מיה סלע מתארת את הטראומה כשנוחתים בדירה חדשה ומרגישים כמו בטיול שנתי מהגיהנום ואת השד ''עוברים דירה'' שתוקף את הארגזים. והמחיר? ללא תחרות

עוברים דירה

בחלומי אני מתעוררת בבית החדש שלנו ביפו. לא סתם בית, אלא טירה מלאת רהיטים וחפצי אמנות. היא נראית כמו טירה ממאה אחרת. הכל עתיק וכבד. ציורי שמן ענקיים על הקירות, ריהוט עץ עתיק, שטיחים ענקיים. בית של עשרות חדרים, ושלוש קומות. אנחנו הולכים לישון במיטה מפוארת. אני מתעוררת באמצע הלילה מרעש נוראי של אנשים שגוררים חפצים וצועקים. אני מעירה אותו ואנחנו יוצאים מהחדר. עומדים שם כמה בחורים יפואים שגונבים לנו את הבית. אני חושבת שעכשיו הם בטח יברחו אבל הם לא בורחים. אחד מהם מסתכל עלי, הלומת שינה ומבוהלת, ואומר לי לא לדאוג כי ככה זה ביפו. אוכלים אותה פעם אחת, ואחר כך אפשר להמשיך כאילו כלום. זה בכלל אקט מחשל שכזה ליפואים מתחילים.
אני מתעוררת בבהלה. לא בטירה ולא בחמישים חדרים ולא ביפו.
דירה תל-אביבית, שהיא שלוש קומות רק במובן הזה שהיא בקומה השלישית. יש המון חדרים לעומת מה שהיינו רגילים ולכל מישהו שהוא משהו אצלנו בבית יש עכשיו חדר. חדר לילדה וחדר לנו וחדר למחשב (שהוא בעצם "חדר משלי" והוא שווה חגיגה נפרדת), וחדר לטלוויזיה. אח, איזה שידרוג. קנה עכשיו שידרוג וקבל טראומה ומסיר לק חינם.
פתאום הבנתי שיש שד "עוברים דירה" שתוקף את הארגזים שארזתם בבית הישן. זה כמו הוירוס האחרון שהתביית על המחשב שלנו. השד הזה שולח את עצמו מארגז לארגז. היו לי ארבעים ארגזים, ובכל פעם שפרקתי ארגז, נוצרו במקומו שני ארגזונים אחים, שעמדו שם וחייכו אלי בממזריות.
וכך, כשבועיים אחרי שעברנו, עדיין נמצאים לי מול העיניים שלושה ארגזים ובכל פעם שאני מפרקת ארגז מתוכנו, מגיע אח שלו הקטן, או אחותו – שקית איזבל כתומה שטרם טופלה.
השקיות האלה זה בכלל תעלומה. נדמה שבסופו של דבר לא משנה כמה ארגזים הוכנו, תמיד יהיו עוד כמה דברים אחרונים שאין להם ארגז ומוצאים את מקומם בשקיות איזבל כתומות שקונים ברגע האחרון.
ותמיד התחושה המוזרה הזאת בהתחלה כשהולכים לישון ושוכבים במיטה, בבית זר ומרגישים נטולי בית. כשיש בית זה נראה כמו דבר מובן מאליו, אבל כשעוברים דירה ופתאום אין…. אה…. הכמיהה לרגע ההוא שבו אכיר את כל הרעשים של הבית הזה. שאוכל לקום אליה בלילה ולא אצטרך להדליק אור כי אני כבר מכירה את כל המכשולים שבדרך. ובינתיים השלב הזה, שרק הקומקום מחובר וקונים חלב עמיד בפיצוציה למטה, ומרגישים כמו בטיול שנתי מהגיהנום.
יש אנשים חרוצים שתוך יומיים הבית שלהם נראה כמו מקום שכיף לחזור אליו. ויש כמוני שקודם כל צריכים לעכל את הטראומה הזאת, ואז הם פותחים באיטיות את הארגזים, בייסורים ממש, ומקללים את הרגע שבו צברו כל כך הרבה קישקושים. יש אנשים קומפקטים שיש להם מיטה וחמישים דיסקים ואיתם הם עוברים דירה. ויש כמוני שאוגרים שמעט'ס ומתקשים להפרד. שיש להם ערימות של ניירת, כולל פתקים מכיתה גימל שחשוב להם לשמור, שיש להם אלף תקליטים ואלף דיסקים וספרים. או כאלה שהתחתנו באיזשהו שלב הזוי בחייהם ונותרו עם המון כלי מטבח והמון מכשירים חשמליים שעוברים באריזות המקוריות שלהם, יש לומר, מדירה לדירה. ובכל פעם אני מבטיחה להם שהנה עכשיו בדירה החדשה אני אעשה בהם שימוש.
הו פוד פרוססור גלמוד, הו מכונת מיץ מיותמת.
יש כמה אקסיומות בדירות התל-אביביות הישנות האלה שלעולם כנראה לא ישתנו. אף פעם אין מספיק נקודות חשמל וצריך המון מפצלים (פתרון של עניים ועצלנים) או חשמלאי שיוסיף נקודות.
חלק מתריסי הפלסטיק הכעורים תמיד שבורים או חסרים. שקע הטלפון תמיד במקום בלתי הגיוני בעליל וצריך כבל ארוך במיוחד. האמבטיות הן כאלה שאדם בר דעת לעולם לא יניח בהן את ישבנו, ותמיד יש הבטחה עצמית שנצפה אותן מחדש. אף פעם לא מקיימים את ההבטחה.
תמיד תהיה איזו בעיה שקודם לא שמנו לב אליה כי כבר כל כך רצינו למצוא דירה שווה ועוד בלי תיווך, ועכשיו היא עומדת מולנו וחורצת לנו לשון. והמחיר? ללא תחרות. אתם רוצים לגור בתל-אביב, מאנייקים? כן, כן, אתם, שינקין וצוותא, אז תשלמו. אתם מקבלים צפיפות, זיהום אוויר, ואת האשליה שאתם בלב ליבם של הדברים, וכאב קטן כזה, עמום בישבן.
בתשע השנים האחרונות, עברתי שבע דירות. חמש מהן העברנו בנאגלות אינוספיות בחיפושית תכולה. תמיד חשבתי שהיום שבו אוכל לשלם לחברת הובלה יהיה יום נפלא שבו יהיה לי קל לעבור דירה. היום אני יודעת ששיא הסטייל יהיה לשלם למישהו שיארוז ולמישהו שיסחוב ולמישהו שיפרק את הכל וישים במקום. כתחליף לזה, הפגינו כמה מחברי המצויינים יכולות אריזה ופירוק משובחות ביותר, וכן סבלנות אינקץ ליאוש שלי. אבל זה ידוע שתמיד יותר קל לשטוף את הכלים של אחרים, מאשר את אלה שעומדים בערימה בכיור הפרטי. כנראה שהחלום שלי ניסה להגיד לי את זה הכי פשוט שאפשר. שככה זה ב"יפו". שצריך לאכול את החרא פעם אחת ולגמור מהצלחת ואחר כך כבר יהיה קל יותר. שאני צריכה להפסיק לצפות לישועה ולהיות כבר אישה משוחררת, חזקה ואסרטיבית ש"מתקתקת עניינים", כי מה תעזור לי המטפחת הצחורה שהפלתי בכוונה אם אף אחד לא מרים ובא להושיע? הנה מותק, רצית "חדר משלך"? עכשיו תעבדי קשה.

מיה סלע

!

תגובות

  1. לאחר מס' נסיונות כואבים כאן וקריאה אינסופית של תגובות לבננות ,אנצל את העובדה שאני הראשונה ואגיב,ראשית מהסיבה הפשוטה שלפני בדיוק מס' ימים עברתי גם אני לדירה חדשה רק שהפעם היא שלי ולא של איזה בעל בית מחורבן שלעולם לא מצפה את אותה האמבטיה מחורבת ….אז האמבטיה חדשה והכל בדיוק איפה שרציתי ויש את כל הנק' חשמל שבעולם כי דרשתי מהמשפץ שלי ….
    …ושוב לעבור דירה ושוב לארוז ושוב להשבע שאביא הובלה,ופריקה וחב' נקיון שוב ושוב ושוב ומצאתי את עצמי עם אותן שקיות הניילון המביישות שמכילות דברים וחפצים חסרי משמעות שלא יכולתי לזרוק …ושוב מצאתי את עצמי מנקה כל חמש דקות ושוברת את הגב על עוד ארון ועוד ספרים ישנים שמעלים אבק….וארגזים על ארגזים ….ומאיפה בכלל הגיע כל החרא הזה??
    אין לך מושג כמה אני מבינה ,כמה אני חווה זאת שוב ,רק שלשמחתי מקווה שזה לא יקרה לי שוב בשנים הקרובות ואצבור עוד קצת ,או הרבה חפצים חסרי משמעות שאותם אעביר לי לאיזו גבעה בגליל (נאיבית) יום אחד ואצא מהעיר הכ"כ אמביולנטית שנקראת ת"א ..אוהב ואשנא אותה לנצח
    ……עד העונג הבא ….ובהצלחה בסידורים !!!

    • תפרחת

      זה פשוט ככה אצל כולם, הא?

      אך, למה החיים לא יותר פשוטים? למה אין מדריך כזה שמקבלים כשמגיעים לגיל 18 שיסביר את הכל

  2. אורלי

    וואו, אני כל כך מזדהה!!
    אמנם אני רווקה וגרה לבד אך יש לי חפצים
    שבכיף יכולים להספיק לשלוש משפחות!!
    כמו שכתבת, אני פשוט לא יכולה להיפרד מכל השמעטס שלי.
    הפעם האחרונה שעברתי לפני כמה חודשים
    היה הסיוט של חיי!!
    ההובלה איחרה בארבע שעות וסיימנו אחרי חצות.
    בנוסף, הם שברו לי את התמונה האהובה של ג'ון ויוקו,
    שברו את הרגל של המיטה ו"גילחו" חלק אחורי של המזנון
    הענתיקה שלי. אז באחת בלילה הדירה הקטנה שלי
    היתה מלאה עד אפס מקום ברהיטים (שבורים..) וקרטונים אהה…כן….וגם עשרות ג'וקים!!!
    בעל הדירה לא טרח לנקות או לרסס ואני שקעתי בדיכאון טוטאלי ופרצתי בבכי קורע לב.
    כמובן שניקיתי את הדירה עד חורמה והבאתי חברת הדברה.
    בקיצור, גרתי אצל הוריי שבוע עד שעברתי ועבר עוד חודש עד שסידרתי
    את כל הקרטונים ועברו עוד כשלושה חודשים עד שהתרגלתי לגור בדירה.
    אני פוחדת מהמחשבה שאולי אצטרך לעבור שוב בקיץ. למרות שאני לא מתה על הדירה
    אני מעדיפה לגור בה עוד שנה מאשר לעבור שוב את שבעת מדורי הגיהנום!!

  3. הופה הופה
    מודה אני גרה בלב ליבה של המהומה התל אביבית
    בדירה שכורה
    שם גרות להן בכף אני אנוכי ועצמי
    מעולם לא היה לי טוב יותר
    ובערב הראשון שם הרגשתי בבית
    אני מאוהבת בדירה שלי כאילו הייתה איזה ישות
    מזעזע?
    לא ממש כי שנה שעברה היה לי ממש רע
    אז היום הבית כל הזמן מלא, אורחים, אוכל והוא נקי.
    ונורא הזדהתי עם מה שכתבת על הדירות בת"א
    על השקעים והטלפונים
    זה אשכרה ככה…
    והמחיר
    נו בשביל 500 דולרים ירוקים וכשרים
    אם הדירה היא כמו הדירה שלי
    שווה כל שקל (-:

  4. אורח לרגע

    כמו טכסי ההתבגרות אצל כמה שבטים נידחים, נראה שכולנו עוברים את משבר מעבר הדירה באופן זהה. רק שהם עושים את זה פעם אחת בחיים, המאניאקים.

    אגב, שכחת לציין את בן-דוד של וירוס התיבות המתרבות, המוטציה הקטלנית הידועה בשם "את הקופסה האחרונה אף פעם לא מפרקים". שנים היא תהיה תקועה לה באיזה חור, כשלאף אחד אין מושג מה יש בה ולמה צריכים אותה. עד מעבר הדירה הבא.

    • מה עם מוטיב הקונדום הראשון, הפרח המיובש מהדייט הלפני אחרון והמכתבים מכתה ו'?
      זה הארגז הכי מעניין….

      • רן הקטן

        בחיים לא שמעתי על מקרה כזה….
        עכשיו אני בפראנויות!
        מה יקרה אם אני אפתח איזה ארון בבית ואמצא את התחתונית הראשונה של חברה שלי…..
        ג'יסאס

        • אוי מיידיר תלמד קצת סנטימנטליות מה היא
          לא הקונדוםםםםםם האריזה (-:
          אתה יודע שביבי זכרונות קטנים
          באיזשהו שלב זה יכול להביא את הקריזה
          והכל לפח

          • רן הקטן

            אוקייייי
            עכשיו הכל הרבה יותר ברור.
            מצד שני, זה משהו שבחיים לא הייתי עושה.
            תארי לך שחברה שלי מוצאת אצלי אריזה של קונדום…
            לכי תתחילי להסביר שזה ישן..
            זה מסוכן בערך כמו להביא פרחים בלי כל סיבה.
            אבל סנטימנטליות זה טוב.
            🙂

        • אני יש לי כל מיניי חברים וחברות
          על אחת אני חייבת לספר
          היה לה קיק מוטרף לחלוטין בעיניי
          היא הייתה שומרת קנדונים משומשים+כולל
          עם שם ותאריך
          ואיפה זה היה מוחבא האוסף המעניין הזה אתם ודאי שואלים ת'צמכם
          בתחתית קופסת האיפור שלה עם התא הכפול
          אויי היא היתה גנובה לא קטנה
          מעניין מה איתה היום
          חיוך

      • גם אני שמרתי את קופסת הקונדומים הראשונה. קניתי אותה כי היא היתה הכי מחרידה בסופרפארם. כתומה עם ציור אומנותי (בסדר…) של גבר ואישה בזהב.
        ואת זה שהשתמשתי בה איתו…. נו שייפלו לו הבייצים.

  5. העלמה

    מיה אין מה לומר חוץ מכל מילה סלע..
    הפנטזיה שלי זה לזכות בלוטו ולרכוש דירה, למה?
    כי למי יש כוח למעברים האלו, לתלולית של הארגזים, למובילים , וכל הנילווים.
    שלא נשכח את החיפוש המתמיד אחר דירה שבאמת נראית כמו בית או דירה ולא חדר זבל שעבר הסבה(ואני גרתי פעם באחד כזה). כל פעם שאני נתקלת באחת מהסידרות המטופשות בערוץ 3 נשבר לי הלב , איך קיבינימט הם מצליחים למצוא כאלו דירות, איך שאין להם עבודה וכסף הם עדיין חיים בלופטים מדהימים?תחשבו על זה הדירות השכרות בת"א מזעזעות!! והמחיר- ללא תחרות. ושלא נדבר על השכנים..

    ובדיוק אתמול אמרתי לעצמי שצריך למצוא מקום קצת יותר גדול.. נהיה לי צפוף קצת עכשיו רק מלקרוא את כל אשר עבר עלייך אני מוותרת.
    עד הפעם הבאה..

    • למישהו יש הסבר למה הדירות להשכרה בירושלים לרוב במצב יותר טוב והבעלים יותר נחמדים מהדירות בתל אביב? או שרק לי נדמה ככה?

      • העלמה

        מעולם לא ניסיתי לשכור דירה בעיר הקודש, אבל לת"א יש לי הסבר פשוט להפליא..
        פריירים לא מתים- הם פשוט חייבים לגור בת"א..
        על כל דירה ג'יפה ככל שתהיה תמיד יש עוד עשרה מחפשי דירות, הדבר בולט בעיקר בדירות הקטנות (של חדר, חדר וחצי).
        המצב הזה גורם למחירים בשמיים, תחזוקה מזעזעת וידיעה של המשכירים שלא משנה איך הדירה שלהם נראית – תמיד יבוא השוכר הפייראר שישלם להם עשרות $ בשבילה, את המזעזעות באמת לוקחים חברה צעירים שזו הדירה הראשונה שלהם והם מושפעים קשות מפלורנטין.

        וזה עוד קטע מעצבן- למיטיב ידיעתי אנחנו המדינה היחידה בעולם שאת המשכורת מקבלים במטבע מקומי ודירה משלמים בערך של כסף זר..
        אין ספק אנחנו עם נבחר!

        • פראיירים לא מתים, את אומרת…

          בואו נבדוק מה זה "פראייר"

          ואיך סדום ועמורה הישראלית הגדירה מחדש את המושג הזה…
          כשהיינו ילדים, "פראייר" היה אחד שאפשר לסדר אותו בקלות. אבל היום…
          כשאנחנו גדולים… כשאנחנו לא ילדים קטנים בשכונה ירושלמית או באר שבעית או רמת גנית, אלא ישראלים גדולים…
          שחיים בתרבות מחורבנת של חוסר התחשבות וחוסר הגינות (אלא אם כן מדובר בחבר, בן משפחה, או באחות של ניסים "שהוא כמו אח שלי ובשבילו אני אעשה הכל")
          אז "פראייר", היום, הוא מי שהיתה לו הזדמנות לסדר אחרים ולא עשה את זה…
          "איזה פראייר. איך יכל לדפוק אותם ולא דפק…"
          אז אולי לכן בעל בית תל אביבי מרגיש שאם הוא יהיה "פייר" ויתחזק את הרכוש שלו כמו שצריך, אז הוא יצא פראייר… כי אחרים לא משקיעים אגורה בדירה שלהם אבל קוצרים את אותם פירות…
          כמה את צודקת. כמה עצוב. (ויש כאלה לא הוגנים גם בערים אחרות, אני יודעת, לא להתנפל. אבל הכל באמת עניין של ביקוש והיצע…)

          • בלגניסטית

            אסתי כנראה שמעולם לא שכרת , מה שנקרא " דירה " בנחלאות , למעשה כוך אפל עם שרותים בחוץ . לא העזתי לחלום על סיוד , הספיק לי עץ לימונים בחצר , שוק מחנה יהודה מימין ,חברים במרחק יריקה ומרחק הליכה ל"כובען המטורף " שמאז עבר טרנספורמציות ושונה לבלי הכר , כך דיווחו לפני כמה שנים .
            בגיל צעיר הולכים על הרומנטיקה . רומנטיקה אמיתית לא מסתדרת עם נוחות , לפחות לא בגיל צעיר . היה לי חבר שגר במתקן גלילי וארוך שזכה לכינויים : אסם תבואה , חמאם טורקי ועוד כהנה וכהנה , חבר אחר גר בחדר יחיד בלי חלונות שמחיצה דקה הפרידה בינו לבין החדר השכנה , בעדה יכולנו להתרשם מטיב מערכות היחסים שהיא מנהלת . מי שהיה הולך לשרותים היה זוכה באופן קבוע במקרה הטוב בפליק מענף עץ בלתי נראה ליד השרותים , במקרה הרע בימים גשומים היה זוכה להתפלש באמבטית בוץ ליד דלת השרותים.
            יום שישי אחד ביקרתי בדירה קסומה , כתלים גבוהים עם ויטראז' , שתינו בקבוק יין , שמענו סנטאנה והערב ירד על החלק הקסום הזה של הדירה ונהיה אפור מבאס לאללה , אז ניכנסנו לחדר היחיד בגודל של מזרון זוגי…

            טוב , מה זה נסחפתי…

            • דווקא את נחלאות אני מכירה מצוין…

            • העלמה

              הדירה הראשונה ששכרתי הייתה פעם חדר זבל, אני לא צוחקת – חדר זבל שעבר הסבה למגורים וזה לא היה בנחלאות אלא בת"א. 11 מטר עפ"י הארנונה בפועל זה היה פחות, מטבח זה משהו שהיה לאנשים אחרים.. כיור היה בגודל של כוס והמיקלחת הייתה עם האסלה ביחד(דבר שגרם לתקלות מצחיקות עם האורחים), אבל היא הייתה שלי, שלנו.היה קטן היה לנו צפוף (גם הפעם הראשונה מחוץ "לקן" וגם עם החבר) אבל איפשהו אני זוכרת את הרגעים הקסומים שהיו שם.ולא את הסיבה שגרמה לנו לברוח אחרי חצי שנה.
              היום כל פעם שאני עוברת שם אני צוחקת רק מהמחשבה איך שני אנשים חייו בחדרון הזה..
              יש בזה קסם בדירה הראשונה שלך.. ג'יפה קטנה ככל שתהיה, בכל מקום בארץ לא?

            • בננה במיל'

              בונה בלגניסטית את נשמעת מה זה בסדר. לא היית השותפה שלי בנחלאות במקרה? או לפחות אולי הורדנו איזה דרינק בכובען ביחד, עם בועז ואורן.
              וואלה הבאת לי את הנוסטלגיה לירושלים

              • בלגניסטית

                את אורן אני זוכרת ונדמה לי שגם את בועז… זוכרת את ד"ר קולקה שהיה מתעצבן בשכרותו על כל אישה ברת דעת שלא נענתה לחרמנותו הצ'כית חסרת המעצורים והבלתי פילוסופית/אינטלקטואלית בעליל?
                לא , לא גרתי עם שותפה בנחלאות , מצד שני יתכן שדפקנו/הפלנו ראש ביחד , זה מזה התאים לי באותה תקופה…

      • דווקא כן
        זאת ידועה כעיר סטיודנטלית
        ולכן אנשים יותר רחמנים
        חוץ מזה
        שרוב בעלי הדירות זקנים
        וזקנים מה לעשות לא נשאר להם הרבה אז הם יותר נחמדים
        ואולי בגלל שזה גם יותר זול
        אז זה המחיר לנחמדות (-:

      • ג'ו המבתק

        התשובה מאוד פשוטה, אסתי: בתל אביב יש אוירה של ניהיליזם, דפוק-כפי-יכולתך (את הקטנים והמסכנים) ובירושלים יש אוירה של קסם ותמימות, שעדיין נשתמרה, והדפוק-כפי-יכולתך בא לידי ביטוי במקומות הנכונים (במיטה שלי, למשל)

        אין. אין כמו ירושלים – לא יעזור כלום. יכולים להשמיץ מכאן ועד הירח ובחזרה, אבל יופיה, האוירה שלה וגם תושביה של ירושלים אינם דומים לשום מקום אחר

  6. רויטל

    בפעם הראשונה שעברתי דירה זה היה עם האוטו של אבא. בפעם העשירית כבר שילמתי 500 שקלים להובלה. מעבר לבלאגן שמסביב לתהליכי האריזה-נקיון-הובלה-פריקה-סידור יש איזה משהו כיפי. סביבה חדשה, אנשים חדשים, אצלי בדרך כלל מעברי דירה קרו במקביל לעבודה חדשה, אז להכל יש ריח של חדש, של התרגשות מ"הלא ידוע", של הזדמנויות חדשות.

    • שלום ילדים
      תענוג לקרוא את החויות שלכם.
      ממרומי גיל 50 + אני מודיע לכם ששום דבר לא השתנה.
      הקטע שאתם עוד לא מכירים, זה לקנות בית, או דירה, לחיות בה , להקים בה משפחה ופתאום, הוווווופפפפפפפפפפ ל'ה!!!!!!!
      לוקחים את החפצים, מחפשים מקום לגור, מארחים בחור הזה את הילדים וחוזר חלילה (חלילה תרתי משמע) . שרות אחד אני מוכן לתת לכם:
      אני לוקח בגדים משומשים, תנור דפוק, מכונת כביסה צולעת וכיו"ב ומעביר לאנשים עניים, כאלו שבשבילם זו מתנה משמים,
      ע"י כך את/ה נפטר/ת מהשמעטס ומישהוא נהנה.
      a2d2@nana.co.il
      ובא לציון גואל.

  7. רק המחשבה על מעבר בית ממלאה אותי באימה
    אצלי זה ניירות
    כל דבר שכתוב
    לא מסוגלת לזרוק
    שמונים אחוז מהבית שלי זה נייר
    יש לי
    ואני לא מגזימה
    פתקים משיעורים בבית ספר יסודי
    וחשבונות טלפון של סבא וסבתא שלי משנת שיבעים וחמש
    כאלה דברים
    בררררר…רעיון ממש מפחיד
    }{

  8. מגיב בקיר

    יכול להיות שאני פשוט לא מתאים לכאן. אני פשוט לא מבין איך זה שיש כל הרבה דברים שליליים שאף פעם לא שמתי לב אליהם.
    לעבור דירה זו חוויה. זה אומר נוף חדש, זה אומר ריחות חדשים בבוקר. זה אומר מקומות חדשים שהרבה יותר קל להגיע אליהם. זה אומר שהלכנו למקום חדש, שבחרנו אותו ולכן הוא שיפור בחיינו. אז מה עם אני פעלנו במגבלות? כל אחד פועל במגבלות.
    כל הקטע של האריזה מאפשר לארגן מחדש את כל הדברים, להזכר בדברים ששכחנו שהם קיימים ובדיוק עכשיו נולדו מחדש כדי שנוכל לאהוב אותם מחדש.
    רק הרעיון של לעבור דירה מעביר בי שמחה. לסייד מחדש את הדירה שנכנסים אליה, לשפץ את כל הדברים שעכשיו כעדיין לא הגיעו הרהיטים יהיה הרבה יותר קל לשפץ. זה אולי סיכוי לפגוש אנשים חדשים. זה תירוץ נהדר להזמין את כל החברים לחנוכת בית. זה אומר מקום לכל הדברים שעד עכשיו לא היה מקום. זה אומר אפשרות לסדר את הבית בהתחשב בלקחים מהדירה הקודמת. זה אומר כל כך הרבה דברים טובים, שכל השאר, באמת, אבל באמת לא חשוב.
    לא מזמן הבנתי, שההישג הגדול ביותר שאדם יכול להשיג זה שיקראו חודש על שמו. אוגטסוס עשה את זה, גם יוליוס קיסר. אבל אני לעולם לא אזכה לזה. אז זה אומר שאני צריך להיות מתוסכל מכל הדברים שלעולם לא אשיג? מכל הבעיות שיש כאן? להצביע על בעיות זו חוכמה קטנה, כל אחד יכול לעשות את הטריק הזה. אבל להבחין בדברים הטובים? בשביל זה צריך לזכור היטב את העבר. כי במשך הכמעט שלושים שניים שאני חי במדינה הזו, כל הדברים רק משתפרים והולכים. כל כך הרבה הרבה אנשים מוצאים כל כך הרבה דברים שלילים, שהם נוסעים לחו"ל ומקטרים, קונים מכונית חדשה ומקטרים, נהנים מהעצמאות של חיי רווקות ומקטרים, נפגשים עם בן זוג חדש ומקטרים, חיים עם מישהו ומקטרים מביאים ילד לעולם ועדיין מקטרים. וכן, גם עוברים דירה ומקטרים. והנה, אני מקטר על הקיטורים. אבל הנה, כבר שכחתי על מה קיטרתי. או בעצם לא.
    די לקיטורים, תחיי האופטימיות ואהבת החיים.

    • מצתרפת ליחי האופטימיות
      יש בי גם את הצד המתרגש
      ממעבר
      אבל הצד החושש גם כן קיים
      לא?
      אין לך את הצד הזה בכלל?

      • מגיב בקיר

        חשש? בטח שיש חשש. אבל חשש יש גם לקום בבוקר. חשש יש לנסוע לעבודה, חשש יש מכל דבר. אבל אם כל הזמן נשקע בחששות שלנו, נשאר דבוקים לפינת החדר, רועדים מעצם הרעיון של הקיום שלנו.
        העתיד הוא בהכרח בלתי ידוע והסוף הוא בהכרח רע. אף אחד לא חי לנצח. אז פשוט צריך לחיות מתוך הידיעה הזו. אז מה? אז בשביל זה צריך לקבור את כל הדברים היפים שיש בחיים? רק השמחה על עצם הקיום, על כל הדברים הטובים והרעים בו יכולה לאפשר לנו להמשיך לתפקד כבני אדם מאושרים.

    • לילית-נסיכת האופל

      אני כל החיים שלי עוברת דירות מגיל 0 ועד עכשיו. למעשה אם אני עוברת את מחסום השנתיים באותה הדירה מתפתח אצלי מצב פאתולוגי קטאטוני שאפשר לכנות אותו רק במילה אחת: דיכאון. במצב כזה אני מרגישה שאם לא אעבור דירה תיכף ומיד משמא הסתיימו חיי כבן אדם דינאמי, מתפתח וצובר חוויות. אין דבר בעולם שיותר מפחיד אותי ממחוייבות, קביעות או יציבות חיצוניים. בתוך הנפש וביחסים עם בני אדם אחרים זה עובד אצלי אחרת ואולי בעצם לא? אוי ואבוי אולי גם ביחסים אני ככה ובגלל זה…….סליחה אני חייבת לעוף, אני חווה הארה מכאיבה בשידור חי

      • רונן ק.

        ברוכים הבאים נסיכת האופל לעולם האמיתי שבו הכל אותו הדבר והכל חוזר על עצמו במעגלים סגורים. מי שאוהב לעזוב דירות גם אוהב לפרק יחסים ולהתפטר מעבודות ומי שמכור לשגרה עוטף את עצמו בה מכל הכיוונים האפשריים.

    • אם היו מספרים לי לפני שנה איך יראו החיים שלי היום הייתי שולחת אותם להסתכלות דחופה. גם אם יש plan B , הדמיון שלנו (או החששות שלנו) לא מצליח להרחיק ראות כל כך.
      אני כבר גרה שלושה שבועות בבית חדש יחד עם הנסיכה שלי.
      נאלצתי לעזוב את הבית בכפר שבנינו יחד, את הגינה המדהימה והבוסתן (לימון, תפוז,מנגו, אבוקדו, רימון, זית, בננה,פיטנגו ועוד) ולעבור לח'ירבה משופצת.
      והשיפוצניק (המניאק) עוד לא סיים הכל, והנגר עוד לא הביא את המיטה, והשכנה כבר לא מדברת איתי, ויש עוד המון קרטונים שלא פרקתי ויש נזילה מתחת לברז ואני לבד.
      מה לעשות, לא תמיד הכל במגמת עליה. אבל מה, אנחנו אופטימיים 🙂 !

  9. עצה ידידותית – לא להפקיר מכשירים חשמליים בידיהם המסוקסות של הסבלים והמובילים למיניהם. מחשב, טלוויזיה – להחזיק קרוב ללב, ולהניח בעדינות. לתת לסבלים להרים את המיטה, את הלוסטרה, כאלה דברים.

    מתברר שמחלקת האלקטרוניקה זקוקה ליחס חם במיוחד. כאילו יש שם מיליוני חיבורים עדינים, שכל תזוזה לא מבוקרת משחררת שם כמה ברגים. כמו אצל בני אדם. אחרי שקניתי מחשב חדש וטלוויזיה חדשה, כולם אמרו לי, כן, בטח, גם לנו קרה. אז הנה קראתם וכבר חסכתם אלפי שקלים. תודה וסליחה.

  10. מייקי

    "בארגז האחרון לפני ההובלה אורזים את הקומקום הכוסות והקפה.
    במקום החדש הולכים למכולת וקונים חלב (למי שזקוק לזה) ומשהו עם צוקר בפנים, בשביל הנעים בפה. איך שמגיעים לבית החדש, ישר פורקים את הארגז הזה, האחרון. עושים כוס קפה. נאנחים המחיה, ואחרי עוד כוס קפה (ואחת כמובן גם לחיים מההובלה ששמר מה זה יפה על הספה), מסתכלים מסביב
    ואז….
    רק אז….
    חוטפים ת'דיכאון
    טוב סתם. בעצם היא אומרת שאז, רק אז וכו' אפשר להתארגן ובעוז ועזוז לשנס ולהפשיל וכאלה, ולהתחיל לפרק את המגדלים.
    ועוד רמז – מה שלא יהיה לו מקום מיד, לא יהיה לו מקום אף פעם. בלי סנטימנטים…
    אבל אמא שלי הזאת ,הרי יש לה עסק איתי, זכרנית כפייתית שכמותי. בשביל זה אנחנו כבר מזמן המצאנו, אמא שלי ואני, את ארגזי הזיכרון, ועד שלא יהיו בארץ מחסנים להשכרה כמו מעבר לים, אני לוקחת איתי מבית לבית ארגזים חתומים, שבהם כל הדברים הלא שימושיים האלה, שהם בעצם הכי חשובים בעולם.

    ועוד משהו קטן.
    הכי כיף בעולם זה לרענן את החיים בבית חדש. פתאום לכל דבר יש מקום אחר, פתאום צריך ללמוד מחדש את הדרך לשירותים בחושך. כאלה. ההנאות הקטנות-גדולות של החיים.
    מיה – תהני!!

    • אבסולוט ג'וליה

      אוי, גם אני כזאת.
      אבל לפני כמה חודשים משכתי מהארונות כל מיני דברים וניירות ופשוט עשיתי סדר בלי נקיפות מצפון – מה שנשאר בזיכרון נשאר בזיכרון, אי אפשר לחיות בעבר כל הזמן.
      בכלל, כל המאמר הזה על אריזה בארגזים והארגז האחרון שלא פורקים אף פעם הזכיר לי בכלל מערכות יחסים שנגמרות, וסיומן, והמטען האחרון שאיכשהו תמיד נשאר בלתי-פתור.
      מטאפורה כזו. אולי זה סתם הדמיון שלי….

      • בועז כהן

        אוי, אוי – עם ההסטוריה הארוכה והמתמשכת שלי, אם הייתי שומר כל פתק, מכתב, פרח, קונדום, גלויה וברכה – הייתי צריך כבר עכשיו לשכור את הספריה הלאומית, בית הכנסת ומוזיאון תל אביב – וגם אז לא בטוח שזה היה מספיק בשביל כל הניירת ושביבי הזכרונות.

        באכזריות שאין כדוגמתה, ערכתי סלקציה ברוטאלית במכתבים ובפתקים בכל פעם שעברתי דירה. השארתי רק דברים באמת באמת מאוד משמעותיים וחשובים. מעטים באמת. אני חושב שמעברים תכופים של דירה דווקא מאפשרים לך לבחון מה באמת חשוב ומה לא כל-כך..

  11. guys, guys,
    try living in silicone vally CA.we pay 800$ for a studio apartment that is crumbling. and this rent here is considered a cheep bargin.

    • איך אתה מעיז בכלל להשוות שכ"ד של 500 דולר למי שמרויח/ה 3,000 ש"ח
      לעומת אחד שמשלם 800 דולר משכר של 15,000 דולר?
      אם אתה לא מרויח ככה, אז אתה סתם מתחזה למדען סיליקון. תחזור למימדים הטבעיים שלך,
      תרויח שקלים ואח"כ נדבר שוב.

  12. בועז כהן

    אני שונא לעבור דירות, אבל למרבה האירוניה נאלצתי לעשות זאת שוב, ושוב, ושוב בחיי. 12 דירות עברתי בעשר שנים בתל אביב. האריזה (לגלות מחדש כמה כבדים הספרים ואיזה תיק זה לארוז את הספריה שלי) הקללות (למה אני צריך את זה?) והמחשבות הפילוסופיות (אשרי האדם שיש לו מעט רכוש)

    אבל יש גם קסם בחידוש. קסם גדול. רעננות שנובעת משבירת השיגרה

    • אורח לרגע

      מה שבשבילי הוא הטראומה הגדולה מכולן: שבירת השגרה.
      אני איש של הרגלים.

      • דובשנית

        ושיגרה זה רע, רפי?

        • רונן ק.

          שגרה זה רע למי שאוהב סיפוקים מיידיים. שגרה זה טראומה למי שמחפש טונות של ריגושים. שגרה זה פוגרום לאלו שרוצים לעוף במציאות ולא בחלומות. שגרה זה הלם קרב שבא אחרי תבוסה למי שנושם ומנסה להגשים אגדות וסרטים הוליוודיים במבוך העכברים של החיים הרגילים. השגרה היא הטבח של האומנות

          • לילית- נסיכת האופל

            שא אותי על כנפיך הצחורות לארץ 'לעולם לא' שם נדאה במרחבים ונגור על העצים ולעולם אבל ממש לעולם לא נהייה מבוגרים מבחילים. כאלה שעוברים דירות ומגירים דמעה על שפע רכושם שמכביד כה על ליבם והופך את חייהם כל כך קשים ועצובים. אכן פיטר פן שלי נורא הוא סבלם של המבוגרים, כמוהו כצרות של עשירים.

          • בועז כהן

            ג-ד-ו-ל !!!

            בדיוק ככה: השיגרה היא הטבח (או הרוצח) של האמנות

            אחלה הגדרות הבאת

  13. מיכל עלק

    מאזן זמני: מעונות סטודנטים – שנה. דירה ראשונה כזוג נשוי – שנתיים. דירה שניה כזוג נשוי פלוס ילדה – חמש שנים. בניית בית חלומותינו ודירה שכורה בנתיים, זוג נשוי ושני ילדים – שנה.
    פירוק נישואין בשלב הטיח, דירה שכורה, אשה ושני ילדיה – שנה. רכישת דירה ודירה שכורה עד שתתפנה, אשה ושני ילדיה – שנה. דירת מגורינו – אשה, שני ילדיה וכלב – שמונה שנים.

    (נכון, יוסף, אתה צודק יוסף, לפי זה אני כבר מזמן לא בת 18. זכית בחולצה ובתקליט!).

    הכי הכי הכי כיף היתה דירת השניים וחצי חדרים קטנים וצפופים, מיד עם הגירושין. חצי חדר לרשותי, ספת נוער (כשכפתחתי אותה בשביל הכפיה המאוהב דאז נגמר לנו החדר), ארגזים באפסון זמני במרפסת מטר על מטר, וכל כך הרבה מרחב מחיה פתאום.

    ולארוז רק לבד. תמיד. אני והחיים שלי מוכנסים לאיטם לתוך ארגזים. כל מעבר הוא עשרה מכתבים שנכתבו פעם שבכלל לא זכרתי. כל ארגז הוא הנעליים הראשונות של הבכורה, עם ריח התינוקת הנפלא שלה. כל ערימת בגדים לפח האשפה היא חמישה קילו שהשלתי. כל ספר בישול הוא ארוחת שחיתות מתפצפצת על פקועיות הטעם של הלשון. כל תקליט הוא החבר הראשון שלי, שפגשתי באוטובוס בדרך חזרה מהשק"ם באבן גבירול, אחרי שרכשתי את התקליט הראשון בחיי. לאט, במתינות, בסבלנות, חותמת ארגזים עם פיסות חיים בסרט סלוטייפ רחב, פותחת ארגזים לחיים חדשים.

    ככה בדיוק אמרתי לילדי במעבר הרביעי של דירה של דירה שנכפה עליהם בפרק זמן של שלוש שנים, אחרי הגירושין. הרפתקאה. עולם חדש אמיץ.

  14. שוכר ובוכה

    הדירה הראשונה ששכרתי הייתה בקומת קרקע, עשיתי העברה ביום אחד !!! עם טרנזיט.
    מאז צברתי ציוד שימלא אפסנאות פלוגתית. אח"כ עברתי לקומה רביעית בלי מעלית. טעות!!! סיוט, פשוט סיוט. רק הספרים- אוי. 14 ארגזים. נשבעתי שאני לא עוזב את הדירה. שאקנה אותה ואשאר בה עד הפנסיה. ארבעה חודשים אחר-כך עזבתי אותה (דוקא הייתה דירה מאוד נחמדה). מה אגיד לכם, בירידה קצת יותר קל, אבל הברכיים.
    אני מקנא באלה שבאים עם פוטון ומערכת סטריאו וזהו. אז עשיתי סדר, זרקתי חצי מהדברים. עכשיו הכל ייכנס בתובלתית (מקסימום נעשה עוד נגלה).

    החלום שלי – לגור בקרוון. כך שאוכל לעבור דירה מתי שיתחשק לי, בלי הסיוט של מעבר דירה.

  15. אלמוני

    כבר שש עשרה שנים
    אני מחליפה דירות
    הכי ארוך שנשארתי באותה דירה- שנתיים
    (היו שתיים כאלו)
    שש עשרה שנים.
    ארגזים, קרטונים, מעברים
    ספרים ארוזים
    בגדים ארוזים
    חיים ארוזים
    וניפתחים מחדש
    ולפעמים נשארים ארוזים
    מטולטלים ליעד הזמני הבא

  16. עבר שבוע מאז חזר לי החיוך לפנים, שבוע מאז החורבה האחרונה שביקרתי בה, שבוע של לא להתביית על לוחות מודעות בעוברי ברחוב, שבוע של לא להיכנס כל יום ללוח iol, שבוע בלי מוספי דירות שמפוצצים את סלסלת העיתונים. מעולם לא הערכתי ממש כמה כיף זה לדעת שמצאת בית. הדירה הקודמת שלי הייתה אחת הדירות הראשונות שראיתי, מבט אחד בקירות המכוסים בציורי קיר אבסטרקטים בכל גוני הטורקיז (מי שגרה שם לפניי הייתה אמנית מתוסכלת) הספיק לי. שום דבר אחר לא שינה (ככה זה כשאני מתאהבת) אמנם שילמתי על זה (שותפה אחת עם נטיות רצחניות והשנייה עם חתול פסיכופט, בעלת בית שנלקחה ישירות מרומן דיקנסי ושחלקה את הקומה העליונה עם זמר ג'ז שחור ומצבורי אשפה) אבל בסה"כ הייתי מאושרת. עכשיו כשחזרתי שוב אל גוש דן מחשכת הפריפריה פתחתי שוב במסע חיפושים. הפעם, להפתעתי, הוא לא הסתיים אחרי יומיים, וגם לא אחרי שבועיים. מאיפה כל בעלי הנכסים שהיה צריך להרוס אותם מזמן מוצאים את החוצפה? לכוכים מטונפים בסלאמס של העיר הם קוראים "משופצת יפיפיה בהזדמנות" איך הם לא מתביישים? ומה לגבי משרדי התיווך החביבים שטורחים לפרסם מודעות מפורטות ורק לא לציין שמדובר בתיווך וזאת אתם מגלים (אם יש לכם מזל) רק לאחר שחשבון הטלפון תפח לו בעוד המתווך מהלל את חדר האמבטיה… לפני שבוע מצאנו את עצמנו (ז"א שותפי לעתיד, אני ורגלינו הדואבות) בקצהו הדרומי עד מאוד של חוף הים מנסים לשווא למצוא יתרונות ב(זו קצת הגזמה לקרוא לה דירה) שראינו – כשיהישועה הגיעה. בדרך לא דרך נודע לנו על מישהו שחושב להשכיר ואמרנו 'נקפוץ. מה יש להפסיד?' הדירה זרחה לעברנו, מרווחת, יפה, נקייה… לקח לנו בערך שנייה לומר "ניקח אותה" ולהתחיל לחייך. אני מניחה ששד הארגזים עוד יקפוץ לבקר, אבל אנחנו כבר מיומנים, אחרי הטירונות שהעביר אותנו שד החיפושים, אף אחד לא יכול עלינו!!! ולאלה מכם שמחפשים – ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!!

    • כיף לקרוא את המגיב בקיר. אותנטיזם טהור, הידד!
      ולענייננו, הדומה למדיי, כי שד המעבר ושד השיפוצים הם יצורים די דומים. אני חיה עכשיו בדירה חצי הרוסה, שגודלה כמעט הוכפל בבת אחת. שבוע שלם בלי דלת כניסה, המטבח יגיע רק עוד חודש, ארונות בגדים (אולי) בשבוע הבא, ובינתיים הכול מרוכז בארגזים וערימות וניילונים ושמיכות ועובר מחדר לחדר לפי התקדמות השיפוץ. הצד העגום שבעניין יכול היה להשתלט עלינו בקלות, אבל רוחנו טובה – כי יודעים שאוטוטו ייגמר הכול ונחייה בבית חלונות שאני בעצמי תיכננתי (חלומות, התכוונתי, אבל זה נכון גם כך – כי הבית התמלא חלונות ואור), וגם כי אנחנו (אני, לפחות) נוקטים גישה של חיי-מחנאות עליצים. לא צריך לבשל, אין טעם לנקות, חיים על ערימות, אוכלים מיקרוגל מאולתר, שוטפים כלים במקלחת, תלויים על חוט של בין לבין ומרשים לעצמנו להנות מזה. כיף לשקוע באוצרות ישנים וכיף גם לזרוק דוחו"ת עו"ש מתחילת שנות התשעים ותעודת אחריות על טוסטר משנת שמונים ושמונה. מילת המפתח במצב הזה, שנשמעת לפחות חמישים פעם ביממה, היא: "איפה ה…..?? ", כי לא מוצאים שום דבר אבל משלימים עם זה בנחת (למעט היסטריה קלילה מזדמנת). הכול הרי יימצא, הכול הרי יסודר, מה שלא נצטרך יושלך ויהיה סופסוף מקום לכל מה שנצטרך (עד הצבירה הבאה). וחוץ מזה, אני זוכה להיכרות קרובה עם אנשים חביבים לאללה, הפועלים הערבים שבמקרה שלי הם משפחה בת עשרה אחים, כל אחד והמקצוע הספציפי שלו (זה בנאי וזה טייח, ההוא צבעי והחמישי שרברב, וגם החשמלאי והנגר – מאותו הכפר), עובדים בשקט ובמיומנות כמו מכונה משומנת ולא נזקקים כמעט למילים כדי לתקשר זה עם זה. הרכבת החלונות, למשל, נראתה כמו ניתוח בידי צוות מיומן ("איזמל!") משורשר היטב. והכול – בלי לאכול, לשתות או לעשן (רמאדן, זוכרים?). עכשיו הם יצאו לשבוע חופש והשאירו אותנו להתענג בשקט על הקיימפינג שלנו בבית.
      השורה התחתונה (הגיע הזמן, לא?) היא שהכול תלוי בנקודת המבט. לא שחידשתי משהו, יקירנו המג(נ)יב-בקיר כבר אמר את זה הרבה יותר יפה.
      ביום ראשון תחזורנה הלמות הפטישים וצווחות המקדחות, ועוד מעט יושם קץ להווי הבייתי שמסביב למדורה ונתחיל לחיות "כמו בני-אדם". חבל, אולי.

  17. בילי

    בארבע שנים האחרונות עברתי חמש דירות,ואני מזדהה עם כל מילה שכתבת,רק המחשבה של ארגזים מעבירה בי מחשבות אובדניות,לפעמים אני תוהה מה עדיף,לעבור דירה או להוריד שערות עם שעווה?, אבל גם לסיפור הנורא הזה יש סוף טוב, סוףסוףעברתילדירה משלי,אז מה אם אני אשלם משכתנא עד שאמות,אז מה אם לקח לי לארוז את הבית שבועיים והמובילים הגיעו עדיין היו דברים לא ארוזים ואז מה עם בעלי היקר סירב לזרוק את כל הזבל שלו שהוא מתעקש להעביר כל פעם איתו(בערך כבר חמש פעמים), אחרי שהגעתי לבית שלי, כלום כבר לא היה משנה, לקח לי עוד חודש להוציא את הבגדים מהארונות אבל אני לאצריכה לחשוב על ארגזים לפחות לעשרים השנים הבאות. בעצם, מי יודע?

  18. באמת למה, למה לא מלמדים בבית הספר את כל הדברים האלה, "מכינים אותך לחיים" עלק מלמדים אותך כל כך הרבה שטויות חסרות משמעות ואז אתה נתקע מול וירוס הארגזים ומרגיש כמו בספר של דוסטוייבסקי

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *