רונית בר-לביא על החבר שהיית איתו שם, לפני ובאמצע ואחרי וניחמת ועודדת כל השנים ופתאום הוא נעלם

סוף עונת הידידים

הקייטנה של רונית

לאחרונה אני מותקפת בקצב הולך וגובר מצד חבריי הקרובים ומכריי בהזמנות שונות
ומשונות, מיני צווי הבאה לטקסים ואירועים, שעיקרם התאחדות חוקית עם בן/בת זוג חדשים, לעיתים אף לרגל פרידה מרגשת במיוחד, כזו שייחלו לה הרבה במיוחד.
עד לא מזמן אפשר היה לסמוך על חבריי המשובחים שישמרו על הגחלת וימשיכו להקדיש עצמם למשימה החשובה ביותר שיש: להישאר חסרי דאגות באופן כללי וזמינים ופנויים למיני הצעות טיולים ובילויים בחיק חברים אחרים לסטטוס יוקרתי זה. אך לא עוד. כנראה שנגמרו הימים הטובים, ובמקום הצעות נלהבות לטיולים או רביצות סיאסטה משותפות, אני מקבלת בדואר הזמנות שמשתדלות תמיד להיראות קוליות ומאגניבות, שקוראות לי בלהט לחגוג עמם בארוע רב משתתפים שכולל הורים ודודים ואוכל ורבנים.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

זה תמיד מתחיל בהיעלמות פתאומית של החבר הנידון. אחרי שבכה על כתפייך לאורך כל סאגת הייסורים רבת השנים על הדייטים הכושלים שהוא עובר, פירט לפרטי פרטים כל ניואנס ותנועה וקפה שנלגם וצורת התחמקות או תשלום של חשבון, וזו שקטעה באמצע וזו שלא הישירה מבט והמסננת והחוזרת-לאקס והחרוטה עמוקות והביץ’ והפרחה.
ואת היית איתו שם, לפני ובאמצע ואחרי וניחמת ועודדת, ואחרי כל שיחה ועידוד וניחום כאלה, הייתם שוב מחליטים יחד על עוד הימלטות למקום השקט ההוא החביב על שניכם, לחופש שלכם, אל הבטלה, הרחק מבני האדם והמשרות והדייטים והחוצפה והציבור.
אבל יום אחד, ככה ללא התראה, אחרי כך וכך תלונות של שגרה כאלה, ומערך דייטים שכבר לא הצלחת לעקוב אחריו אצל ידידך, לפתע את קולטת שלאחרונה פשוט לא רואים את הבחור. עוד כמה ימים לוקח לך להבין, שהבחור אשכרה יוצא עם מישהי. את שמחה בשבילו, אלא מה, סוף סוף, כמה הוא סבל ונורא מגיע לו, והוא רצה באמת, אבל באמת ולכן הוא מצא, ובדיוק בגלל זה את לא וכולי.
אחרי עוד שבוע-שבועיים משמתברר שהיחסים נעשים רציניים, את מורידה את החיוך (את עדיין שמחה בשבילו, אבל לפעמים שמחה בשביל מישהו זה עצובה בשביל עצמך, עם כל ההתקדמויות והאימונים שמזמנים החיים). זהו, את מתחילה להפנים שפחות או יותר איבדת ידיד. מה ידיד, חבר צמוד. עכשיו שהוא עם ההיא, שהאמת שהיא דווקא בסדר, הוא ממש אבל ממש לא יכול להמשיך
להיות חבר שלך, כלומר בלב כן, ואוהבים ואיכפת אחד מהשני וכל זה, אבל בתכל’ס: אין עם מי לדבר ואין עם מי להיפגש. מהיום הוא בשבילך זה היא והוא, והוא גם יקפיד להופיע אך ורק איתה ובכל שיחה גם להזכיר אותה בכלל לא מעט. אחרי בערך עוד חודש כזה כשממש עושים מאמץ ומצליחים להיפגש רק את והוא לזכר הידידות והעבר המפואר, הוא בשלב מסויים מסמיק ומגמגם ואת מבינה. זהו, זה נגמר. עוד מעט חתונה.

