האווירה במערכת העיתון היתה צוהלת ושמחה. הרגשתי כמו חתול רחוב, מסמורטט ושבע קרבות, שחדר בטעות לגן עדן של חתולי רחוב מפונקים

עד הרצח הבא

האווירה במערכת העיתון היתה צוהלת ושמחה. הרגשתי כמו חתול רחוב, מסמורטט ושבע קרבות, שחדר בטעות לגן עדן של חתולי רחוב מפונקים. הנוכחים נראו עולצים ועליזים, רובם החזיקו כוס משקה בידם, ואצל חלקם הסגירו פירורים בזוויות הפה את הבורקס שזה עתה נטחן בין שיניהם. באוויר עמדו ריחות של אלכוהול וניחוחות בצק אפוי.
המעבר מהרחוב הגשום והמקפיא אל המתחם המחומם ומעורר התיאבון היה חד, ושוב הכתה בי תחושת הניצול שחשתי לאחרונה בכל פעם שחזרתי מהשטח ונתקלתי בכתבים האחרים. רובם עשו את עבודתם מבלי להוציא את קצה אפם מהמשרד הנעים והבטוח. הטלפון, הפקס, הדואר האלקטרוני וכל יתר החידושים הטכנולוגיים אפשרו לכל כתב להכין ידיעות וכתבות בלי לקום מהכיסא. רק אני תוזזתי בכל שעה, לכל מקום. כתב שטח. המשכורת לא הצדיקה את ההשקעה. בסוף החודש לא גיליתי בונוסים כספיים בתלוש השכר. גולדמן העורך שפט את כתביו לפי הכמות שהנפיקו ולא לפי האיכות או המאמץ. רוב הכתבים ניזונו בעיקר מהודעות לעיתונות ומכתבות מוכנות ששלחו אליהם במייל יחצנים ודוברים, כך שהכתב יכול היה להסתפק בהוספת שמו ותו לא. רק תחום הסיקור שלי – פלילים – דרש ירידה אמיתית אל השטח, שכן הפושעים למיניהם לא נהגו להעביר משום מה קומוניקטים וחומרים לעוסים ומוכנים, וגם דוברת המשטרה הסתפקה בהודעות קצרצרות ולאקוניות בביפר.
ברגע שחלפתי על פניה הזחוחות של המרכזנית בכניסה והתכוונתי להצטרף לחגיגה, היא הסיטה לרגע את השפופרת הזעירה התלויה תדיר מאוזנה וצמודה לפיה וקראה: “היי, מיקי! אל תברח! יש לך פה מיליון הודעות!” צלחת פלסטיק לבנה עם שני בורקסים נגוסים עמדה על דלפק הקבלה והסתירה מפנַי את שפמפמה המחומצן. אלמלא הבחנתי בסימני השפתון האדום בשולי כל ביס כזה, הייתי טורף את השאריות מיד.
“תחשבי שעוד לא חזרתי…” נהמתי והמשכתי להתקדם. שימות העולם. קודם כל אוכל!
אביתר שכטר, העיתונאי היחיד במדינה שאפילו את שמו כותב בשגיאות, רקד במסדרון עם עצמו ועם בקבוק יין ריק לקצב מנגינה לא קיימת. “איחרת, מיקי!” בישר לי, מבוסם. “אבל זה בסדר. שתיתי גם לחייך!”
מתתי מרעב. הקיבה שלי התהפכה ומיציה בעבעו. שעטתי בעקבות הריח לעבר חדר הישיבות, ושם אכן התגוללו שני בקבוקי יין ריקים, כמה פחיות משקה קל מרוקנות מנוזלים ושלושה מגשים מיותמים, שרק מפיות נייר משומשות נותרו עליהם. כמה מעובדי העיתון התגודדו בחדר, ומפלס השמחה היה גבוה מהרגיל.
“זונות!” צעקתי. “אני מתזז את התחת שלי בגשם, פוגש את המוות פנים אל פנים, ואתם – אפילו פירור לא משאירים לי!”
“פירורים דווקא נשארו…” צהל שכטר מהמסדרון.
“אל תדאג, מיקי…” שמעתי מאחורַי את קולו המרגיע של גולדמן העורך. “אצלי במשרד שמורים כמה בורקסים למאחרים, ואם תתנהג יפה ותצדיק את תיזוז התחת שלך בגשם וכל זה, אולי אמצא בשבילך גם שתייה.” הוא הניח יד מיוזעת על כתפי ולחש: “יש משהו? יש סיפור?”
לא ממש התחשק לי לדווח לו כבר באותו רגע, אבל מכיוון שנגררתי בעקבותיו למשרדו מתוך כוונה להחרים כל דבר אכיל שיימצא שם, עדכנתי אותו בקצרה.
“נפלא!” אורו עיניו. “שלוש בחורות שנרצחו בתקופה כזאת קצרה זה סיפור אדיר! שלושתן עירומות, שלושתן צעירות וחתיכות… סיפור שער בן זונה! תוריד לי שש מאות מילה על זו מהיום, ועוד אלף וחמש מאות על כל מה שמסביב, כולל תגובה מאשל!”
“הוא לא רוצה להגיב,” חתכתי, בעודי מכרסם בקדחתנות. “אשל חשב שיוכל לצאת לו לפנסיה בשקט בעוד חודש וחצי, ופתאום בא גל הרציחות הזה והרס לו את הסתלבט.”
“נהדר!” התלהב גולדמן. “תכין גם בוקסה על פרישתו הצפויה של אשל, כולל רשימת הישגים וכישלונות.”
“כן, כן…” מלמלתי. והתאפקתי שלא לחנוק אותו. הוא תמיד צפוי כל כך. הבעיה היתה שאצל אשל הצטברו לאחרונה בעיקר כישלונות. אזכורם בכתבה לא יקל עלי את המגע איתו בתקופה שעוד נותרה עד לפרישתו.
גולדמן התבונן מוטרד בערימת הפירורים שהותרתי על שולחנו, והשתדל לרמוז בעדינות כי מאחר שסיימתי לטרוף את כל תכולת הצלחת, מוטב שאתפנה מחדרו.
“דרך אגב,” שאלתי, בעודי מתרומם בלאות מכיסאו הנוח. “מה חגגנו כאן בכלל?”
“נולד לי בן!” הוא הכריז וזקף את חזהו בגאווה. גולדמן הגוץ הוא מסוג האנשים שמביאים ילדים לעולם רק כדי להוכיח שיש להם זין.
“מזל טוב!” טפחתי לו על כתפו, שבע ופחות עצבני. סימני שומן טריים עיטרו מאותו רגע את החליפה.



בחורף הקודם עבר הבניין שבו שוכנת המערכת שיפוץ מקיף. סכומי כסף עצומים הושקעו ברכישת רשת מחשבים חדשה, בעיצובו מחדש של המבנה על שלוש קומותיו, ובמסע פרסום רעשני שקבע כי חיפתון הוא העיתון המוביל של חיפה ואי אפשר בלעדיו. עוד לא חלפה שנה, ואפשר לסכם שהכסף ירד לטמיון. המחשבים התקלקלו בזה אחר זה, מערכת ההסקה קרסה שוב ושוב, השטיח מקיר לקיר נעשה מרופט ומטונף ללא היכר והמכירות לא עלו, ואפילו ירדו מעט. אנשים רבים אמנם קנו את העיתון במהלך שלושת חודשי השיווק האגרסיבי, אך התאכזבו לגלות שאין שום כיסוי להבטחות שפיזרה הפרסומת, ולא עשו לעצמם הרגל לקנות את חיפתון מדי יום שישי. האוטובוסים נושאי הכרזות הספיקו לפרסם מאז בנקים, טמפונים ואת המרכז המסחרי החדש. רק במקומות נידחים במיוחד בעיר עוד ניתן למצוא את שרידי הפוסטרים מלאי השבח וההלל העצמיים. שכטר גייס אז את אחותו המזדקנת למבצע הדבקות פיראטי בתמורה לעשרים שעות נוספות בתלוש השכר. שניהם יצאו בלילות עם דלי של דבק וצרור מודעות מגולגלות וחזרו לביתם דביקים ומרוצים. בחודש שלאחריו עמד העיתון לנכות משכרו את סכומי הקנסות שהטילה העירייה על חיפתון – שלוש מאות ש”ח על כל פוסטר שהודבק במקום אסור. שכטר לא הפסיק ליילל על מר גורלו, שכן לפי חישוביו תימשך ההורדה גם אחרי צאתו לפנסיה, לבסוף נכמרו רחמיו של גולדמן והוא דיבר על לבו של מנכ”ל העיתון ושכנע אותו לוותר לו. המנכ”ל הרים טלפון לבכיר בעירייה והקנסות בוטלו, אלא ששכטר ואחותו נאלצו שוב לצאת בלילות ולגרד במו ציפורניהם את העדויות המרשיעות. על מלאכה זו הוא לא זכה, לאכזבתו הרבה, בתוספת שכר.
למרבה הזוועה מצאתי את עצמי בעקבות אותם שינויים ושיפוצים בחדר אחד עם כתבי הספורט, הבידור, החינוך, הבריאות והמוניציפלי. לרשות כל אחד מאיתנו עומד עתה כוך שכתליו עשויים דיקט עם טפטים. המחיצות אינן תורמות דבר לשקט המיוחל, וההמולה בלתי נסבלת בעליל. כולם מנסים להתגבר בצעקות על הקולות האחרים, בשיחות הטלפון צריך לנחש את דברי הצד השני, והמריבות בין המעשנים למתנגדי העישון לא היו מביישות מלחמת עולם. החוק נגד עישון דילג עלינו בגדול בזכות העובדה שגם העורך וגם מנכ”ל העיתון אינם מסוגלים בלי זה. וכל זה כאין וכאפס לעומת הצרחות והמריבות שמגיעות מעבר לקיר הגבס שמפריד בינינו ובין אגף הפרסומאים שמוכנים לשחוט אחד את השני במאבקם על לקוחות ואחוזים.
פסעתי במסדרון על גבי השטיח המטונף הדבוק לרצפה, שאפתי מנת עשן אחרונה מהסיגריה הגוססת שבזווית פי ונכנסתי לחדר.
בליל רעשים קידם את פני מהרגע שפתחתי את הדלת.
“סגור את הדלת, מיקי! אני לא יכול ככה!” זעק לעברי פינקלשטיין, כתב החינוך הלחוץ תמיד.
“הרעש בא מתוך החדר, לא מהמסדרון,” רטנתי לעבר האיש גדל הגוף. וסגרתי את הדלת.
הסלולארי שבנרתיק חגורתי צלצל עוד לפני שהספקתי להסיר את מעילי ולהתיישב. מנגינה של אחד מלהיטי להקות המטאל האהובות עלי. התעלמתי ממנו ופשטתי את המעיל. באותו רגע החל לטרטר גם הטלפון שעל שולחני. תליתי בשלווה את המעיל על הוו המיועד לכך.
“אתה לא יכול לענות לטלפונים שלך?” התפרץ פינקלשטיין. “אי אפשר ככה!”
התעלמתי ממנו. שיקפוץ לי. התיישבתי במקומי, שלפתי קיסם וחיטטתי בין שיני. הטלפונים המשיכו לצלצל.
על שולחנה של שירה, הכתבת המוניציפלית, היתה מונחת כוס זכוכית מזוהמת, שמחציתה התחתונה הכילה קפה בוצי. קמתי, השתופפתי מעליה ונגעתי בכוס. הזכוכית היתה קרה. “אפשר לקחת?” שאלתי.
היא הנהנה בעוד ראשה מוטה לעבר הכתף השמאלית, שם היתה מונחת שפופרת הטלפון, וידה הימנית רושמת במרץ. “סליחה, לא שמעתי…” צעקה לטלפון בניסיון נואש להתגבר על מערבולת הרעשים בחדר. “אמרת שוועדת הכספים אישרה או לא אישרה? מה אמרת?”
נטלתי את הכוס והטבעתי בתוכה את זנב הסיגריה הבוער. הטלפון עדיין צלצל.
“איכס! אני שונאת שאתה עושה את זה!” צעקה שירה, ושוב לטלפון: “מה אמרת? לא שמעתי! לא, זה לא הקו. זה הרעש במערכת. תמיד זה ככה בימי רביעי. יום לחוץ אצלנו. עד הלילה צריך לסגור את העיתון, אז כולם פה במרוץ נגד הדד-ליין…”
מערכת הכריזה השמיעה את קולה: “מיקי אלמוג! מיקי אלמוג! שיחה דחופה אצלך בחדר! מיקי אלמוג – גש לחדר!”
“תענה כבר לטלפון!” צרח פינקלשטיין. “אני לא יכול לעבוד ככה!”
הרמתי את השפופרת.
“מיקי? אוף, כמה זמן מחכים לך. זו אילנה ממשרד הדוברת. שלחתי לך גם הודעה לביפר, אבל רציתי לוודא שאתה מגיע. אשל מזמן היום את כל הכתבים הפליליים לקבלת פרטים על הרצח בוואדי. שבע בערב אצלו במשרד. יאללה, ביי!”
“שבע בערב?” צעקתי בטרם הספיקה למלט את אוזנה. “אי אפשר קודם? אנחנו צריכים לסגור עיתון ולשלוח אותו לדפוס בעוד כמה שעות! מתי את מצפה ממני לכתוב את מה שיש לבוס הנכבד שלך להגיד?”
“זו הבעיה שלך, לא שלנו,” חתכה אילנה. “כל טוב! ביי-ביי!”

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *