הזה שאולי זה נמאס ששיחת נימוסים צריכה לכלול את השאלה הזו , באותה מידה כבר ששואלים מה שלומך? אבל, נראה לי שהתגבה שלך הכותבת קצת מוגזמת (בלשון המעטה) ואולי זה רק מצביע על הרגישות שיש לך בעיניין…נקודה למחשבה..

  4. פעם הבאה שמישהי תשאל אותך את השאלה הנכספת תתחילי לצטט מהמאמר- איכשהו נראה לי שאם כולנו נתחיל בטרנד תוך יומיים אף אחד לא יעיז להוציא הגה. אולי יעברו למדרכה ממול כשיראו אותנו פוסעות לתומנו ברחוב (אחרי מסע שופינג מטורף עם החתיך ההורס לצידנו) אבל לפחות יעזבו אותנו- ויפה שעה אחת קודם.
    אוהבת המון
    נון

  5. מאמר מצויין! את כל כך צודקת שזה ממש מדהים, סוף סוף מישהי “העיזה” להעלות את זה על הכתב.
    ושימותו הקנאים.

  6. מישהי באמת רוצה על מצפונה (במיוחד אם במשפחה “פולנית” עסקינן) שהיא גזלה את אחת מהנאות החיים האחרונות מהדודה נחמה?

    • אחרי הסוגריים.
      ומיכל, באמת כתבה מצויינת.

    • שאלה מרתקת, שכבר עפרה רינזפלד בספרה המשובח “היום המאושר בחיי” ניסתה לענות בו (ואסכם את מסקנות הספר בשתי מלים: “כי ככה”)

      שואלים זוגות “מדוע התחתנתם” והם יגידו לכם ש”היינו מאוהבים” ותקשו עליהם: אבל יכולתם לחיות ביחד, פשוט ליהנות זה מזו. למה להתחתן? והם יתבלבלו, יבלעו רוק, יתרגזו, יגידו ש”טקסים זה חשוב” וש”מחוייבות היא דבר שזקוק לסמל” – ובסופו של דבר לא ינמקו.

      כי אין נימוקים ואין הסברים הגיוניים. “ההורים לחצו”, בעיני רבים, הוא נימוק משכנע מספיק.

      אגב: מהסטטיסטיקה עולה שאחוז הגירושים והבעיות בחיי הנישואים רק עולה ועולה במהלך 20 השנים האחרונות. כנראה שבכל זאת הגענו, למרות הכל

  7. התחתנתי בלאס וגאס על ידי שופט שחור, כדי לאפשר לי לקבל גרין כארד מאהבת חיי, כדי לפרנס את עצמי בעת לימודי בארה”ב. לא רציתילהתחתן, ואין לי צורך בנייר שכבר מזמן איננו מסמן שום דבר, שטר הנישואין לא מסמן שיש בין בני זוג אהבה, הוא גם לא מסמן נאמנות בין בני הזוג, לדעתי אין בו דבר מקודש והוא למעשה כלל לא נחוץ, פרט לסיבות מעשיות (רציתי לממן את הלימודים שלי ולהתפרנס בצורה חוקית ולא בעבודות שחורות ושנואות). מה שחשוב בנישואין הוא אהבה. יש אהבה, כדאי להיות ביחד, אין אהבה, שום נייר לא יחזיק אתכם ביחד. חשבו על זה לרגע, האם נישואין הוא הערך העליון או אהבה, אמיתית ועמוקה, שהטקס והנייר לא יעלו ולא יורידו ממנה דבר.
    מצער אותי לראות את הכותבת כרואה בנישואין פרוייקט שיעניק משמעות לחייה, ויתן לה כוח כולשהו. מצער אותי שאין לך כוח מיכל, ושאת חושבת שהכוח היחיד שנשים יכולות להשיג הוא דרך גברים וחתונה, מצער אותי שיש שעמום בחייך ואת צריכה גבר שימלא אותו. לא כולנו היינו פקידות, ולא כולן מרגישות ככלי שני לגברים. בתקווה שכוחך יתחזק מתוכך ובשבילך

  8. סנופקין

    נדמה שאי אפשר לחלץ תשובה משמעותית לשאלה הזו¬ מכיון שניסוח השאלה מכתיב במידה רבה גם את תוכן השאלה¬ ובכל זאת¬ כמה נקודות÷

    *±® מהו תפקיד החתונה¿*

    מיטב הזואולוגים וחוקרי בעלי החיים מאוחדים בדעתם כי חיות אינן מתחתנות®
    לאחרי אלפי שנים בהן עסוק המין האנושי במעקב¬ מרדף¬ המלחת בעלי חיים והכנסתם לתנור¬ אין עדין ולו עדות אחת לקיומם של נישואין בבעלי חיים¬ ולכל היותר הצלחנו להוכיח ניסויים בהם®
    לפיכך¬ אין מנוס מלהגיע למסקנה כי לחתונה תפקיד החורג מההתנהגות האורגניזמית הבסיסית¬ שפירושה דחף עצמי להתרבות® במקרה של חתונה¬ מדובר למעשה באישור המתבקש ומתקבל מהחברה הסובבת¬ לקיומה של זוגיות ספציפית®
    גבר ואשה¬ לו נקלעו לאי בודד¬ מן הסתם לא היו טורחים להתחתן¬ ולו היה מי מהם מתעקש על כך¬ חזקה על בן הזוג השני שהיה מעדיף כבר לבלות על אותו אי בודד עם עירית לינור®
    תפקיד החתונה הוא כפול÷
    להגן על בני הזוג מפני החברה שסביבם¬ על ידי קבלת רשיון ציבורי לחיות ביחד ולייצר וולדות¬ ולהגן על האשה באמצעות התחייבות חוזית של הגבר להקדיש לה משאבים הנחוצים לגידולם של וולדות אלה®

    *²® מה אהבה קשורה לזה¿*

    היא לא®
    הרבה דברים אחרים קשורים לחתונה¬ אבל אהבה היא לא אחד מהם® ברור שאם כבר מתחתנים¬ כדאי מאוד שתהיה שם גם אהבה¬ אבל היא בהחלט לא המניע לחתונה¬ אלא לכל היותר משכך כאבים®
    אם תעיינו למשל בתנ¢ך¬ לא תמצאו חתונות¬ אבל תמצאו משפטים כאלה÷
    ¢ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בן הרן®®®¢
    בראשית י¢א כ¢ט
    הבנתם¿ הגברים והנשים בתנ¢ך לא התחתנו¬ אלא לקחו או נלקחו®

    *³® אז למה מתחתנים היום¿*

    שאלה טובה¬ עם כמה תשובות אפשריות®
    מתחתנים מתוך מבוכה ומתוך רצון להרגיש שייכים לחברה שבה אנחנו חיים®
    מתחתנים בגלל סיבות ביורוקרטיות¬ כמו קבלת אזרחות או הטבות שונות®
    מתחתנים מתוך הנחה זה נחוץ לילדים¬ שלא יצאו ממזרים® זה טיעון מטומטם כמובן¬ כי אין שום קשר בין ממזרות לבין חתונה בין הורי הילד®
    מתחתנים כמובן גם בגלל המשפחה¬ ושוב¬ חזרנו למשבצת א§ של מבוכה אישית ועצלנות מחשבתית® זה פשוט יותר נוח מאשר לנסות לתת דין וחשבון אמיתי על מעשיך®

    *´® האם באמת רוב האנשים סבורים שחתונה זה כזה שוס¿*

    האמת היא כמובן שלא¬ אבל זו רק דוגמה לקונספירציה אנושית בלתי מכוונת¬ שנועדה להפגין שייכות שבטית ותקינות מעמדית בחברה®
    אם את כבר שואלת¬ אפשר להניח שגם מושג הזוגיות ארוכת השנים ניתן לבחינה מחודשת®
    רוב האנושות גדל תחת הרושם וההבטחה שזוגיות ממושכת וטובה היא העתיד הצפוי לנו¬ וכי רק גורמים בלתי צפויים יכולים לשבש את ברירת המחדל הזו®
    כמובן שבפועל רוב האנושות מקטר ולא ממש מרגיש מאושר עם הזוגיות הקיימת לו¬ ומספרם של הזוגות המאושרים ומתפקדים מתוך בחירה לאורך זמן¬ הוא לא ממש גבוה®
    אז מה¿
    זה לא מונע מכל ההורים שבעולם לספר לילדים שלהם שקרים מכוונים¬ למרות שמנסיונם האישי החיים לא ממש הולכים ככה בדרך כלל®

    *µ® אז למה כולם מנסים להלביש את זה עלי¿*

    אל דאגה¬ זה יעבור עם השנים®
    כאשר החברה הסובבת אותך תגיע למסקנה שהעסק אבוד¬ מן הסתם יניחו לך לנפשך®

    *¶® ולסיום¬ בחני את עצמך÷*

    בכל פעם שמישהו מעלה בפניך את השאלה האם כבר התחתנת¬ זקפי את סנטרך¬ נסי לשוות לו מראה יציב ולא רועד¬ ואמרי בקול צלול ורם÷
    ¢לא¬ לא התחתנתי¬ ואני מרגישה עם זה בסדר גמור¢®
    יום אחד אולי תצליחי לעשות כך מבלי לחוש תחושת זיוף קלה®

    ועד אז¬ בתיאבון¡

    • סנופי, מילים כדורבנות, אבל עזוב אותך מלינור, בחיאת.

      • אתה לא מבין שהסנופי הזה הוא פשוט פמינסט בארון. שקורא בסתר את כל כתבי עירית לינור ושות’.

        • סנופקין

          שככה יהיה לי טוב¬ אם אני לא רץ עכשיו¬ מהר מהר¬ לספר לכל החבר§ה®

          אבל אני חייב לקבל הבטחה שלך¬ שהגרסה הזו לא עומדת להשתנות פתאום¬ כן¿

          • מה מומינטרול היה אומר על זה.

            🙂

            • סנופקין

              לכלום®

              הבחור נעול על הזנב של נערת הסנורק¬ ושום דבר לא יזיז אותו®

              בתור רפרנס¬ אם כבר¬ הייתי בוחר דוקא את מאי הקטנה¬ למשל®

              http://www.moominshop.com/pccard1.htm

              סאלוט¡

              • גם אותה (לה בטח היה משהו עוקצני ושנון להגיד על כך כמנהגה- האם יתכן שהיא מראשונות הפמיניסטיות של ספרות הילדים?- ראה הדיון המעמיק ב”על קניות ואושר”).
                פשוט, לאור יחסי החברות העמוקים בין סנופ למומין חשבתי שיש פה סיפור פוטנציאלי.
                ואולי אני סתם כותבת שטויות כי קמתי היום מוקדם מדי.
                🙂

                ד”ש

      • סנופקין

        זו היא¬ שמתעקשת לצוץ לי מעל כל צהובון ובראש כל תכנית טריוויה

    • אם חתונה היא כזאת עיסקה מחורבנת אז למה כל כך מפריע לך כששואלים אם התחתנת? ואולי הדיסוננס הקוגנטיבי הוא דוקא הפוך? את מתה להתחתן, קוראים זאת בין השורות במרירות, הנבזות והסרקזם שבכתבה, אבל לא כל כך הולך? טוב, העיקר שסיפקת כמה רגעים של אושר לעוד כמה רווקות מתוסכלות…..

      • את (כותבת המאמר)מתארת את הנשואות כמי שאין להן זהות מלבד חיתולים ובננות
        אני סיימתי תואר שני -כן גן נשואות לומדות
        עובדת בחברת היי-טק (רק עד 16:00 כי אז נגמרים לי החיים ומתחילים החיתולים כדברייך)
        יש לי משכורת יש לי חברות איתם אני יושבת בבית קפה לפחות פעמים בשבוע
        וגם לי יש דירה מדליקה ומשכנתא
        ויש לי ילדה מקסימה שהיא שווה יותר מכל משכורת ובעל נהדר
        וכן למרות שלא הכל טוב ותמיד נהדר
        אני בטוחה שלהיות לבד בדירה המדליקה זו לא אלטרנטיבה טובה יותר
        כל אחת חיה את נישואיה איך שהיא בוחרת לעצמה והאושר הוא מה שאת בונה לעצמך ואם את משכנעת את עצמך שטוב לך לבד -אז שיבושם לך

    • סתם אישה

      חיות גם לא כותבות ספרים, לא מלחינות מוזיקה, לא מציירות תמונות, לא מבשלות את האוכל שהן אוכלות, לא צופות בטלווזיה, לא מביימות סרטים ועוד ועוד ועוד. אז מה זה אומר שכל הדברים הללו שליליים, זה אומר שהם מנוגדים לטבע האורגניזם ?
      ומיכל אליך – שהבדידות זה דבר נורא, ממסעות הבגדים נמאס באיזשהו שלב ובן זוג לחיים זה דבר נפלא, בתנאי שמוצאים את הדבר הנכון, זה שלא יפסיק להשקיע גם אחרי חצי שנה. כגרושה טרייה מאוד אני יכולה לומר שנישואים טובים זה כמו להיות מליונר יש ממש מעט כאלו אבל זה לא מונע מכל השאר לנסות… אני כאישה, שדרך אגב לא הייתה פקידה בצבא ונשבעת לך בכל יקר לי שתקציב החתונה שלי, יחסית לתקציבים שאני מתעסקת איתם ואף מבזבזת אותם במסגרת עבודתי, היה זעום, מייחלת להתחתן בשנית. וזה לא הטקס הנוצץ, או השמלה או השיר, כי זה ברור לי שהפעם השנייה תהיה אינטימית מאוד – אני הוא ואולי עוד שלושה חברים ואמא, זו המחויבות לחיות עם מישהו שידאג לך ואת תדאגי לו כל חייך. זו האופציה להקים משפחה שבניגוד ל”משפחה האורבנית” שאת מתארת היא קצת יותר מספקת ומלאת משמעות. חיי הנישואין שאת מתארת הם סיוט אבל יקירתי את מתארת חיי נישואין רעים, לא כל חתונה מסתכמת בזה ואנחנו רוצים חיי נישואין טובים. הרווקות שאת מתארת פשוט שטחית וריקה ועד כמה שאני מטורפת על בגדים חדשים שמלה חדשה לא תוכל לפצות אותך לנצח על הריק שמבפנים…

      • סנופקין

        זה רק מסביר שהמצאת החתונה איננה תהליך טבעי ומובן מאליו¬ ולכן גם אין להתייחס אליה ככזאת®

        זו לא ברירת מחדל¬ ולא משהו שאמור לקרות בהעדר הוראה או הנחיה אחרת¬ כמו נסיעה קדימה בעת מבחן נהיגה¬ למשל®

        נדמה לי שהטענה המרכזית של מיכל היא כנגד הפיכת הסדר חוזי מסויים¬ שבסך הכל נועד להיות אמצעי בשירות מטרה¬ למטרה בפני עצמה®

        וכמובן¬ הטענה המרכזית היא פשוטה÷

        מדוע¬ למרות שרוב רובם של האנשים הנשואים לאורך זמן אינם מרגישים בהכרח אושר וסיפוק מיוחדים מהעובדה שהם נשואים לבני זוגם המסוימים¬ ועל אף העובדה שניאוף ובגידות נפוצים בעולם המערבי יותר מהחתונה הקלאסית עצמה¬ עדיין רואים לעצמם האנשים האלו חובה להפיץ את בשורת החתונה סביב סביב®

        אני אישית¬ אגב¬ לא שברתי כוס בחתונתי¬ אלא נורה¬ וגם זו רק חצי נקמה®

      • אני בעד אהבה, ועוד יותר בעד זוגיות.
        אין כמו בחור נחמד שמרגש אותך, משמח אותך, מחבק אותק, מנשק אותך ולהפך (את אותו)
        כל אלה קשורים קשר חלש לנישואין.
        ולצערי אף אחד לא שואל אותי עליהם: מצאת אהבה? יש לך פינה משלך בעולם?
        את מאושרת?

        השאלה: נו התחתנת כבר, אין בה מאום מכל אלה ועל זה מדובר.

    • תיקון קטן: לבעלי חיים אין טקס נישואין, אבל לרבים מהם טיקסי חיזור מרשימים וצבעוניים לא פחות מטקס חינה מסורתי. אחת מהסיבות לטקסים האלה הם כדי להרשים את הנקבה. באמצעות הטקס מוכיח הזכר את חוזקו הגנטי ואת עמידותו. מרבית בעלי החיים וכל היונקים מגדלים את צאצאיהם עד בגרות ביחידה זוגית, או בקבוצה גדולה ותומכת.
      יש זנים מסויימים (עופות במיוחד) שגם שומרים על נאמנות לבן/בת זוג למשך כל חייהם.
      ובאשר לנישואין – שאני יצאתי מתוכם לפני מספר שנים – בבסיס הטקס עומד הצורך (הקיומי) בביטחון והגנה בגידול הילדים. זה הכל. זו הדרך שהחברה מצאה ללקיחת אחריות משותפת על גידול הצאצאים.
      צאצאי האדם, בניגוד לצאצאי מרבית בעלי החיים, זקוקים לשנים רבות של טיפול, חינוך והגנה, לפני שיגיעו לבגרות. וכפי שידוע, צאצאים הם ה”מוצר” היקר ביותר של הטבע להמשכיות.

      לזוגות מאוהבים נדמה שהדברים יהיו כך תמיד. הבעיה מתחילה כשיש ילדים ופתאום היחסים פחות טובים.
      ולכן, השאלה היא לא האם להתחתן, אלא מתי ובאיזה אופן.
      זוג מאוהב לא צריך תעודות לאהבתם. זוג שרוצה להביא ילדים, רצוי שימצא את הדרך (חוזית, משפטית, דתית) שמתאימה לו כדי להבטיח את עתידם של ילדיו.

    • ישנה האופציה לחיות בזוגיות ללא נישואין, אך יש לקחת בחשבון כי יש כאן אלמנט פסיכולוגי המקל על פרידה, “גירושין” זהו תהליך מסוים שמרתיע, ויישקל יותר לעומקו מאשר סתם פרידה.
      אופציה 2 רווקות או בני זוג לסרוגין. יש כאלה שזה מתאים להם (וחלקם גם נשואים) אבל רובנו מחפשים את הקביעות והיציבות שהנישואין מספקים.

    • סירנה

      כי ככה אנחנו, זה הטבע שלנו
      למה אנחנו מנסים להמציא את עצמנו מחדש כל הזמן

    • Did you know that a swan couple stay together for their lives. I guess that is as close to marriage between animals you can get.

  9. צב מעבדה

    מצאו שנשואים(ות) חיים יותר מרווקים(ות).
    אבל אף אחד עדיין לא הצליח לברר אם זה באמת או רק ההרגשה.

  10. מאי רוזן

    אני רואה אותה מעברו השני של הכביש, היא מבחינה בי וחוצה אותו, מתקדמת בזריזות, בדיוק כמו אצנית באמצע תחרות באולימפיאדה, לעברי, לשמחתי הלא כל כך רבה, ומתייצבת, כאילו נקראה לדגל, עומדת מתוחה למולי.
    “ואוו, מיכל, לא התראינו מאז התיכון, נכון? כמה זמן ? עברו עשר שנים? אז מה שלומך, מתוקה?” היא מחייכת בסיפוק.
    “בסדר גמור, ומה שלומך?” אני עונה בעל כורחי.
    היא עונה: “מצוין, ממש מעולה” בעודה מנפנפת ידה השמאלית, ובמיוחד בטבעת הכבדה שהיא עונדת על האמה שלה בגאווה שהייתה שמורה עד כה לפרחי טייס או לסיירת מטכ”ל לפחות.
    “ספרי מה חדש בחייך?” היא ממשיכה, בשלה, מתעלמת באלגנטיות מהאדישות שאני מפגינה כלפי הטבעת המרשימה ומשמעותה המרשימה עוד יותר.
    “את יודעת, חיים, עבודה וכאלה, במה את עובדת?” אני עונה בלאקוניות, מבינה לאן היא חותרת ומחליטה להקשות עלייה קצת, אפילו רק לשם הקוריוז ולהפנות את השיחה לנושאים אחרים, שגם לא ממש מעניינים אותי אבל עדיפים על הנושא המשעמם ביותר: נישואיה של הגברת.
    “הייתי מורה עד עכשיו אבל מאז החתו…” אני קוטעת אותה, הרי ההמשך כבר ברור לי לחלוטין: “אני עובדת כרגע על פרויקט מאד מעניין, משהו שקשור בחקר תאים, כבר זמן מה, נושא ממש מרתק”.
    היא מקשיבה לי, בלית ברירה, ומביטה בי בעיניים משועממות וחסרות סבלנות למשמע דברי הטפלים, וכל כולה רצון עז לנאום את המניפסט, הידוע והמדוקלם שלה – איך עשיתי את הוי של החיים שלי, איך התחתנתי!
    לפני שהיא מתנפלת עלי סופית, אני מצליחה להשחיל עוד משפט משלי: “שמעת על השניים האלה מיב’ 10 שעשו בוכטה, מהעסק העצמאי שלהם?” היא מהנהנת להסכמה למורת רוחה, ולא מנדבת מידע משלה על הנושא שזה עתה העליתי לדיון.
    אני צופה בה מתכוננת להתקפה, אני מבינה שזהו, נפלתי קורבן, טרף קל בין מלתעותיה, כעת אני מאמצת את כל הכוחות שיש לי ברזרבה ומאפשרת לה, סוף סוף, לאחר המאבק העיקש, לספר את האינפורמציה האווילית שהיא כה משתוקקת לשחרר לחלל האוויר: “אז את שומעת, אנחנו גרים ברמת אביב, אני ובעלי – יוסי, את יודעת שהתחתנתי לפני שנה, נכון?”
    בפרגון מהול בצביעות ובניסיון לסכם בקצרה את הרעיון אני אומרת לה: “לא, לא ידעתי, יופי, שיהיה במזל”. מייד, חיוך רחב מתפשט על שפתיה והיא ממשיכה: “התחתנו במקום ממש מקסים בקיץ האחרון, והיו שם כמה מהברנז’ה, כי יוסי חבר של מישהו מהערוץ השני ואנחנו מאד מיודדים עם החבר’ה האלה, והם בכלל לא כאלה סנובים כמו שתמיד אומרים. הייתה לנו דווקא חתונה צנועה בלי יותר מידי טררם” ואני כבר מדמיינת אותה עושה כזה ביג פאקינג טררם שם. ושוב היא בשלה: “כל כך התרגשנו…” (למה היא מדברת ברבים כל הזמן? היא עברה מיטוזה, או מה? אני חוזרת במנהרת הזמן למגמה הביולוגית מהתיכון) “… כשיוסי שבר את הכוס, והרב אמר שאנחנו בעל ואישה. את תביני את זה רק כשתתחתני, יש לך חבר בכלל ?”. זהו, היא עברה את כל הגבולות, אני הולכת להגיד לה מה אני חושבת על כל האישיו הזה אחת ולתמיד: “ומי בכלל קבע שאני אתחתן, אולי אני לסבית, ואני דווקא לא – כן, יש לי חבר כבר שנתיים, אולי אני לא רוצה להתחתן עדיין? אולי אני לא בחורה פאתטית כמוך? אולי יש עוד דברים שמעסיקים אותי בחיים הללו? אולי אני לא צריכה גבר עם שייבה, על אצבעו, לצידי כדי לדעת שאני שווה משהו? אולי?” אני מסתובבת, מפנה את גבי אל מול פניה ההמומות, ומתחילה לצעוד אל האופק, יש לי תחושה חזקה מאד שהרינת לוי – לשעבר, הזו כבר לא תציק לי יותר ברחובות העיר.
    http://stage.co.il/Authors/MayRosen

    • תמוזי

      האמנם כל מי שמתחתנת היא פתטית? אולי כל כך קשה לך לשמוע על החתונה כי בסתר ליבך הציני זה גם מה שאת רוצה?
      מה שבאמת פתטי זה זוג -שגם אחרי שנתיים- לא מצליחים להליחט להתחייב אחד לשנייה. כל נושא האני-לא -צריכה -טבעת זו המצאה של קומיטמנטפוביקס. אף אחת מאתינו לא צריכה את “הטבעת”. אני נשואה והולכת בלי הטבעת הקדושה. נישואים זה משהו הרבה יותר עמוק ורוחני. אבל אם את באמת חושבת שהכל עניין של שואו-אוף, באמת אין לך מה להתחתן.

  11. חמדה בן יהודה

    1. אכן, דיסוננס. במשפחה שבה חצי מהדודות גרושות פעמיים, חצי מהדודים גרושים עם ילד בחזקתם ורבע משני הצדדים חי עם בן זוג, אבל בחדרים נפרדים, לא נותר מה לעשות אלא לחנך את הדור הצעיר. הזוג היחיד שחי באושר במשפחתנו המורחבת הוא דווקא ההורים שלי. מה לעשות שכשלו במשימתם לגדל כלה צעירה.

    2. כמו שציין כאן יצור חביב בעל זנב, אין קשר הכרחי בין אהבה/זוגיות לנישואין. רוב החולמות להתחתן, בעצם חולמות רק “להיות עם מישהו”, רק שהן לא יצירתיות מספיק כדי להפריד. עם זאת, נישואים/חיים משותפים מספקים (אפשרות ל)סקס זמין, השתתפות בחשבון הארנונה והתחלקות בשעות הטיפול בילדים.

    3. למעשה, חיי היחידים כרגע כה נעימים ויציבים, שהסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב להכניס אליהם עוד מישהו היא השתתפות אפשרית שלו בחשבון הארנונה בסכום לא משמעותי. עם זאת, הרגיעו נא, אין צורך בוער. בשמחה הייתי עוברת כבר עכשיו לשנות החמישים לחיי וחיה כרווקה זקנה ומכובדת, בלי טענות ומענות מצד אנשים שלא מבינים מה זה פרטיות של בנאדם.

    4. את צירוף הרטרו “אלילת מין” (בריג’יט בארדו עוד חיה? היא נשואה?) לא ראיתי בכתובים כבר כמה עשורים. תזכירו לי לעדכן את כרך א’.

    • ישעיהו סמית, חוקר פזזים

      בוודאי זכור לך, חמדה בן יהודה, שיר זה מילדותנו המתרחקת והולכת, עת פסענו מקולנוע “מגדל” עם מנה פלאפל בידינו לכיוון נאות רחל
      ברז’יט בארדו (“היא חתיכה, היא שחקנית קולנוע, כשהיא עולה על המסך שלי מתחיל לנוע” וכו’) ידעה ליצור הפרדה בחייה (היפים והנעימים). מקסימום מאקס החתול היה מורשה לעלות על מיטתה. גברים? רק לצורך סיפוק תאוותיה המיניות, וגם זה לזמן מוגבל.

      • חמדה בן יהודה

        לנצח אזכור, ישעיהו, ובערגה – רק שאצלנו היו הולכים הביתה הפוך, דרך הפלאפל בקולנוע “רינה” ומשם , עובר ליד הקיר עם המסטיקים המודבקים, לכיוון כיכר סטרומה.

        ובאמת, לדעתי היא התבגרה והזדקנה וגרה בימיה האחרונים בחברת מאה חתולים ומאה כלבים ואולי גם כלב ים פה ושם. גבר? יוק.

  12. בתור רווקה בת 32 כבר נתקלתי רבות בהצקות הנ”ל,לי זה דווקא די קשה לפעמים כי אני רוצה להיות חלק מזוג , וכשאין, וגם מציקים לך…זה לא כייף. בכל אופן,אני משתכללת עם השנים וזה נהיה יותר קל. רציתי לשתף אותכם בתגובה מעולה ששלחו לי בתור בדיחה:
    בכל חתונה משפחתית אנו נאלצות לשמוע את ה”בקרוב אצלך…” המפורסם.
    בהלויה הבאה,גשי לדודתך הזקנה והמציקה ואמרי לה בחביבות/השתתפות בצער:”בקרוב אצלך…”
    מובטחת הפסקת ניג’וס מיידית!!! . פטנט מצויין נוסף הוא להפיץ בעקשנות בקרב האנשים עימם גדלת,את העובדה שהפכת ללסבית. זה מדליק בחורים ראויים ומביא לכולם בהפוכה כשאת מציגה את החבר הבא שלך.. זהו,הצלחת לבלבל אותם סופית.
    מעבר לזה- מסכימה שאלה הנשואים באושר/מאושרים בכלל, הם אלה שאינם מציקים כלל וכלל!
    ובכל זאת מאחלת לכולם לחיות עם בן/בת זוג באושר ועושר,רינה וצהלה-לא בהכרח עם טבעת…

  13. ערס פואטי

    מתי את מתחתנת?

  14. שרלילולה

    ואותי מענין באמת לדעת, מי בורח מהר יותר מחתונה, גברים או נשים?
    אני מכירה היטב את הדעות הנפוצות בנושא ובכל זאת, נראה לי שנכון להיום, אפעס, הן לא מי יודע מה מעודכנות.
    והרשימה הנחמדה הזאת, באה כראיה.

    מה תגידו….

    • מה נאמר? משהו פשוט – תלוי למי יש אומץ/ביצים לקום ולפרק את הקשר…
      וכמובן בל נשכח – צריך להתייצב מול ההורים ולאמר (בחלק מהמקרים) “אבא/אמא – אני כבר לא נשוי/אה”..
      המצב הרבה יותר קשה אם יש ילדים – אז זה נהפך לתיק חבל”ז, לעיתים מקבלים בונוס בצורת עורך דין של הצד השני (אם לא הסתדרתם ביניכם), וכו’ וכו’
      שמח בקיצור!
      טוב שאני גיי..

  15. הלנה היפה

    אחלה כתבה.

    אבל נדמה שכשמדובר בחייהן של נשים צעירות, מדובר ב ‘לוז-לוז’ סיטיואיישן.

    רווקה מתוסכלת או נשואה מתוסכלת,
    בכל מקרה החיים לא נראים כמו גן של שושנים.

    כאן אין בטחון וכאן אין ריגושים
    כאן את ‘אחרת’ וכאן את ‘בנאלית’
    כאן הפיגורה נהרסת עם הלידות
    וכאן הפנים נהרסות עם הבכיות על האהבות האבודות.
    וגברים?
    גם אצלם מפסידים בכל מקרה?
    מרוויחים בכל מקרה?

    ואיך בכל זאת אפשר להיות קצת מאושרים?

  16. אגמית

    לשמחתי הרבה, המשפחה שלי ממש לא מציקה בעניין (כולל הדודות למיניהן…).
    אלו שהכי מנג’סים לי בנושא הם בעל-הדירה הזקן שלי ואשתו, (אבל להם אני סולחת, כי הם באמת שייכים לדור אחר ועתיק) וכל מיני בחורים שמנסים את מזלם איתי, שמתפלאים לשמוע כי חתונה אינה מהווה את פסגת-שאיפותיי ומי יודע אם איי-פעם אתחתן.
    אני מודה שבחורים שישר באים לי ביציאות חצופות, כמו “מה, את לא רוצה להתחתן? ” או “השעון הביולוגי מתחיל לתקתק” , “זה הגיל שצריך להתחיל” וכו’…ישר מביאים לי את העצבים ומחסלים את הרצון (אם היה דבר כזה) להכירם.
    בחור, אינטיליגנט, ככל שיהיה, נוסף לרשימה השחורה במהירות הבזק, כשהוא בא לי עם יציאות כאלה סטיגמטיות, המשקפות בעליל את דעתו, כי משהו אצלי בראש טעון בדיקה בדחיפות.
    כן, אני יודעת שהרבה תלוי בחינוך, בחינוך ובחינוך, אבל פתיחות במחשבה והיכולת להפריד בין “מה שצריך כי ככה אומרים” לבין “מה שנחוץ לנו באמת כפרטים” מהווה אצלי, לפחות, דרישה מינימאלית מבן-זוג פוטנציאלי וגם מחברים/חברות באופן כללי.
    מצד אחד, קיים המיתוס הזה לפיו אנו, בנות-ישראל, צריכות להרגיע את גברברינו היקרים, עוד בתחילתה של מערכת-היחסים, שאנחנו לא מחפשות חתן (למרות שאנחנו, כביכול, רוצות בזה עד יאוש) ובערמומיות נשית מעודנת ללכוד אותם ברשתם ובעצם לגרום להם להאמין שהם רוצים להתחתן איתנו, עד כדי כך שהם יציעו להחליף טבעות ולא ההפך.
    הרי שימו לב לתגובות השונות – כששואלים בחור “מה, התחתנת ?” והנ”ל יענה בחיוב, התגובה הכה נדושה תהיה משהו בסגנון “אה, גם אתה נפלת בפח”, “נלכדת” וכו’…מרבית הנ”לים יהנהנו בחיוך מסכן משהו, למרות שרובם עשו זאת מרצונם החופשי, כאשר חלקם היו לא-פחות לחוצי-חתונה מבנות-זוגם ואולי אף יותר.
    כשבחורה משיבה בחיוב לשאלה האם היא התחתנה, נפלטת אנחת-רווחה מצד השואלים, שממלמלים משהו בסגנון “שיהיה במזל”, והחוצפנים במיוחד אף יגדילו לעשות וישאלו “אתם כבר חושבים על ילדים” ?
    אבל אין הרבה מה לעשות. כל רווק או רווקה בגילאים “מתקדמים” זוכים להצקות מסוג כזה וקשה להימלט מזה, אך אם כבר להיות לחוצי-חתונה, שזה יבוא מצורך אישי ולא מכניעה לצורך הסביבתי.
    למה אנשים עוד מתחתנים היום למרות שמימוש הנדר הרשמי הופך יותר ויותר קשה למימוש לאורך זמן ?
    יש כאלה שעוד עושים זאת מאהבה אמיתית ורצון כנה ואמיתי לבלות את שארית חייהם ביחד, ויש עוד מליון סיבות אחרות, חלקן לא משהו בכלל…
    ברור שאהבה לא צריכה גושפנקא רשמית, אבל חתונה…אין מה לעשות, המושג הזה עדיין מהלך קסם (שוא או אמיתי…) על רבים ורבות.

    • אגמית יקירתי
      האם שמת לב שבכל כתבה עיתונאית יטרחו לשאול את המרואיינת (גם אם היא בת 21) מתי היא מתכוונת להתחתן? ואם המרואיינת כבר נשואה, מיד תעלה השאלה ה”עיתונאית” הבאה: מתי תרחיבו את המשפחה?
      משום מה השאלות האלו אינן מופנות למרואיינים, גם כשהם נושקים לארבעים.

      • אגמית

        כן, שמתי לב.

        ואין הבדל בשאלות – בין אם הן נשאלות על ידי עיתונאית או על ידי עיתונאי.
        הקלישאות פשוט חוגגות….

        אגמית

  17. בלגאניסטית

    אבל מן המאמר הזה ברור, שמי ששואלת אותך שאלה כזאת, היא לא חברה שלך. אני למדתי להשתיק את השאלות האלה באמצעות שיחה על חידושי אופנה, והתרכזות בפריטים שיראו עליהן, אחרי לידה או שתיים, כמו בגד-ים על חזיר ביצות. אני יודעת שזה אכזרי, אבל כל נסיון להעמיד אותן על מקומן, נתפס כנסיון התגוננות.
    חוץ מלהסתכל עליהן במבט אמפתי, ולהגיד להן שהן חייבות לעשות משהו עם השיער שלהן, עם המשקל שלהן ועם הגבות שלהן. אפשר גם לומר להן שמאוד חבל שהן לא עושות משהו עם מה שהן למדו.
    לפעמים אני ממש “נחמדה” ואומרת : “את יודעת?! את מתחילה לחזור לעצמך”.

  18. חברה שלי מתחתנת וזה סוד בינתיים, אבל היא בת 21 הפוסטמה ומתחתנת! בלי לנסות לשנייה לראות את העולם לבד דרך העיניים שלה.
    אבל, נו, מה אפשר לעשות, יש מסכנים שחושבים שלהתחתן זה איזה להיט ולא לוקחות בחשבון שזה בעצם חיים שלמים!!
    אז אוקיי, אף אחד לא רוצה להזדקן לבד, אז לפחות אם זה חיים שלמים שזה יהיה כמה שיותר קצר!

    • ארבינקא

      דרך העיניים שלך.
      אגב, כבר גמרת תיכון?

    • טוב, ארבינקא קצת הקדים אותי. ועוד כמה אנשים חכמים כאן. ובכל זאת, הייתי רוצה להגיב, בעיקר בשל תגובתה הילדותית למדי של יעל.

      כן, אז היא בת 21 ומתחתנת (“הפוסטמה”. אחלה חברה את). וכן, אולי זו טעות. וכן, אולי כדאי היה שהיא תלמד קצת יותר על העולם ואיך להתמודד איתו בטרם תחליט לחלוק את חייה עם מישהו אחר. ואולי גם לא.

      היופי (למרות שאמא שלי טוענת אחרת) בתקופה בה אנו חיים כיום, היא העובדה שגירושים כבר אינם נחשבים למשהו איום ונורא, אלא לפעמים כתיקון טעות. ואני יודעת. עברתי את זה. לא, לא אגיד שזה היה קל או נעים או שהייתי רוצה לחוות זאת שוב. אבל עם כל הכאב שגרמתי לאדם הנפלא שהייתי נשואה לו, אני לא מצטערת. אפילו לא לשניה. נישאתי לו כשהייתי בת 23, אחרי חמש שנים יחד ובטחון מלא שזה הצעד הנכון, והתגרשנו כשהייתי בת 25.

      והיום, אחרי ארבע שנים, אני עומדת להנשא שוב. ואני הרבה יותר בוגרת ובשלה, וחושבת שלמדתי המון בתקופה שעברה, ושפרק ב’ בחיי יהיה מוצלח הרבה יותר מפרק א’. אז נכון, יש שיגידו שאם הייתי נישאת בראשונה כשהייתי קצת יותר בוגרת, אולי לא הייתי מתגרשת מלכתחילה. אבל אני חושבת שמי שאני היום (אגב, אני אוהבת את מי שאני היום הרבה יותר ממי שהייתי), לא הייתה יכולה להיות כזו אלמלא הנסיון שצברתי. כן, גם נסיון של בבחינת “מה לא לעשות הלאה” או “על מה להתעקש עכשיו”.

      אז יעל, החברה שלך? אולי היא עושה צעד שגוי. אבל אין שום דבר בלתי הפיך במה שהיא עושה. ובמקרה הכי גרוע (ואני מאחלת לה את כל האושר), היא תמיד תוכל לתקן אותו, ולצאת מהחוויה אדם עשיר יותר בנסיון. ונסיון הוא דבר-מה שלא יסולא בפז.

      ו”יש מסכנים שחושבים שלהתחתן זה להיט”? נו, באמת. קצת קרדיט בבקשה.

      ולמיכל, אם אתייחס לכתבתך בהומור, אז כן, היא העלתה חיוך קל על שפתי, בשל איזכורי הפולניות למיניהם. אבל למעשה, היא הרבה מעבר לכך, ואשתדל שלא להיות חריפה באשר לדיסוננס הקוגניטיבי ההפוך דווקא שעולה מדברייך.

      אבל ישנם כמה דברים שאיני מבינה בדברייך: ראשית, אם אכן מציקים לך בשאלות ואם באמת אינך חושבת שנישואין הם משהו שאת רוצה לחוות – מדוע אינך עונה בפסקנות? “לא, לא התחתנתי, ואני גם לא רוצה”. אלא אם הנושא באמת מפריע לך, וכמו שכתבו כאן רבים לפני, את מנסה להסוות זאת בציניות הרגילה.

      הדבר השני, והחשוב יותר, שאיני מבינה, הוא מדוע את מזלזלת – ובאופן מודגש ביותר – באלו שאינן מתייחסות לנישואין בשלילה בה את מתייחסת אליהם.
      זהו? כשאנחנו מתחתנות כל מה שנותר לנו להתעניין בו הן קליפות בננה? או חיתולים חד-פעמיים? כל חיינו תמו וחלפו להן, רק משום שבחרנו לעמוד תחת החופה עם הגבר שאנחנו אוהבות?

      ובכלל, לימדו אותי לעולם לא לשפוט מישהו עד שאגיע למקומו (וגם אז להזהר מאוד).
      אז מאין הבטחון שיש לך, ומאין העוז לעשות הכללה כה מדהימה בגסותה באשר ל”מה שבאמת קורה בחיי נישואין”? כי את לא שואלת, ולא רומזת. את קובעת: “אין להן ברירה”, את אומרת. “זה או להכיר באמת או לשכנע אותך…”. והאמת, כמובן, היא שהחיים חלפו. ועכשיו אנחנו רק צל חיוור של מה שהיינו או יכולנו להיות.

      שהרי ידוע שאם אנחנו נשואות, אנחנו לא יוצאות לבלות, לא יכולות ללמוד לתארים מתקדמים, חייבות לעבוד, לבשל, לנקות, עד שהתחת מתנפח והמוח מתרוקן. והפרוייקט בעל החשיבות האחרון עליו נעבוד הוא תכנון החתונה (כולל שמירת מרחק הולם מהדוד שמחה המקיא).

      והרווקות, הו כמה שהן מאושרות 🙂 כולן, כמובן.
      כי כולן גרות באזורים מדליקים, וכולן מחוזרות וכולן עובדות במשרות נחשקות עם משכורת מדהימה. והן, הניגוד לנשואות, לא צריכות לשלם ארנונה, וחשמל ומשכנתא (או שכר דירה). לכולן יש עוזר-בית, כדי שהן לא תנקנה וכולן (טוב, עם משכורת כזו זה ברור) אוכלות יום יום במסעדות ולא צריכות לבשל. אחחחח, האושר האינסופי….הרשי לי לגחך.

      והכי מצחיק, כשאני חושבת על זה, שאת מפרסמת את הגיגייך באשר לאושר הצרוף, הנהדר והמבורך הטמון בחיי הרווקות, דווקא באתר בו רבים מהמאמרים הנכתבים בו, דנים דווקא ב”כמה קשים חייה של הרווקה התל-אביבית בת השלושים”.

      ודבר אחרון, באופן כללי בחיים (וסליחתי מראש אם זה נשמע כהטפה) – על מנת להדגיש את החיוב הטמון בדבר-מה מסויים, אין צורך, ואפילו לא כדאי, להמעיט או לזלזל בדבר הנגדי לו. ממש כשם שאין סיבה, אם נהנים ממאמר שנכתב כאן, להגיד כמה שהוא יותר טוב מהזבל שכותבים אחרים, אין שום סיבה לעשות זאת כאשר משווים רווקות מול חיי נישואין (אגב, מבחינתי לא ה”נישואין” הם העיקר, אלא הזוגיות שבקשר). בשני המצבים יש קסם, בשניהם יש טוב ובשניהם – מן הסתם – יש גם רע.

      • נראה לי שיש פה הרבה מגיבות בנות הרבה פחות משלושים פה בזמן האחרון

      • בגדול יש משהו בדבריך.
        הנישואים הם לא כזאת קללה נוראית כמו שאולי הצגתי והרווקות אינה פיזוז על המדרכות בין חנות הנעליים לבגדים מלווה בעשרה מחזרים.
        ניסיתי להעביר נקודה, אבל, שהרווקות היא לא כל כך מפחידה ונוראה והנישואים, רק לחלק קטן שעשה זאת מהמניעים הנכונים, הם אושר גדול.
        וגם להם כמו גם לי (הנישואים והרווקים) יש ימים טובים יותר ופחות.
        וחלק גדול מחברותי נשוי, ואוהב את הבעל והילדים.
        אבל אף אחת מהן או מהורי (שנשואים באושר כבר 44 שנים) לעולם לא לחץ, שאל, המליץ או הפך את המוסד הזה לכסא הכבוד ליד מושבו של אלוהים.
        ההפך, כאשר הראתי להם את הכתבה כולן הנהנו וחייכו ואמרו לי שיש משהו בדברי.
        וזה כל מה שאני מנסה לומר – יש משהו בדברי.
        נישואים יכולים להיות טובים אבל גם הרווקות.
        וחשוב לדאוג לאמת שלך ולא לעשות דברים מהמניעים הלא נכונים. כמו סמים: מי שבוחר להתנסות כי זה נראה לו חוויה מצויינת והוא מודע לכל ההשפעות ולזה שזה מנוגד לחוק שיבוסם לו. אבל לנסות סמים כי בעל הבית הזקן שלך ואשתו כמו גם חברים מהתיכון מעפעפים בעיניהם באכזבה כל זמן שלא ניסית… נו באמת.
        ואני מסכימה איתך שאותה חברה של יעל צריכה להתנסות בהכל בחיים ובסופו של דבר זה מה שיבנה אותה למה שהיא ואם נישואים זה מה שהיא רוצה, לא משנה מאיזה מניע – אני מאחלת לה אושר ואהבה גדולה.

      • טריניטי

        יפה אמרת!!!!
        יפה
        ומוצלח
        ומשובח.
        אני חולה ב “מריפוביה” – חרדת חתונות איומה. לאו דווקא בגלל החתונה עצמה, אלא מן הלא ידוע הנמצא מעברה השני. הפיסקה שבה מיכל מתארת את זוועות חיי הנישואין כאילו לקוחה מחלומות הבלהה שלי. השרינקית שלי שאלה אותי באחת משיחותינו, בהקשר הנ”ל, האם אני מכירה זוגות נשואים מאושרים, ואני אמרתי, אחרי מחשבה קצרה, שלא. לא מכירה. כולם נראים לי אומללים. זה מתבטא במבט העייף, בחוסר המגע, בתקשורת שנעשית דרך הילדים, בחוסר היכולת, שהופכת לחוסר רצון, לפנות זמן לביחד. זה מעורר בי חלחלה.
        אבל, ניקי, את צודקת.
        קשה לי לפרט, אבל בסוף כל פסקה, עברה בראשי מחשבת “וואלה…” שכזו.
        זה יכול גם להיות אחרת. הסטטיסטיקה לא לטובתנו, אבל היא מתארת רק את מה שכבר קרה. ואם יהיה רע, תמיד נוכל לומר שלמדנו משהו….
        תודה. כמה אני חייבת לך?

        • כבר שילמת, חמודה. רק החיוך שעלה על שפתי, מהווה אחלה תשלום 🙂

          ואם יותר לי עוד כמה מילים, בתגובה לתגובתך – היום, יותר מתמיד, אני חושבת שאנחנו אמורים לפחוד קצת פחות מהחתונה (כאקט). חשבי על זה. הרי עבור הדור של ההורים שלנו חתונה הוותה הרבה מעבר לאקט חגיגי: סקס התחיל, לרוב, לאחריה, שלא לדבר על מגורים יחד. ולכן, אם הייתי חיה אז, אולי הייתי מבינה יותר את החרדה העצומה בה את שרויה.

          אבל היום? היום (ולא שזה מהווה ערובה להצלחה) – לא הייתי ממליצה לאף אחת ואחד להתחתן טרם שגרו יחדיו ובחנו את החיים הזוגיים בחיי היום היום.

          קשה לי לראות את ההבדל שאמור להתרחש בחיי (ולצורך העניין, גם בחייך) לאחר החתונה, לכשתארע. באשר אלי – אנחנו גרים יחד גם היום, חולקים בכל, כולל הכל. אז מה, זה שבאיזשהו מקום תהיה פיסת נייר עליה רשום שאנחנו נשואים, זה מה שישנה?

          כך שקל מאוד להפוך את הלא ידוע, לידוע ברובו. הדברים שאינך יכולה לחזות, אינם דברים שהמסיבה הגדולה בה תשברו כוס {או נורה, דווקא להכעיס כסנופקין 🙂 } אמורים לשנות.

          איני יודעת מדוע כל הזוגות הנשואים שאת מכירה נראים לך אומללים. אולי זה כך, ואולי את רואה אותם דרך הפילטר של פחדייך העצומים. להגיד שחתונה פותרת דברים? להגיד שכמו באגדות, תמיד יהיה “באושר ובאושר”? חלילה לי. אבל אני גם לא חושבת ההיפך. וזה כן תלוי באנשים. בך עצמך, ובבן זוגך שתבחרי לעצמך.

          מערכת יחסים, על כל מרכיביה, היא דבר שדורש עבודה. והרבה עבודה. לאורך זמן. תקשורת היא דבר שחייב להיות, ואם, ברבות הימים, היא נפגעת – עובדים על זה. אבל כן, גם אני רואה את הזוגות האלה שלא מחליפים מילה, ולא נוגעים. ובי נשבעתי – אעשה הכל על מנת שלי זה לא יקרה.

          ועובדה, קמתי והלכתי כבר פעם אחת, ועזבתי נישואין מאחרי. ויודעת מה, הנה פרט אישי – אפילו עמדתי כבר להכנס להריון. אבל כשהתחלתי להרגיש את הספקות, אמרתי לעצמי שילדים זה לא פלסטר. ועושים אותם מתוך כל האהבה והרצון שבעולם, ולא על מנת לתקן נישואין.

          זהו בדיוק שכתבתי קודם לכן – הכל הפיך. אמא שלי אומרת שהדור שלנו מתחתן עם הידיעה שאפשר ומותר להתגרש. היא רואה בזה חסרון, כי לטענתה, הרבה יותר קל לקום וללכת מאשר לנסות ולעבוד ולתקן. נכון. אבל אני רואה בזה גם יתרון.

          אז כן, זה יכול להיות גם אחרת (אני עצמי רואה את זה כבר היום). וכמו שאמרתי – הרוב תלוי בנו.

          בהצלחה, יקירתי.

      • ישבנו לנו שתי רווקות ( כנראה נצחיות ) בנות 26 ופשוט התמוגגנו מהכתבה
        ממש מדברת אלינו ואמת אנו חושבות שמה יש למהר, לאן רצים?
        אבל מה לעשות בסוף כולם נכנסים לזה ותמיד גם לרווקות הנצחיות יש קול פנימי, מחשבה קלילה
        של….” מעניין מתי ועם מי אני אתחתן?” כי כמו שנאמר בכתבה זה מה שהשרישו בנו מילדות ככה שה צריך להיות
        לא נורא אולי לבנות הרווקות שלנו יהיו עולם קליל יותר לחיות בו – ללא דחיפה לנישואין

        יפית אנד יפית

  19. שש-בש

    מיכלי,
    גם אצלנו הבחורים זה כך.
    כתבת ממש יפה וכל מילה פנינה.

    הוא גמר כבר להתקלח?

  20. ארבינקא

    “הגברת מוחה יותר מדי”.
    יש לי תיאוריה: לפי התיאוריה של מיכל הנ”ל, אם רווקות היתה כל כך מוצלחת, היא לא היתה מספרת את זה לאף אחד, ומנסה לשמור את האושר לעצמה.
    במילים אחרות, מיכל מתנהגת בדיוק כמו אלה שהיא מבקרת.
    ובמאמר שזועק כל-כך “טוב לי”, אפשר לחשוד.
    אם היה כל-כך טוב, הניג’וזים של כמה טפשות לא היו כל-כך מפריעים. אבל נראה שלפחות אצל הכותבת הן דורכות על נקודה מאוד פגיעה.
    כיף לך להיות רווקה? ספרי לסבתא. או לדודה.

  21. דודה נחמה (האמיתית)

    מיכלי מותק,

    הרסת לנו את הבריאות.

    מתי תתחתני כבר?

  22. השאלה האמתית העם את אוהבת את עצמך באמת (מקבלת את עצמך ללא שום ביקורתיות)
    במקרה שכן אז אין לך שום בעיה בחיים בכל מה שקשור לנישואיין או לבני אדם
    במקרה שלא אז תמיד יהיה מישהו שאשם בכל מה שקורה לך (האמת זה את עצמך)
    מאחל לך רק טוב
    http://new.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=159089

  23. אסף אסולין

    ממה שיצא לי לקרוא קיבלתי הרגשה שהאדם עם דיסוננס קוגנטיבי זאת את.
    חברותיך והאנשים מסביבך נשואים ואת טרם, לכן את מחפש צידוק ללמה לא התחתנת וכותבת מאמר טיפשי עם “תאוריה!” על כמה באמת זה חרא להיות נשואים, לעומת חיי הרווקות המשגשגים (הרי אם היה בידך מניה שוות ערך לא היית חולקת אותה עם אחרים, אה?) . ובנוסף על כך את משליכה את החוסר איזון הנפשי על הנשואים עצמם כשבעצם הוא קיים אצלך בצורה עמוקה. את צריכה חתן עכשיו ומיד.

    אסף, גם מבין משהו בפסיכולוגיה.

  24. לכלוכית

    הי מיכל,
    נדמה לי שאת יורה לכיוון הלא נכון.
    העניין איננו אם נישואין זה טוב או רע. לחלקנו זה טוב לחלקנו זה רע.
    האישיו הוא הלחץ הסביבתי של כל מיני דודות ואחרות.
    אני חושבת שאישה יכולה לחיות חיים שלמים ומלאים גם מבלי להינשא. קל וחומר שלא להינשא בינתיים. המיתוס עליו גדלנו וממנו הורעלנו כאילו אנו שוות פחות אם אנו לא נשואות, ומהר יותר טוב יותר, הוא מוטעה והרסני מן היסוד.
    כמי שכמעט היתה שם ושמחה מאוד שלבסוף זה לא הסתדר, אני יכולה לומר על עצמי, ורק על עצמי, שאין מה למהר, כל דבר בזמנו, אם בכלל, בכל האמור לגבי נישואין.

    המסקנה הפרטית שלי, בכל אופן, היא, שעליי לעשות מה שנכון וטוב עבורי, וממש, אבל ממש, לא משנה מה כולם יחשבו או יגידו. כרגע טוב לי להיות רווקה ומחפשת. אולי לא יהיה כך תמיד, אולי כן. זה לא העניין. העניין הוא לקבל את המצב, וגם להנות ממנו. זה לא עושה אותי יותר או פחות טובה. זה פשוט עושה אותי מה שאני עכשיו. בלי מירמור, בלי רחמים עצמיים, ובלי האשמות כלפי כל העולם, או כלפי מי שנמצא בסטטוס אחר משלי. וזה הכל.

    מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי, בלי לשפוט או להאשים.
    שבת שלום וחיי רווקות או נישואין שלמים ונהדרים.

  25. גם שיהיה לי קשה להגיב על הכתבה בצורה מסודרת וליניארית כדוגמת תגובות הנימצאות פה אשתדל להעביר כמה מחשבות שנערו בי בעת קריאת הכתבה.

    בלי להתיחס למושגים פסיכולוגיים כולי הסכמה בנוגע לנטיה האנושית המלבבת של ‘שופוני’ וכאשר נושא החתונה עולה אכן כן נשים נגועות בנטיה אף יותר מגברים.

    שאלות שמתחילות בלמה ( למה את שואלת? למה לדעתך זה מעניין אותי? למה לא תדחפי את האף שלך במקום אחר? וכדומה) תמיד צצות במוחי. יש לומר שפי לא הוגה אותן מפאת חוסר רצוני המובהק להכנס אף עמוק יותר לנבכי השיחה המשמימה, על נושא החתונה/נישואין ויחסים באופן כללי עם אנשים שלא בחרתי לשתף באף נושא בחיי. אז שוב אני חוזרת לשאלת הלמה דווקא בנושא זה אני אחרוג ממנהגי ואשתף אותך במצבי/מניעיי/תרוציי או לחילופין לחשוף אותך לעלבונותיי בשל פלישה חצופה זו לחיי?

    בסה”כ נראה לי לאנשים דריכים להפסיק לשאול שאלות חטטניות, אז (ועל זה אני כן מפנטזת בניגוד לחיי נישואין) אולי לא נצטרך לשאול את עצמנו שאלות שלא היו מטרידות אותנו מלכתחילה.

    ותשובה שכן יצא לי לתרגל : “אני אחשוב על זה מחר.” (סקארלט או’ההרה, חלף עם הרוח)

  26. תשמעו מה למדתי ממש עכשיו. שיש דבר כזה שנקרא גבולות! שואלים אתכם שאלה שאתם לא רוצים לשתף בתשובה אף אחד הגידו בשיא הטקט “אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו” לדודים לדודות ולכול מי שמחטט, ובקשר לכול דבר שאתם לא רוצים לשתף. בתרבות שלנו נדמה שחייבים הסבר לכול אחד. למעשה לא חייבים הסבר לאף אחד. זה מה שלמדתי באמריקה, להגיד בצורה עדינה “It is non of your buisness”

  27. יש בונוסים בחיי הרווקות. בהחלט. לא עושה חשבון לאף אחד, מרימה רגליים למעלה כשחוזרת מיום עבודה, מדליקה מוסיקה בפול ווליום. בא לי? אני עושה לי משהו לאכול. לא בא לי? הטלפון כבר ביד, יחי הטייק אווי! בוחרת מדי פעם שותפים חדשים למיטה וללב, אף אחד לא תופס לי את המקלחת בבוקר, אם בא לי אחרי העבודה לקפוץ לחברים ולחזור בשלוש בבוקר אף אחד לא אומר לי כלום…

    הכל ברור.

    רק שגם בנישואים יש בונוסים (אחרי הצעיר אומר שהבונוס העיקרי הוא שהוא לא יוכל לברוח ממני כל כך מהר). ונישואים הם המשך טבעי לאהבה אצל רוב האנשים. יש בו את תחושת השייכות וההשתייכות הזו, שאנשים כל כך מחפשים. אולי אפילו נסיון להגדרה עצמית מחודשת.

    ואבוי לי ולראשי אם אחרי נישואי אפתח ישבן בגודל אגן הים התיכון, אפסיק להתעניין בספרים, במוסיקה, בסרטים, בחברות ובקריירה. במצב כזה – טוב לי מותי מחיי. רק שבואי נודה – רוב האנשים לא חדלים לנשום ברגע בו הם מקבלים טבעת לשים על אצבעם. נישואים זו קודם כל זוגיות. ותסכימי איתי שזוגיות, אם בחרת נכון, יכולה גם לא להיות כל כך נוראית…

    השאלה שלדעתי יש לשאול היא האם את שלמה עם רווקותך? האם את שלמה עם נישואיך?

    ולי יש תחושה שאם צריך לצעוק חזק “אני מאושרת!!!!” הרי יש כאן נסיון לשכנע קודם כל את עצמינו.

    ואני יכולה לצעוק חזק: “אני רוצה זוגיות בחיי!” אז מה? מישהו שומע?

    קאט,
    שבפעם האחרונה שדודה שאלה אותה את השאלה הזו, ענתה לה מ”מיד אחריך” (וכן, הדודה הזו נשואה…)

  28. מיכל היקרה
    לגבי עניין המניות. אם את רוצה להרוויח הרבה כסף, הרי שדווקא כדאי לך לספר על כך לכולם!
    כשהביקוש למניה עולה, גם המניה עולה (ואת זוכה, ובקרוב, גם המדינה תזכה…).
    חוץ מזה, המאמר שלך פשוט מדהים. הסכמתי עם כל מילה.
    בריאות ואושר

    ברק

  29. וואללה, את ממש ממורמרת. אני גם מהבודדות נכון לעכשיו, אבל החברות שלי הנשואות מאושרות. אני לא חושבת שעשיית דבאלואציה לחיי הנישואים זה מה שיעזור לך… ומצד שני- לא
    כל רווקה היא תל אביבית מאושרת שעובדת בעבודה מפוצצת עם סטוצים, אהבות מזדמנות וכד’.
    הצגת זווית מצומצמת לאללה.

  30. המורה ללשון

    אה, ומשהו קטן ובכלל.
    “אחריות שלא תחזור יותר לרובן בימי חייהן אלה אם יתחתנו בשנית…”

    “אין להן ברירה אלה להיות בדיסונאנס…”

    אלא. אלא.
    לא אלה.
    אבל בשביל זה אמורה להיות גם עריכה, לא?

  31. דיאנה

    התשובה היא כן. התחתנתי.
    אני נשואה לא הרבה זמן, אבל החיים שלי השתנו לגמרי!!!!!!! אני היום אדם יותר שמח, וכן, אני מעיזה לומר שגם יותר מאושר. הרבה יותר מאושר!!!! עם יד על הלב.

    המתחים שהיו ביני לבין זוגי בשנים שקדמו לרצון שלו להתחייב כלפי נעלמו לגמרי, אני יותר רגועה, הוא יותר רגוע. המסמך הזה היה חשוב לי כדי להרגיש בטוחה. למה? ככה. לא חושבת שצריך להסביר הרבה, ומי שלא מבינה את הצורך הזה לקבל את הטבעת ממי שאוהב אותך, לא חייבת להתחתן אף פעם.

    הבעל שלי כן משהו. משהו שלא מצאתי באף אחד אחר. כנראה שהיה לי מזל, או אולי שכל לבחור באדם שמתאים לי? המוח שלי לא התרוקן ויש לי המון זמן לסיגריות, וללהיות יפה.
    נכון שיש כאלו שממהרות להתחתן רב בשביל העצמאות,האוטונומיה, הרצון לאיזו “האפי אנד” אחד גדול. אבל אני הייתי עצמאית גם לפני החתונה, וערכתי לי חגיגות משלי.

    ועוד הבהרה אחת קטנה למ. פוקס:אין גברים שלא מפליצים, תראי לי גבר שלא מפליץ ואראה לך פסל במאדאם בובארי.

    אה כן ועוד דבר: אם את לא משקיעה בבן הזוג, גם הוא סביר להניח לא ישקיע בך. לא קשור לחתונה בכלל. סתם קומאן סאנס.

    אבל אף אחת לא חייבת להתחתן, אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית וחופשית לפחות בנושא הזה תודה לאל, ואם כל כך מתרגשים משאלה של איזו סתם אהבלה ברחוב, סימן שיש משהו בפנים בנפש, שכנראה שדוחף לשם!!!

    • הלנה היפה

      דיאנה , כייף לשמוע שאת מאושרת! מזל טוב קצת מאוחר, ובכל זאת, שתישארי מאושרת ושהחיים ימשיכו לחייך! טוב לשמוע אנשים שמחים בחלקם.

      • דיאנה

        תודה רבה רבה.
        אני מודה שאני עדיין נשואה טרייה והכל מאוד חדש לי ומאוד מהנה. לכי תדעי מה יהיה עוד עשרים שנה? את סוגיית איך חיים עם אדם אחד במשך עשרים שנה, עוד לא פתרתי.
        אבל בינתיים באמת שטוב. רק שיימשך ככה. את יודעת, תמיד יש פחדים וחרדות נטישה, ואני מטבעי טיפוס די חרדתי.

        מאחלת לך מכל הלב, הרבה הרבה אושר וכל מה שאת מאחלת לעצמך ואפילו יותר.
        אמן.

  32. האם ה”מסכן” שהחליף אשה רופאה בשלה בכוסית בלונדינית שלא יודעת למצוץ ועושה לו פדיחות בחבר’ה, קיים במציאות או שהוא יציר דמיונך הפרוע’ שחיבר כמה עובדות אקראיות זו לזו?
    האמת היא שאני מכירה אחד כזה שמתאים בדיוק לתיאור, והסקרנות הורגת אותי – האם יש לך דימיון מפותח, או שאנחנו מדברות על אותו אחד?
    דרך אגב, מאמר נפלא.

    • חמדה בן יהודה

      זה קרה לטיילור מ”היפים והאמיצים” בפרקים 4531-4588 , כמדומני.

      • מה את טוענת, ששנתים וחצי הייתי מאוהבת ברפליקנט של היפים והאמיצים? ואני לא יודעת, מה הוא יותר: יפה או אמיץ?? לא, לא. אני רוצה תשובה ממיכל!

  33. למרות שגם אני מהרווקות, אני חייבת לנפץ איזו אשלייה שמתפתחת בהחלט למי שקראה הרבה יותר מידי מאמרים בבננות. חיי הרווקות לא תמיד זוהרים. את לא תמיד מגלגלת כספים, מוקפת בחתיכים וחונכת כל בית קפה שצץ.
    ממש לא. לפעמים את תקועה בעבודה סטנדרטית, מואסת בגברים בבליינדייטים וכל השאר, מנגבת לחברותייך את הדמעות ורק מחכה לשינוי המיוחל שיגיע עם האביר.

  34. דפנה ומיכל

    באמת כל כך כיף להיות רווקה? וואללה? אז למה החברות הרווקות שלנו לא שמעו על זה? למה הן מתבאסות בסופי שבוע, מבקשות כל הזמן שיכירו להן מישהו ומתות כבר לצאת מהדירות השכורות לבית נורמלי עם משכנתא? ועכשיו נגלה לך סוד: אנחנו שתי בחורות (אבוי) נשואות, התחתנו מאהבה וכן, המשכנו ללמוד למרות שהמוח שלנו כל הזמן היה עסוק בדיסוננס קוגנטיבי. אולי את זו שעושה את הדיסוננס? אולי בגלל שאת לא התחתנת את אומרת לעצמך: אוי, נורא כיף לי להיות לבד, נורא נחמד שאף אחד לא מתעניין איך עבר עלי היום, מביא לי קפה בבוקר ומחבק אותי בלילה. נורא כיף לעשות סטוצים עם אנשים שאני מעניינת להם את התחת ושצריך לדאוג בלל איידס. אני בחיים לא אתחתן מרוב שזה נחמד…איך אומרים? כל אחד ומה שטוב לו

    • מתקנת

      אף אחד לא מביא לי קפה למיטה? לא. אז מה, לא שותה קפה גם ככה.
      אף לא מתעניין באיך עבר עלי היום? דווקא כן, ויותר מאחד. אפילו אחדים.
      לא מחבקים אותי בלילה? לא. אז? זה לא כל כך נורא.
      ולהזהר מאיידס? יקירותיי, אם בני הזוג שלכן רועים בשדות זרים ולא טורחים לספר לכן על כך, גם אתן צריכות להזהר 🙂
      (אה, וגם להיות קצת יותר עצמאיות). יש לי הרגשה שאתן לא ממש יודעות להיות לבד.

    • אני שמחה מאד בשבילכן שהתחתנתם מאהבה ואתן מאושרות
      גם שאתן כאלה חברות טובות והכל עושות ביחד.
      אני מאד
      אבל מאד מקווה להיות חלק מאהבה גדולה ככל יכולתי. (חברות טובות למזלי – יתברך שמו, יש לי) גם חברותי היו שמחות להיות חלק מזוגיות כזו.
      אבל מה זה קשור לנישואים?
      ולמה להתבאס מהסוף שבוע?
      ובעיקר למה התחרות הזאת?

      • המאמר הזה יותר מהכל מזכיר את הערסים ששורקים לבחורה וכשהיא לא מסתובבת הם צועקים לה “גם ככה את מכוערת”.
        טוב לכותבת להיות רווקה- מברוק.
        אני מוצאת שזה קצת יומרני לכתוב בכזו ידענות על חיי נישואין מבלי שיש ידיעה מוקדמת בנושא. אישית, החיים הזוגיים רק גרמו לפרוח ולהתפתח בתחום המקצועי והאישי. העובדה שאישה מתחתנת לא מורידה לה א-פריורי 70 נקודות אי קיו. זוגיות קשורה לנישואין. למה? ככה. הזוגיות שלנו הייתה טובה כשהיינו חברים, אבל שינוי הססטוס הזה תורם משהו שקשה להגדיר. נכון, מחויבות וקשר ואהבה ושיתוף יש גם לפני, אבל החתונה מעבירה אותנו שלב.
        אין לי שום דבר נגד מוסד הרווקות- כמה מחברי הטובים וכו’- אבל נראה לי שלהשתלח בנשואים ולהאשים אותנו פחות או יותר בפיגור סביבתי וברמת מודעות אוטיסטית זה קצת מוגזם.

  35. אז קראת את יומנה של בריג’יט ג’ונס. ביג דיל.

  36. הרי כולנו בסופו של דבר תוצר של החברה והתרבות בה אנו חיים. וכולנו חיים לפי נורמות חברתיות. בחברה הישראלית הסחבקית וחסרת הפרטיות, אחת הנורמות היא החתונה, בעיקר לנשים מעבר לגיל X. אגב, הנורמה הזו נשחקת טיפין טיפין.
    כמו שהדודה הנודניקית הייתה משגעת לך ת’שכל אם לא היית לומדת/עובדת או כל נורמה חברתית אחרת, היא מצ’געת לך ת’שכל עם החתונה. נו, נכנסת כבר לתבנית? יאללה, תיכנסי כבר לתלם, תהיי כמו כולם, מה יש לך, למה את רוצה להיות חריגה, אח”כ ה’יענטעס’ האחרות במשפחה יצקצקו לנו בלשון ויאנחו. ככה זה. זה המחיר שאנחנו נדרשים לשלם על היותנו חלק ממערכת חברתית בעלת כללים ונורמות.
    בגדול, אני דוגל ב’איש הישר בעיניו יעשה’. מי שטוב לו להתחתן – WELCOME.
    מי שרוצה להישאר רווקה – סבבה. אף אחד לא צריך לדעתי לעשות דברים כ”כ חשובים רק בגלל ש’ככה מקובל’ וכי הסביבה לוחצת.
    לטעמי האישי, אני לא אוהב חיי בדידות. כמו כל דבר ( כל דבר!!) בחיים, לכל מצב יש את הפלוסים והמינוסים שלו. כל אחד פשוט צריך לעשות את השיקול של מה מתאים יותר.
    בסופו של דבר, מי שמתחתן רק כי ‘צריך’ ולא מהסיבות הנכונות ( מה לעשות, אהבה וקשר חברי עמוק עם בן/בת הזוג ) יוצא טמבל בסוף כי מרגישים “לכודים” בתוך משהו שלא ממש רוצים בו.
    ודרך אגב, ה”ככה” לתשובה של ‘למה התחתנתם?’ נובע מחוסר הידיעה כי – הגושפנקא החברתית חשובה לנו. גם אם איננו מוכנים להודות בזה. להיות ‘בסדר’, כמו כולם, במסגרת חוקית ולגיטימית הנו דבר אשר, מה לעשות, מעניק בטחון חברתי. הכל כתוב בספרי הסוציולוגיה.
    ובכל זאת, אם אתם מרגישים עמוקות שצורת חייכם היא הנכונה לכם בזמן מסוים, לכו בדרך שלכם למרות המחאה מהסביבה שמצפה לקונפורמיות שלכם. חיים רק פעם אחת והאושר האישי של כל אחת ואחד מאיתנו הוא, בסופו של דבר, השורה התחתונה והדבר החשוב באמת בחיים.
    בהצלחה לכולם.

  37. בובולינה

    יופי של מאמר, מקסים, מתוק, אמיתי, וכתוב לעניין ואפילו התגובות לא ממש מתלהמות כבדרך כלל…
    רק הערה אחת: מה הקטע של התגובות באורך הגלות, מי שיש לו כל כך הרבה מה להגיד לא ראוי למאמר משלו? (שירלי, לטיפולך)

  38. בתגובה לדפנה ומיכל הנשואות:
    תפסיקו לתפוס תחת. זה לא נעים לנו. אני רווקה,אשמח מאד לזוגיות טובה, אבל תתפלאו- נפלא לי בסופי שבוע, עם חבריי הנפלאים-רווקים ונשואים גם יחד, שמתקשרים אליי כל הזמן להציע לי בחורים להכיר… לא זכור לי מקרה אחד שבו אני ביקשתי זאת. אני סומכת עליהם שכאשר יהיה להם מישהו הם יחשבו עליי , מתוך אהבה והערכה , ולא בצורה מתנשאת כפי שאתן מדברות על החברות הרווקות. מעבר לזה, באמת , אבל באמת , אני מאושרת בדירתי השכורה המטריפה, עם שותפתי המתוקה וכל החברים שלי מפרגנים ובאים לחגוג אצלנו. אני מעריכה את יתרונות הזוגיות, אך אל לכן לזלזל ביתרונות הרווקות כלל וכלל… אני מאמינה שבכל פורמט-לפעמים טוב לך ולפעמים לא… לריב עם החבר זה לא פחות כואב ממישהו שזרק אותך אחרי כמה ימים,מנסיון של כל הוריאציות…. שיהיו לכן חיי נישואין טובים בכל אופן.

  39. מצחיק איך כל כותבי התגובות מנסים/ות להצדיק את דרך החיים בה הם/ן בחרו.
    תתעוררו אתם לא הייתם ולא תהיו חייבים דין וחשבון לאף אחד כל עוד לא תרגישו חייבים !
    ואם אתם מרגישים/ות חובה להצדיק את עצמכם/ן ,אז כולכם ידידיי עושים עוול לעצמכם.
    אף פעם לא הצטדקתי על משהו שהייתי שלמה איתו שהאמנתי שהוא נכון לי.
    אין ספק שפיקפוק בעצמך במינונים הנכונים עוזר לנו לגדול אבל בשאלה זו שמתעסקת בתופעה חברתית ענפה שקשורה בין היתר בחינוך וסביבה כל אחד צריך לחשוב על המניעים שלו ולא לנסות להצדיק אותם ע”י שלילת מניעיו של האחר.
    תסתכלו במראה אנשים!!!! אתם אוהבים את מה שאתם רואים?? ? אם כן יופי ודרך צלחה
    אם לא…check the system

  40. ממש עצוב לקרוא את זה…מרוב רחמים עצמיים ותסביכים הצלחת לעשות דמוניזציה למוסד הנישואין, כדי שתוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך. הצלחת?
    אחרי חיי רווקות נפלאים, וחיי זוגיות נפלאים לא פחות (ולא יותר) אני מתחתנת שבוע הבא. אני לא מתעסקת בחתונה באובססיביות, ממשיכה לצאת ולהפגש עם חברות (וחברים!) גם לבד (כן, יש לי חיים, אני זה לא רק אנחנו) אני אקדמאית ויש לי קריירה, הולכת למסיבות טראנס עד הבוקר, מסתובבת עם ידידי הרווקים בפאבים בת”א, ובן זוגי תומך בחיי העצמאיים. אהבה וזוגיות זה חלק מהחיים כמו כל דבר אחר (חברים, לימודים, קריירה ומה שתרצי). נישואים יכולים להיות דבר נפלא שבו שני אנשים גודלים כיחידים ולא רק כזוג בזכות אהבה וחברות. אני מאחלת לך שיום אחד תביני את זה – ועד אז – תעשי חיים ותרדי מרגשות הנחיתות האלה – החיים יפים!

  41. הללויה! ממש מדהים, הרווקות ממש מדהימהץ מה לנישואין ולחיים הטובים , הנשים רק מפסידות ובגדול.
    אז שימשיכו לשאול ולסבול, הרווקות פשוט יודעות לחיות!

  42. תמוזי

    פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, ביולוגיה ואבולוציה- הכל כדי להתמודד עם הרווקות. כל הטיעונים באמת מאוד חביבים אבל לא מתליחים להסוות את התסכול והמרירות. מי שבטוח בעצמו לא צריך כל כך ללכלך על האחרים ולהשוויץ כמה טוב לו.

  43. מדרחוב

    נגיד שמישהו היה מפרסם מאמר שהולך משהו כמו:
    “הרווקות, הידועות בכך שלא התחתנו בשל כיעורן המחריד ,כל היום מבזבזות את כספן על מגידי עתידות וזות משום שאין להן חיים, גם ככה אין להן מה לעשות אחרי העבודה והן חברות אחת של השנייה רק כדי להעביר את הזמן…”
    אי אפשר,נכון?
    אז אחי ואחיותי הנשואים, תרגעו. אם מותר לה לכתוב ככה עלינו, אנחנו בכל זאת אלה שיכולים להרשות לעצמם לא להיעלב מרווקה ממורמרת.

  44. צב מעבדה

    ידידיי וידידותיי היקרים והיקרות, אכזבתם אותי קשות. חשבתי שהחבר’ה של בננות קצת יותר רציניים ושמבין (87!) התגובות הצפויות של שני הצדדים תצוצנה כאן כמה בדיחות טובות על הנושא. אבל מסתבר שלא.
    לא נורא, אני כבר אצחק לי לבד בחושך…:-)

  45. ג'יפה הגג'ירפה

    תגידו מה קרה לכם??

    כפרודה, אחת שהיתה בשני המחנות, אני רוצה להגיד את הדברים הבאים:

    מאיפה כל המרירות ההיסטרית הזו על מיכל? מה הדחף הבלתי נשלט לקרוא לה מיד לדגל ולומר לה שבעצם במסתרי ליבה החשוך והאפל, הוי ואבוי – עלינו עליה – היא רוצה להתחתן…! (בטח היא גם רוצה להזדיין עם בן לאדן, להיות סוחרת סמים בקנה מידה בינלאומי ולהקים מחתרת אירית בניגריה – המיכל הזו, אני אומרת לכם..) איבדתם לחלוטין את חוש הכיוון?

    מה כל כך קשה להבין שכולנו רוצים גם להתחתן וגם להשאר רווקים לנצח? גם לאהוב מישהו באופן יציב, ולהיות נאהבים על ידו עד זקנה וסיבה ולהביא איתו ילדים וגם, לזיין כל מזה שזז וליסוע איתו לחודשיים לאיים הקריביים בלי להיות מודאגים ממה קורה עם הילדים, הכביסה, החותנת והבן המייבש שלה, שבמקרה התחתנו איתו…
    האדם הרי הוא לא דבר אחד. השניות הזו כל כך מפתיעה אתכם? איפה הייתם עד היום? בספריה הציבורית??

  46. בנות יקרות!
    תתחתנו (כי חייבים הרי לבדוק איך זה ומה אתן מפסידות)
    תעשו לכן ילד או שניים (שיהיה מי שיחייך אליכן בזמן בלותכן)
    ואז שממש ימאס מהקטע , מהבעל , או משניהם
    תפסו אזימוט
    ובקשר הבא שיהיה לכן
    כול אחד בבית שלו
    ואוהבים רק שבאמת מתחשק
    איך אני?
    (בקריצת ידידות אמיצה)
    מיש שלכן

    • מסכימה עם כל מילה.
      גם אני לאחר נשואין (לא משהו), ילדה (מקסימה) וגרושים (סבירים) הגעתי למסקנה המרנינה שהדרך לזוגיות טובה טמונה בשתי דירות.
      אבל – כמו שאמרת – בשביל זה צריך קודם להתחתן ולעשות ילד או שניים…

  47. השאלה נו אים היתחתנת מופנית בדרך כלל רק לנו כנשים, כי פשוט אנו כנשים זקוקות להגנה , ביטחון, וסתם פשוט נמאס לקנות סוללות, לכן מה כלכך רע בלהתחתן …

  48. שיחקת אותה, מיכל: אחלה כתבה עם פואנטה ובלי התפלספויות מיותרות. יופי לפתוח עם כתבה כזאת את הבוקר!

  49. עו"ד תהיה לי בוץ'

    למיכל!
    עשית זאת שוב,
    הברכות, אך האם האנטגוניזם הוא למוסד או לממוסדות?

  50. 3 שנים באושר
    עם ילדה מקסימה
    ובעל חלומי.
    הקריירה, דרך אגב, משגשגת לאחר התואר השני בפסיכולוגיה.
    והמצחיק הוא…שאיניני היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל.
    נכון, ישנם ימים שבא לי לישון באלכסון, לפלרטט עם סתם בחורים ולא לקום לילדה…
    ובשביל זה יש אותו…הבעל !
    מצטמצם במיטה, מספק את הפנטזיות וקם לילדה.
    הכל שאלה במי בוחרים…
    בהצלחה!

  51. היתה לי חברה לעבודה, במקום העבודה הקודם שלי שחיה עם אותו בן זוג כבר 22 שנה, ילדה איתו 5 ילדים ,אחד מהם נפטר וגם את זה הם עברו ביחד, ושניהם פשוט לא רצו להתחתן כשהחליטו להביא ילד לעולם בפעם הראשונה. חכמים לגמרי!

  52. השאלה של הדודות של שנות ה2000

  53. אני רק בת 18 ופוחדת מהשאלה הזאת,כי ברור לי שבמשפחה שלי היא עשוייה להגיע גם בעוד 3 שנים…

  54. לא! לא רוצה להתחתן כרגע בסדר?! זה מה שבחורה רווקה ומאושרת צריכה לענות על שאלת מטומטמת כזו, וחוץ מזה תחשבי אם לאנשים אין בעיה לשאול אותך שאלה כזו,שבינינו לא נעימה בכלל ואפילו דורשת התנצלות מסוימת (וסליחה שאני חיה בכלל) מותר לך לענות איך שאת רוצה ובכל דרך שאת רוצה.

  55. כנראה שהכותבת עצמה בדיסונאנס קוגניטיבי
    אולי היא פשוט נורא רוצה גם ומתרצת לעצמה תרוצים?
    סתם קינאה

  56. אני חייבת להתערב ולקחת עמדה מגוננת על כותבת המאמר , כן אני עוד יחסית צעירה בת 26 ויכולה או לפחות יכלתי להתחתן , והחלטתי שהטבעת תהיה בעצם רק בשביל האמא או בשביל מספר חברות דביליות שחושבות שאם הן התחתנו ואת לא ואפילו לא רוצה אז או : שאת מקנאה ומתרצת או שיש בך איזה דפקט שכלי .
    ואני אומרת העיקר שיגיע בסוף בן זוג לחיים
    אנחנו במאה העשרים לא?? ?? ?
    האם גם היום ילדים בלי חתונה נחשבים מזרים ומנודים מהחברה?

  57. תשובה על חתונה כן או לא צריכה להגיע ממך בלבד. אכן, זו קלישאה קצת, אבל זה נכון.
    פשוט צריך לשאול את עצמך האם אני רוצה לחיות לבד לדאוג לעצמי ולשמור על החופש שלי או לחיות עם משהו שאפשר לסמוך עליו, לחלוק איתו, משהו שיקבל אותי, חבר הכי טוב, משהו שמכיר אותך יותר ממך.
    ברור שבכל אחת מהאופציות יש מרכיבים מהאופציה השניה. גם בנישואים יש מידה של חופש וברווקות יש אנשים שאפשר לסמוך עליהם. השאלה היא לאן כל אחד נוטה ומה יותר חשוב לו.
    בתור סטודנטית שגרה עם חבר שלה בתל אביב ופוגשת את חברות שלה כל שישי לקפה ושופינג, אני יודעת שאפשר.
    ועוד דבר – ציפיה שחיים כך או כך יהיו נהדרים היא פנטזיה מגוחכת. בכל אופציה יהיו רגעים טובים ורגעים מעפנים בהם האופציה השניה תראה אטרקטיבית יותר. כך שמי שמחכה ל-100% בטחון בהחלטה, יחכה לנצח.

  58. אויש, כמה שאת פאתטית!
    מסכנה, לא התחתנת ולכן כל מי שהתחתנה היא כמובן לא בסדר. אין לה חיים (תואר שלישי וגם נשואה? לא יכול להיות! הוא בטח מפליץ ומכוער, ובכלל התחתנת כדי להוכיח לדודה פרומה).
    נשואה ויוצאת לבלות (עם הבעל האהוב) – לא ייתכן! היא נשואה = אין סיכוי שתהנה בחייה ממשהו.
    חמודה, כמה עצוב לי עלייך. את מנסה להישמע חכמה ומשתמשת במונח של “רווקות משכילות” כמו דיסוננס קוגניטיבי. אבל את כל כך שקופה! המרירות עוד טיפה נשפכת לך מהאוזן. את מנסה לשכנע את עצמך שאם לא התחתנת, אז כל מי שכן “הצליחה” היא זו שלא בסדר. דיסוננס קוגניטיבי? נשמע מוכר?
    מצטערת לומר לך – לא הנישואים הם אלה שיגבילו מישהי להגשים את עצמה ובטח שלא להינות. זו האישיות. ונישאוין זו לא המטרה, ולא “הישג”. זו דרך חיים. כמו שיש אנשים טבעוניים, או אנשים שמטיילים כל חייהם. זה עושה את הבן אדם “בסדר” או לא? בנוגע לשאלות ששואלות אותך כל מיני נשים- הן אכן חסרות טאקט. טבל מכאן ועד להשמצת כל אשה נשואה – המרחק עצום. מקווה שיום אחד תראי שמש בחייך ולא תעסקי בלמצאו פגמים באחרים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *