סרט ספרדי

בהתחלה לא רצית אותי, אמרת שאני מופרעת וילדותית, אחר-כך אמרת שזה לא יחזיק מעמד יותר משבועיים וניסית לבעוט אותי מהמיטה שלך.
לפני המלחמה נתקעתי במעלית של הבניין שלך והסתכלתי על עצמי במראה כי לא היתה לי ברירה, לא רציתי לראות את שכבות המייק-אפ המחניקות שהיו נמסות לי על הפנים בקיץ ובגלל זה גם לא רציתי ללכת איתך ועם האח שלך לים.
איכשהו במראה הפנים שלי התעוותו וכשהתקרבתי כדי לוודא שזאת באמת אני, כבה פתאום האור. נזכרתי בבית הקולנוע העלוב שהיינו בו, זה שהציג סרט ספרדי על אשה אחת שהתחתנה בלי אהבה עם בעל עשיר, הוא דווקא אהב אותה אבל אף פעם לא היה עושה איתה אהבה, לא זוכרת למה? אולי היא לא רצתה, אולי ככה הוא אהב את זה? הוא היה מביט בה מדלת האמבטיה מגלחת את רגליה ומאונן.
את נעת בחוסר נוחות בכיסא החורק שלך ושאלת אותי איזה מין סרט זה ואני אמרתי שזה סרט "זר ופיוטי" כמו שכתוב בעיתון בביקורות של יום שישי.
אחר כך כיסית אותנו במעיל שלך ופתחת לי את הריצ'רץ' של המכנסיים והידיים שלך היו עדינות כמו ידיים של פסנתרן רגשני.
האשה הספרדיה סיימה להתגלח ובעלה סיים לאונן, היא חשה בחילה קלה והקיאה על רצפת השיש – בעלה רץ אליה לבוש חלוק משי אדום, עירסל אותה בזרועותיו ולחש לה:"מיביד'ה מיאמור", כמו שכל-כך נזהרנו מלומר אחת לשנייה, האשה דחפה אותו מעליה ואת לא הפסקת לגעת בי במין נחישות של עובד מצטיין.
רציתי לשאול אותך אם הלילה תישארי איתי, אבל לא יכולתי להוציא מלה מהפה. הרמת את המעיל וכיסית את הראשים שלנו והזוג שישב מאחורינו כבר קלט שבקולנוע הזה שני סרטים זרים לפחות, אמרתי לך שלא נעים כי מה יחשבו כולם, אבל את נישקת אותי ברכות שהמיסה לי את המייק-אפ ובאלימות של התגלחות רעה שמשאירה שריטות עמוקות ברגל.
רציתי להגיד לך שאיתך אני רוצה להזדקן אבל ידעתי שאלה בדיוק המלים הלא נכונות שאפשר להגיד לך, האמת היא שפשוט רציתי להזדיין איתך לנצח, אבל הידיים שלך בלבלו אותי ועשו אותי סנטימנטלית.
אחרי ההפסקה האשה הספרדיה מצאה מאהב, בן דוד רחוק שיכול היה להיות הבן שלה, אבל לאף אחד זה לא היה איכפת כי איתו היא עשתה אהבה – עד שיום אחד הוא טבע בבריכה שלה ושל בעלה ממש מול הפרצוף שלה.
זאת היתה סצינה שלמה אילמת, שתיארה איך מוכת יגון היא שמטה את ראשה על הרגליים החלקות שלה והבן דוד, שנהג לשחות בעירום, מת כשהתחת השחום והשרירי שלו צף מעל פני המים – תחת אבוד לעולמי עד. אחר-כך כבר היו נחוצות מלים, אבל בדיוק ליקקת לי את האוזן ובגלל זה לא ראיתי איך האשה נכנסה הביתה והסבירה לבעלה את פישרו של הישבן הצף, אמרת לי "בואי נצא לפני שידליקו את האורות" ואני חשבתי שזה כבר לא משנה.
האור נדלק והמעלית התחילה לפעול, שוב התבוננתי בעצמי, נראיתי עייפה וחיוורת למרות שרציתי כל כך להיראות מושלמת אם יש כזה דבר בכלל.
כשהגיעה לקומה האחרונה יצאתי ממנה בכבדות, נעמדתי מול דלת הדירה שלך וצלצלתי בפעמון – בדיוק יצאת מהאמבטיה לבושה חלוק לבן שגנבת מאיזה בית מלון.
בקושי נשמתי כשאמרתי לך שאני לא נשארת ושרק באתי להגיד שלום ושאת יכולה ללכת להזדיין עם מי שאת רוצה ועם עצמך בעיקר, אבל את חייכת כמו חתול שמן ושבע ומשכת את הצווארון של המעיל שלי ואני בתוכו לתוך הדירה החשוכה שלך.
"את כזאת ילדותית" אמרת לי והחלוק הלבן שלך נפל כאילו לא בכוונה ואיתו גם כל מה שאני לבשתי. באותו הלילה היתה הפעם הראשונה שאמרת לי "אני אוהבת אותך" אבל אני לא יכולתי להגיד לך את אותו הדבר, היתה לי בחילה כמו האשה הספרדיה שהקיאה באמבטיה, אבל התאפקתי כי נזכרתי שעכשיו זאת המציאות. אחרי אותו הלילה לא התקשרתי אלייך, חיכיתי עד שתגיע המלחמה וכשחלפה חיפשתי אותך בכל מקום – בכבישים, באוניברסיטה, בקולנוע ואפילו ברחוב שלך, אבל את נעלמת וכבר התחלתי להאמין שהיית חלום.
עכשיו כולם אומרים שתהיה שוב מלחמה ופתאום אתמול ראיתי אותך בטיילת, אני חושבת שזאת היית את, דוחפת עגלה עם תינוק, איזה איש אחד רץ אחרייך כדי להשיב לך מוצץ שנפל ולא הרגשת – גם אותי, מביטה בך כמו מבעד לדלת האמבטיה בסרט ספרדי.