אם אשכחך

כדי להתעשת את נוסעת לך להתאוורר מכאן בגפך אל מחוזות אחרים, בהם אנשים עדיין נחשבים אנשים גם אם הם רק מתבטלים להנאתם או מטיילים או אפילו לא עובדים בכלל, ואפילו אם הם בגיל כזה כמו שלך, מגיעה בדואר כלאחר כבוד מעטפה בכלל לא תמימה שכמעט ומצליחה להפתיע אותך.
כלומר, ידעת שהם מתכננים, אבל דווקא עכשיו ועוד קבל עם ועדה, ועוד עם כן לערב הורים
ודודים ואת ירושלים ובחירי לבה ובחירי ליבו ושכירי חרב ועם רב של צלמים, בשלנים, תאורנים,
מוזיקאים, אנשי סאונד, אנשי מפיות ופפיונים, להטוטנים, קוסמים, מכשפות ועושי להטים.
וזה דווקא נורא נחמד ואפילו מרגש, מה יש, אז פעם אחת תכירי את הוריו ודודיו ואת כללללללל החברים, גם אלה שהצלחת להתחמק מהם ביעילות במשך שנים, וגם מההוא עוד מתקופת הלימודים,
ותלמדי איך להעריך מבוגרים ולרקוד עם ליצנים ולדבר יפה לברמנים של חתונות, ולא לעשות בושות באופן כללי.
ואת חוזרת אחורה לכיתה ד’, לערב כיתה ההוא שכן עירב הורים וזה לאו דווקא נגמר טוב,
כי אז לא ידעת לשחק. היום דווקא כן, רק שזה עולה לך בכאב, ולכן את מרשה לעצמך לפעמים גם לא לשחק, אפילו להגיד מה שבא לך, אפילו ממש, אפילו לאמא-של, אפילו לו עצמו, אפילו לכלה, אפילו לרב, אפילו לקבוצה שלמה של רבנים שפורשת לחדר צדדי בהפוגה קלה של הקרבות לתפילה של ערבית, אפילו להם את מעזה להגיד את מה שבא לך.
וזה שוב לא נגמר מי יודע מה, כי מבוגר שלא בא לו לשחק הוא מבוגר מסוכן או מדאיג, ורק בחסות האלכוהול דברים כאלה יכולים לעבור איכשהו. אז זה עובר, איכשהו, וגם הערב עובר, איכשהו,
ומורידים אותך ליד הבית, ואת איכשהו מדדה בעקבים די-גבוהים-לגובהך במעלה המדרגות. את פושטת את הבגדים היפים והסקסיים-מידיי לחתונה ואיכשהו נכנסת למיטה. דקה לפני שאת נרדמת את איכשהו פתאום מבינה שמעכשיו את לגמרי לבד.

על הכותבת רונית בר-לביא

ירושלמית בהווה. תל אביב לא. מעושנת וקצבית לי מידיי. גם חיפה למרות שמקסימה, לא, כי רחוקה מידיי מכולם. כנראה שכפר הכי מתאים אבל עד שיהיה שינוי בסטטוס המשפחתי, אני כאן. ובאינטרנט, בכל מקום.

תגובות

  1. תמרה

    ואז הוא מתגרש…
    אבל בינכם זה כבר לא יהיה אותו דבר
    🙁

  2. טל-אל

    אני לא יודעת בת כמה הכותבת , אבל מנסיון , מגיל שלושים לגברים הרבה יותר קל להכיר מישהי וזו חלק מהסיבה של היעלמות הידידים וסיבה שנייה שאולי בחורים לא ממש מעוניינים בידידות ובשנות העשרים זו פשוט דרכם להתקרב לבנות .

  3. קטנה

    אלוהים… אין לך מה לעשות, רק לקטר על זה שלאנשים אחרים טוב?

    חשבת פעם להוציא את הראש מהבועה האנוכית שלך (שלא נאמר מקומות אחרים) ולחשוב גם על העולם שסביבך, בלי להתייחס למה זה עוזה לאושיות המאוד מצומצמת שלך?

    מי בכלל מפרסם שטויות כאלו?!

    • buttercup

      צודקת לגמרי!
      נראה שהכותבת איבדה מישהו שמילא עבורה פונקציה של בן זוג ולא חבר.
      צריך ללמוד לפרגן, לשחרר, ואולי גם בסוף גם את תמצאי מישהו לצעוד איתו. רק קצת פחות רעל, בבקשה…

  4. מיכל

    היא גדולה, היא גדולה, היא גדולה !!

    את כותבת שנונה, ובעלת חושהומור ענקי,
    שזה מאד נדיר במקומותינו.

    מחכה בקוצר רוח לכל כתבה שלך.

  5. אלמוני

    ומהצד השני, את פוגשת משהו, מתחתנת, מתגרשת והמייל הראשון שלך הוא אליו. הוא לוקח עליך חסות מארגן את כל החברים מפעם. את נשבעת לעצמך שבפעם הבאה את ל תנתקי קשר. את פוגשת משהו, מהסוג המטפל, זה בדיוק מה שאת צריכה דקה אחרי הגט. לחדש יש מלא ידידות, נו הטיפוס המטפל..ואז את מגלה שגבר עם ידידות זה דבר לא סקסי. אין מקום לשתיים על עמוד החשמל ולכל מקום שאת רוצה ללכת איתו הוא כבר הלך עם נירה, אילנית והשד יודע עוד כמה צפחות. הקשר בינכם מת. את לא יודעת ע מי את מתאבלת והוא, הוא נוסע לאילת עם הידידות. החיים קשים ולכן ידידים לנצח יכולים להיות המסוג החד מיני. כשהוא בזוגיות לא איבדת ידיד אלא הרווחת אח.

  6. רונית ב.

    למגיבה האחרונה:
    בדיוק, היום כשהוא בזוגיות, מדובר באח.

    האכפתיות אחד לשני לא נעלמת באויר, אבל הקשר עובר מהפך
    אדיר, וכל מה שנותר ממנו במעשי הוא אכפתיות וקרבה-רחוקה.
    היתראות ת’אכלס, אחת ל……. חודש אולי במקרה הטוב.

    מסכימה איתך בעניין החברים לנצח בני אותו מין בלבד.
    ככהזה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *