נקודה

לא יוצאות לי מילים, בכלל
וזה לא מתאים לי, בכלל
כי אני הרי אשפית של מילים
טבחית של הברות
שפית של משפטים
רוצה להגיד לך, להבהיר לך, או לעצמי,
מה אני מרגישה, או רוצה, או לא רוצה, או מפחדת,
ולעזור לי, או לך,
שנהיה שלמים.
רוצה שתהיה המראה שלי
ושתהיה כל כך נקי
שאוכל לראות אותי כל כך ברור
ושאהיה כל כך יפה בעיני
כדי שסוף סוף אוכל לאהוב אותי.
אולי בגלל זה אני טורחת למרק אותך ולצחצח אותך,
אני אוהבת אותי דרכך
ואותך דרכי,
וככה יוצא שאנחנו אוהבים בצורת מנהרה
מלא אנשים קטנים
אחד בתוך השני.
ובסוף נשארת נקודה קטנטנה
ומאחוריה כלום.
לא יודעת בדיוק איך זה לאהוב ולהתמסר,
ולהעיז להסתכל לך בעיניים
בלי לפחד שתראה לי את כל הבפנים,
וכל ההטפות שלי אליך
מכוונות בעצם אלי,
ועכשיו אני נזכרת שאין שום צורך בהטפות
רק באומץ
אומץ לתת את כולך למישהו אחר,
ועכשיו אני נזכרת שאין "מישהו אחר"
שכל אחד הוא בעצם אתה
שרק לובש פרצוף וגוף
ואז אני מקבלת אומץ, ומסתכלת,
רק הצצה חטופה, קטנטנה,
כי זה נורא מסנוור
מאחורי הנקודה שבסוף של כל האנשים
שגרים במנהרה של האהבה
ואני רואה שם את אלוהים
והוא דומה לנו
והוא מחייך.