כמויות בלתי נידלות של עצב ותשוקה ניבטו מעיניה הבוערות. נתתי לעיני ללטף את גופה, שתראה אותי אוהב אותה

סוף הדרך

רחש מזדמזם באוזניים. משב רוח חודר אל מתחת לשמיכה. הגוף מתמלא זיעה קרה והיד מגששת לחפון חום גוף. הצד שלה מיותם. עין נפקחת, מנסה לראות מבעד לעלטה. האישונים נפתחים לרווחה. במורד המדרגות מבליחה קרן אור. היא שם למטה. במדרגות צריך להאחז במעקה המתעקל, שלא למעוד. השעון על הקיר כבר מראה אחרי שלוש. האור דולק אך המטבח ריק. אין נפש חיה.
המחזה הנגלה בסלון מקפיא. עומדת לה שם, מול המראה הגדולה, מביטה בעצמה. בוחנת את עצמה, כמו נערה בת עשרה. לגופה שמלה שקנתה ועדיין לא הזדמן לה ללבוש. שמלה לבנה,
פרחונית. חושפת כתפיים יפות ושמוטות. מביטה בעצמה ומחייכת. חיוך של שמחה קטנה, חיוך של עצב גדול. לא אומרת מילה. עומדת ומביטה.
גוש נתקע בגרון שבמאמץ רב פולט “השמלה מאוד יפה לך”. מסתובבת ומתקרבת, נשימות איטיות וכבדות. היד גולשת אל הלחי וסופגת לתוכה את הדמעות. חיבוק ארוך, מבט בעיניים, והידיים אוחזות בפניה. השפתיים נושקות ברוך לשפתיה הבשרניות, שהתרככו בשטף הדמעות.
“מצטערת שהערתי אותך,” היא לוחשת, ומושכת באפה.
“ששש… את יודעת שאני ממילא לא ממש ישן.”
נעים שוב לשמוע את קולה אחרי ימים של שתיקה. היא לוקחת נשימה ארוכה ועוצמת עיניה. “אני רוצה שתאהב אותי, כאילו שזו הפעם הראשונה שלנו. אני רוצה שתזיין אותי כאילו אין מחר. זיון של סוף הדרך.”
קשה להיזכר מתי העלתה על דל שפתיה את המילה `זין` בהטיה כלשהי. אי אפשר, כי אף פעם. עשרים שנה של ביחד, וכלום.
“ת’זיין אותי בבקשה, חזק. אני רוצה להרגיש אותך רק עוד פעם. להרגיש את החיים, רק עוד פעם.”
הדברים נאמרו בלחישה והתגלגלו כרעם. היד הושטה אל גבה, אל הרוכסן. השמלה נשרה לריצפה וגופה הכחוש נצמד אלי. היא התחבאה בתוכי. מצאתי אותה, מבוהלת קמעה, רועדת רעידות קטנות של אושר.
ידיה ניסו ללחוץ את זרועי, והדם אזל מאצבעותיה. כמויות בלתי נידלות של עצב ותשוקה ניבטו מעיניה הבוערות. נתתי לעיני ללטף את גופה, שתראה אותי אוהב אותה. גופה החל להגיב, מה שעורר בי התרגשות רבה, לראשונה מזה זמן רב. חשתי את גופה מתיפח ומתפתל. שפתיה חרשו בגופי, ולנגד עיני חלפו כל חיינו. הוצפתי דמעות והיא נאחזה בי כבקרנות המזבח. חום הציף אותי ואת פיה, שינק וליקק את גופי. הכאב ניכר על פניה כשנשכבה על גבה, וידי בתוכה. סערה קטנה, וגדולה. התכווצות, והיא זעה קמעה.
“תודה מתוק, תודה שהחיית אותי, ולו לשעה.”
ליטפתי אותה, ממולל את שערה בין אצבעותי. היא חייכה וחיבקה אותי חזק, יותר נכון ניסתה. נשארנו חבוקים עד שהבוקר הציץ מהחלון. נשאתי אותה אל חדר השינה. לא רציתי להתקלח. רציתי שהריח שלה ייספג בתוכי. העפתי מבט אל גופה שהיה העתק חיוור של האשה שאהבתי. ליטפתי את השד. הבטתי לצד השני, בו היה פעם שד. העברתי את ידי לאורך ולרוחב הצלקת, שמבעד לעיני, הדומעות והמעורפלות, נדמתה לסרטן. נשקתי לסרטן. עוד מבט ונפרדתי.
עדיין אוהב, ומתגעגע.

על הכותבת דוד פולק

תגובות

  1. לוויתן ורוד

    מרגש מאוד,
    נהניתי.

  2. מרגש, עצוב, כתוב יפיפה

  3. נטע-לי

    עצוב מאוד.
    עברה לי צמרמות בכל הגוף.

  4. fun maker

    thank you all who commented

    not sure why they named me david polak
    but that’s not that important i guess

    you’re welcome to have a look at the
    other things i wrote if u feel like

    🙂

    http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=funmakers&passok=yes

  5. מיטל גילר

    יפה, אמיתי וכואב..

  6. העלית לי דמעות בעיינים….. מרגש מאוד ..רק חבל שיש לנו מצאיות כזו ושלא כולם יודעיים איך להיתמודד איתה……זה כתוב בצורה שגורמת לך להיכנס לדמיות לסיפור עצמו..

  7. אתה יכול גם להשאר…

  8. סקס זה באמת סוף הדרך
    http://mysex123.blogbugs.org/
    סקס

  9. מרגש עד דמעות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    כתבתי בלוגים מההשראה שקיבלתי פה כנסו:
    http://yavanim.crazyblogs.net/
    http://cusit.smut.com

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *