ניע ער

שכבי על הצד. את יודעת איך להרפות את השרירים הללו, ואולי אפילו תמצאי איזה עונג בכאב ההתמלאות עד פקיעה, ההזדחלות האיטית, ההתרוקנות. תני לי לחקן את החרא מסגור מחשכייך, כי את כיס הגזים המעורבלים הזה שבבטן שלך מישהו צריך לפרוס לפרוסות דקיקות שקופות. כמו נקניק. זה הנקניק שלך. אסופה של שיירים, של חוטים פרומים אבודים, של שנאה עצמית ממוקדת, של ציפיות לא ריאליות רעליות, כשהם נצרפים למשהו ספק אכיל. והם אומרים לך- תבלעי עד הסוף. את עושה את זה. הרי הנקניק שלך הרבה יותר קשה לעיכול. הוא צבר את הריח החריף מהטשטוש הזה בין מושגים.
קוגניטיבית את מצליחה להבחין ביניהם, נוזפת במבלבלים- לנשים את מצטטת את בועות הקומיקס מפי האני האוטופי שלך, ובגברים את משסה את האישה הגאה והפוטנטית שאת. אבל אמוציונאלית, או בקו התפר האמוציוקוגניטיבי, בעיקר כשאת עומדת מול עצמך, את מאבדת את האבחנות; מה קודם למה, אהבה או אושר, ומה בעצם ההבדל. עד כמה את מתאימה לבגדים שבחלון הראווה המפונפן, מפתחות לאושר ולאהבה, וכמה את מצליחה למצות את תעצומות הנפש שלך כשיש בסביבה מי שישמע.

תפסת אותי ביום רע, אני משעשעת אותך בקצב אש נמוך מדי. והנה הם הלכו- האושר, האהבה, ומה הם שווים, ימי הצום. כדי להשלים לעצמך את התמונה- אני לא טובה באמצעים. בהתחלות אני בסדר, אבל להמשך אני מגיעה ריקה. אולי משהו בי דפוק מהיסוד בניהול מערכות יחסים. נקשרתי מדי או "החזקתי את עצמי" ואני תלותית או מאיימת בעצמאות מפותחת- מסור ד"ש ביציאה לאושר ולאהבה. ולשאר החברים. ולמה משעמם לך, זה ודאי קשור. הויאים האולטימטיביים: את מאושרת? שלמה עם עצמך? ממצה את עצמך? יש לך אהבה? וכשאת מתכווצת בפינה מול זוגות רבים של עיניים נוצצות ומאיימות המשתקפות בתוכך בחושך, לפעמים את מנפיקה צו 8 לפרויד, אולי יסייע להבחין בין תשעת זנבות החתול בקצה השוט. אולי יגן עליך מהאשמה והבושה. אז ככה, את מפוחדת. הנה עוד אישוש להשערות המחקר המגמתיות שלנו, עוד פטמת עטין נגרסת לנקניק. היה וידעו הגברים שלך מה גודל לעיסה הבשרית הנרקבת, החודרנית, הלוחצת על הרחם מן הקצה השני, נבלו מייד.

אז נסי לבנות לעצמך את טבלת הערכים התזונתיים של הנקניק שלך. אושר. מה זה אושר בשבילך, ואיך הוא רקום לתוך האימה מבינוניות. להוריד את המילה הגבוהה הזו, המעליבה בהזדקרות הראוותנית שלה, לתרגם אותה כך שתוכלי ללקט זהרורים ולהשאיר שובלי משמעות כמעט בכל יום. כיסי אויר של אושר.
אהבה. מה את צריכה בשביל אהבה. מה מבין אתגר אינטלקטואלי, שלווה וחום, להרגיש נוח עם עצמך, לגדול, להתרגש – ולא בכדי הדגש הוא עליך כמקבלת – אולי בין המרצפות של מסדרון התהליך תמצאי מה יש בך לתת. אני לא סומכת על עצמי שאצליח לשכנע אותך שיש מה. ובעניין הנשיות שלך, היכולות האינטלקטואליות- הם לא פרמטר קבוע אלא סקאלה. אל תמכרי לעצמך את הערכים הקיצוניים, תהני מהממוצע שלך, תפרחי כשאת עולה ממנו, תבלעי את הרוק כשאת יורדת. וכל הסיסמה הזו, בשבחה של הפרודוקטיביות או בגנות חדוות הבטלה- את הרי מפיקה מעצמך יותר מכל צורת חיים אחרת על פני כדור הארץ. תהני מהרגעים הגנובים של ההשתמטות, של ההרפיה. מה זה למצות את עצמך, תסתכלי במראה ותגידי. את הרי עושה משהו חשוב, אני מכירה אותך. ואני דידקטית איתך, כי אחרי כל השנים האלה, מסתבר שאת חשובה לי. שאני אוהבת אותך. אני ממלמלת לעצמי את המנטרה הזו, ממלמלת ולועסת ביסודיות שניים או שלושה טאמז פסטליים בטעם הסיד המוכר. הנקניק שלי. זה מקור הצרבת.