עוני נשי ומשמורת משותפת

הרבה זוגות – גברים ונשים – עדיין מתגרשים בהגינות, למרות התהליך הקשה. במיוחד כשיש ילדים באמצע. המאמר שלי עוסק במיעוט המגיע לבתי המשפט למשפחה, ויוצר תקדימים משפטיים, בגירושין עתירי קונפליקט. למצער – פסקי הדין שניתנים בגירושין שכאלה הופכים לסמני דרך, המעצבים את אפשרויות הקונפליקט של כולנו.

קנדי, פמיניזם והורות משותפת

ב – 1963 חתם נשיא ארה”ב, ג’ון קנדי, על ה Equal Pay Act – החוק הפדראלי הראשון שמנע אפלייה בשכר על בסיס מגדר. כניסתן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני ומעלה לשוק העבודה הביאה לעליית שיעור הגירושין. מזונות האשה והילדים הפכו לנוסחאות, ששיקללו את מספר הלינות של הילדים אצל ההורים אל מול שכר ההורים ופוטנציאל השתכרותם העתידי.
ב – 1965 התחילו לצוץ בקליפורניה קבוצות פוליטיות, שהורכבו מגברים ונשים כאחד. הן עסקו בעיקר ב”איך לשרוד את המיתוס של הגבריות כפריבילגיה”. נושאי השיחה העיקריים שלהם עסקו בהפחתת תשלומי המזונות.
ב – 1981 היו רשומות ב”מדריך לסגנון החיים של האב החד-הורי” בארה”ב 195 קבוצות גברים, שפעלו להפיכת המשמורת המשותפת למנדטורית. כנגד רבים מגברים אלה היו תלויות האשמות באלימות במשפחה ו/או בפדופיליה. למרות זאת, רבים מהם זכו במשמורת עיקרית על ילדיהם.
המשמורת המשותפת, שהחלה להיעלם בהדרגה מרוב מדינות ארה”ב בסביבות שנת 2000, מבוססת על שהיית הילדים כמחצית מהימים והלילות עם אחד ההורים, ובמחצית השניה, בביתו של ההורה האחר. ההסדר מתחשב כביכול בראש ובראשונה בטובת הילדים. אבל מחקרי מעקב אקדמיים שפורסמו בהתמדה במהלך שני העשורים האחרונים מאשרים, שמצבם של ילדים שגדלו במסגרת הורות משותפת כפוייה גרוע אפילו ממצבם של ילדים, שגדלו במשפחות אומנה.
הורות משותפת היא תוצר הפמיניזם של שוויון הזכויות. בשנות ה – 70 האמינו הפמיניסטיות, שלמרות השוני של הנשים, הן בסוציאליזציה והן בגוף, מגיעות להן זכויות ומשרות שוות לאלה של הגברים. רוב הפמיניסטיות הללו היו לבנות, בנות המעמד הבינוני העליון. רבות מהן תמכו גם בויתור על האימהות, ובלבד שתוכלנה לממש עצמן בקריירה. הפמיניסטיות שכן היו להן ילדים יכלו לסמוך על שתיקתן של הנשים הכהות שעבדו אצלן במשק הבית כדי שהן – הלבנות – ייתפנו לנאום על שחרור האשה.
דבר בסיסי אחד הפמיניסטיות ההן לא הבינו, ובכך נפל השיח שלהן כפרי בשל לאבות למען ההורות השווה: נשים, בין כמעבידות ובין כשכירות, היו ויהיו המטפלות העיקריות בילדיהן ובמשפחתן.

אבהות איכותית

ללא משפחה מורחבת מתפקדת, בחלל העירוני האמריקאי המנוכר, מוציאה אם עובדת לפחות מחצית מהכנסתה על טיפול בילדים רק כדי לשמור על משרתה. שכר שווה לזה של הגבר לא מספיק לה בשום אופן. מה גם, שרוב הנשים עדיין משתכרות פחות מגברים וחוזרות הביתה למשמרת שנייה של עבודות הבית.
הפמיניזם של הגל השני, שנות ה 80, שבמרכזו עמדו הרבה אמהות חד-הוריות עובדות, לא לבנות, הבין, שמעמסת האימהות צריכה להקנות לנשים זכויות יתר. פמיניזם זה גם גרם לרוב הנשים להבין, ש”זכויות שוות” הן חזיון תעתועים אליטיסטי. אבל הגברים, כשזיהו את האפשרות להתחמק מתשלום מזונות, הצטרפו למקהלה הפמיניסטית של שוויון הזכויות.
כך הומצאה “האבהות האיכותית”: זול יותר לאב לשכור גם עורך דין וגם מטפלת, כדי לדרוש אחוזי הורות גבוהים יותר, אפילו אם אינם מגיעים לכדי ה 50/50 של משמורת משותפת, מאשר לשלם צ’ק הוגן כל חודש לאשתו לשעבר. המטפלת היא על פי רוב אשה כהת עור, חסרת מסמכים, שעושה במקומו את “האבהות האיכותית” תמורת פחות משכר המינימום, ובלי זכויות סוציאליות. בישראל, אצל גברים כהים ו”שוויוניים”, המטפלת היא פשוט אמו של האב.
עו”ד אד פול הוא יועץ ארגוני לצמיחה עיסקית של משרדי עורכי דין מלוס אנג’לס. ב 1982 כתב מאמר בירחון הנוצץ של אגודת עורכי הדין של לוס אנג’לס. במאמרו גרס, כי צורה מצויינת לעסקי עורכי הדין המתמחים בענייני משפחה, בכדי להתרחב, היא להיכנס לשוק המשמורת המשותפת. ייצוגם של אבות גרושים הוא שוק פוטנציאלי מצויין, שיאפשר את שיגשוגם של עורכי הדין. לאחר הגירושין, אמר, לאב יש הכנסה פנויה גבוהה יותר מאשר בתקופת הנישואין. יש לנווטו להשקיע הכנסה זו בייצוג משפטי. על עורך הדין שלו ללבות את רמת הקונפליקט בגירושין על ידי יצירת ריבוי תיקים בערכאות שונות, כדי להתיש את האם כספית ונפשית, אמר. ההיטלטלות של הילדים בין שני בתים עויינים, שתיצור שוויון לינות, תחסוך לאב תשלומי מזונות.
ההורות המשותפת בנתה שלל מקצועות חדשים: המשפחה הגרושה הפכה למקור בלתי נדלה של הכנסות לגדודי מומחים. בית הדין לענייני משפחה הוסמך לצוות על זוג לפנות לשירותי הסיוע של הרווחה שהוצמדו אליו. שם נמצאו עובדים סוציאליים שהפנו אותם לחבריהם, הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בשוק הפרטי, חלקם מכונים “מגשרים”. כולם היו להוטים לעזור לבני הזוג לחתוך את ילדיהם לשניים. החברים של הסוציאלים בשוק הפרטי היו גדודים של אנשי מקצוע יקרים מתחום המשפט ובריאות הנפש: פסיכולוגים הממונים על ידי בית המשפט, מעריכי מסוגלות הורית, מגשרי משמורת, ומגשרי-על, שגישרו בין כל המגשרים למיניהם.

תיאוריית “הניכור ההורי”

מראשית שנות ה 80 ועד לפרסום דו”ח הארגון הלאומי של נשות ארה”ב, סניף קליפורניה, במאי 2002, ילדי קליפורניה סבלו מנזקי ההסדר הזה. הפמיניזם הלבן של “שוויון הזכויות” ואחריו תנועת המנכ”לים מטיפוס “האב החדש”, גזלו מהילדים את תחושת היציבות ותחושת הבית.
דיני המשפחה בקליפורניה דרשו מהורים, שהיו נעולים בהורות משותפת, גם להינעל באותו איזור. כדי לשקם את חייהן בשוק העבודה התזזיתי שנוצר לאחר מהפיכת ההיי-טק, גרושות רבות היו צריכות לעקור מן האיזור, ונאלצו, לכן, לוותר על ילדיהן, יען כי לא עמדו להן משאביהן להליכים המשפטיים היקרים, שהצריכה קבלת רשות עקירה למקום חדש עם הילדים.
אד פול חיפש אסמכתות מתחום מדעי ההתנהגות, כדי למזער את התנגדותן המשפטית של אמהות גרושות, במיוחד כאלה שסוף סוף העזו, במהלך הגירושין, כשהתנגדו להיטלטלות הילדים בין שני בתים עויינים, לשבור את קשר השתיקה סביב האלימות ו/או הניצול המיני של האבות במהלך הנישואין. אמהות אלה הוגדרו על ידי פול כתוקעות טריז בחרושת הגירושין. את האסמכתאות הוא מצא בכתביו של פסיכיאטר בשם ריצ’ארד גארדנר. עד שגילה אותו פול, התפרסמו מאמריו בירחונים פסאודו-מדעיים עלומים, שעסקו בעיקר בשבחי הפדופיליה, כמכניזם של סוציאליזציה של הילדים אל עולם המבוגרים. כך נכנסה תיאוריית ה”ניכור ההורי” אל המשפט בקליפורניה, ומשם, לשאר ארה”ב. ספרו Child Custody Litigation הפך לאורים ותומים של האבות המנכ”לים, הממשיכים לייחצ”נו גם לאחר התאבדותו ב 2003, לאחר שהואשם בהתחזות, ונאלץ להודות בפני בית המשפט, שרק 2% ממחקריו מבוססים על נתונים אמפיריים.

אמריקה

קיים קשר ישיר בין אינטרסים פוליטיים-כלכליים של הנאו-שמרנים במשפט המשפחה האמריקאי, לבין הצורה בה הם רותמים לאינטרסים אלה תיאוריות של pop-psyhology, העוסקות בהיותו של הילד סובייקט פוסטמודרני, שכדי להצילו מעצמו צריך לפצלו. לובי פמיניסטי פעיל של אנשי ונשות אקדמיה, משפטנות, ואירגוני שטח ממשיך לחשוף נאמנה את הקשר הזה, ולבער את המשמורת המשותפת מבתי המשפט של ארה”ב.
ב 1994 קראתי מודעה קטנה ב”העיר” של ברקלי: “האם ילדייך הם נפגעי הורות משותפת? האם הם נשחקים מהטילטולים בין שני בתים?”
טילפנתי, ואחרי שבועיים הוזמנתי לפגישה ראשונה. כשנכנסתי לדירה הקטנה והעמוסה, האנתרופולוגית שבי לא יכלה שלא להבחין בדמיון בין חצי מהנוכחות. כולנו, היינו כהות. כולנו היינו בעלות מקצועות חפשיים ותואר שני לפחות. כמו שטעו בי, טעו גם באחרות, והציעו להן עבודות במשק בית. בייאושנו, לקחנו זאת. כל החצי השני היו יהודיות אמריקאיות. כולן התאימו לסטראוטיפ של האשה היהודיה הקלפטע בעיני הוואספים: כושר התבטאות מבריק ורצון ברזל.
הכעס שלנו על המערכת הפך לדמעות כשדיברנו על ילדינו. נאהיד קיבלה אחוזי הורות נמוכים מאוד על ג’קלין, בתה בת ה – 5. לפני כן, כשהיו לה יותר אחוזים, היה עליה לעבוד בשלוש משרות רק כדי לא להישאר חסרת בית. בעלה לשעבר גרר אותה לבית המשפט בטענה, שעקב עבודתה היא מזניחה את בתה. בית המשפט קבע, שנאהיד רחוקה ממודל האם האידאלית, ונתן לאב את הבת, כמעט “בשלמותה”. מאז שאיבדה את מירב המשמורת, על פי הטבלה, נאלצה נאהיד לשלם דמי מזונות לבעלה לשעבר.
“שכנעתי את בעל הבית שלי שייתן לי לגור בחדר הכביסה, תמורת 100 דולר לחודש, ובלבד שאוכל לקצץ בהוצאות ולוותר על אחת המשרות שלי, ואז, כשאוכל להוכיח שיש לי יותר זמן לאימהות איכותית, ואבוא לדיון עם החליפה האלגנטית מימי נישואי, אולי השופט יחזיר לי את ג’קי. כמובן לא סיפרתי לאף אחד על חדר הכביסה. אבל האקס שלי הוא שהצליח להקסים את העובדת הסוציאלית. עורכת הדין שלי סיפרה לי שהשופט, בלישכתו, הסכים להמלצה של הסוציאלית שג’קי תישאר אתו ואמר: ‘אם גבר רוצה לטפל בילדו, מי אני שאמנע זאת ממנו?'”
בעלה לשעבר של שרה, מנכ”ל חברת מחשבים, נקלע למשבר של אמצע החיים מיד לאחר גירושיהם, והחליט שמעתה ואילך, הוא משורר מובטל. בית המשפט התייחס לכך ברצינות משום שהביא ראיות, שכבר מצא לו סוכן ספרותי בניו יורק. התוצאה: שרה, למרות ההורות המשותפת, היתה צריכה לעבוד בשתי משרות כדי לשלם מזונות למשורר ולילדים. שרה הוכיחה בבית המשפט, עם עדות בכתב מבית החולים, שבאחד מביקוריהם אצל האב נאנסו שני בניה. אבל השופט והסוציאלית לא חשבו, שצריך לפקח על הפגישות עם האב, כי “זה ינכר את הילדים ממנו.” את טענתה של שרה פטרו כ”הזיות של אם מגוננת מדי”.

האבות החדשים

גונזלי אמרה: “פסיכולוג של בית המשפט, המתמחה בהורות משותפת, כמעט תמיד מעדיף להתאים את הילד למודל ההורות הנאו-ליברלי של השופט, מאשר לבקר את המודל והשופט מעל דוכן העדים. למה לפסיכולוג לירוק לבאר? אף פעם אל תיתנו למערכת לראות את הכאב והכעס שלכן. חייכו במתיקות בעוד שהמערכת מוחצת אתכן בגלגלי השיניים שלה. במקרה שלי, רק נסיון התאבדות של הבן שלי, כשהיה כבר בן 13, אחרי שמונה שנים של טלטלה בין שני הבתים העויינים, שכנע אותם, שאולי הגיע הזמן להרהר בעזיבת הסדר ההורות המשותפת. כמובן שנלחצתי, והצהרתי בפני השופט, שאם רוב המשמורת על הילד חוזרת אלי, אני מוותרת על המזונות.”
הנשים המוכות שבקבוצה סיפרו, שהעובדים הסוציאליים שליד בית המשפט למשפחה סירבו להתייחס ברצינות לסיפורי האימה שלהם, בגלל הכחשותיהם של הבעלים. ג’ואן אמרה: “סיפורים של נשים מוכות מכים בהלם את המערכת – נטל ההוכחה הוא קרב משפטי ארוך ויקר בין מומחים פסיכולוגיים, ועם סיכויי הצלחה קטנים”.
הקבוצה הקטנה שלנו חבה יותר ממיליון דולר לעורכי דין, שהתפטרו מלייצג אותנו ברגע שהבינו, שאין לנו כסף למלחמת ההתשה מרובת התיקים נגד “האבות החדשים”. שירותי הסעד המשפטי בחינם דחו את פניותינו. כולנו משתכרות לפרנסתינו, אמרו.
ב 13 לספטמבר 2002 הופיע ב”פורום הורות שווה” שבאתר “וואלה” השירשור הבא:
אב שכינויו ברשת היה “יש 9”, שאל איך להפסיק את תשלומי דמי המזונות לאם ילדיו. ענה לו אחד, שהתכנה ברשת “אמיר שי”: “בנה נגדה תיק ראיות כמו שמישהו פה הציע והגש נגדה תביעה כספית בסך 50,000 ש”ח בגין גרימת נזק. יש עילה אין עילה זה לא ממש משנה. היא תצטרך להתגונן, להופיע מול השופט, ולהיראות רע”.
גם בישראל, אחד מגופי התמיכה העיקריים הפעילים למען ביטול חזקת הגיל הרך הוא “וועדת חקיקה: ילדים ונוער” של לשכת עורכי הדין, המאוכלסת בעיקר על ידי עורכי דין של גירושין. העבירו את הכרעת המשמורת לידי המומחים בכל תיק לגופו, אמרו נציגיה, כשזומנו על ידי “וועדת חקיקה: מעמד האישה” לדיון בלשכה.
ומי המומחים? הפסיכולוגית הראשית של משרד הבריאות, הגב’ ימימה גולדברג, מיישמת את מודל גדודי המומחים כשהיא מטפלת על פי שיטותיו של גארדנר בילדים, ובזחיחותה אף מפרסמת על כך מאמרי מחקר בכתובים. זהירות, ימימה – אם הם נותרים שפויים, כשהם גדלים, הם לפעמים תובעים.

ארץ קטנה עם שפם

מאז התאבד גארדנר, מכבסת המילים החליפה את ה”ניכור ההורי” ב”הסתה”, ומצטטת במקומו את שותפיו לפשע: ווארשק, קלי, לאמב ואחרים.
אך וועדת שניט לביטול חזקת הגיל הרך, סליחה, מהיום בצהריים, וועדת שניט להפיכת ישראל למדינה של משמורת משותפת מנדטורית, שייכת למיעוט קטן וקולני של גברים סרבני מזונות, הנשים שאיתם, השופטים ועורכי הדין שלהם, אנשי האקדמיה שגייסו, ופקידי הסעד, שבוודאי ייזכו בעוד תקנים כדי לטפל בפריחת התיקים. כולם רוצים להרויח כלכלית מן העניין. לכן אצל כולם, השוויון המגדרי מתחיל ביום בו מתגרשים. ואני לתומי למדתי פעם, ששלב קיצוץ הכנפיים של הנשים קורה כבר בכיתה ג’.
היוזמה הישראלית לביטול חזקת הגיל הרך מהווה צעד ראשון לקראת החלת משמורת משותפת מנדטורית בישראל ע”י ניתוק סוגיית המשמורת מסוגיית המזונות תוך כדי פילבול עיניים לשמיים ואיזכור צדקני של “טובת הילד”.
הרי זה ברור, שהמזונות הנפסקים בישראל ללא התכתשויות משפטיות ארוכות, מגוחכים יחסית ליוקר המחייה – 1160 ₪ לחודש לשני ילדים, ועוד סכום זעיר עבור מדור.
הרי זה ברור, שעוד מעט, כמו במדינות מתוקנות אחרות, ישימו את הכנסות בעלי הדין על טבלה, שעל פיה ייקבעו המזונות. וייכלל בטבלה גם פוטנציאל ההשתכרות העתידי של הניצים. ההורה העשיר יותר, בדרך כלל האב, ייצטרך לשלם הרבה יותר מ 1160 ₪.
הצורה לאיין את התשלומים מראש היא על ידי טלטול הילדים מבית לבית. אין צורך בתשלומי מדור ומחייה, כי יהיו שני בתים. טבלת התשלומים תתאזן, היות שהאם תישלח, שבוע כן-שבוע לא, לשוק העבודה הדורסני של ישראל. שוק זה דל בהיצע לנשים, שעד נקודת הגירושין, כמצוות הפטריארכיה של חברת פליטים, הגירה ומצב מלחמה, השקיעו את מרבית זמנן בגידול הילדים הקטנים.
כעת, משנחשף משחק השח של אירגוני האבות למען שוויון, הם מכריזים על כך, שהם כבר מוכנים באמצעות הוועדה להשאיר על כנה את חזקת הגיל הרך, ובלבד שנוכל כולנו לדלג הישר אל תעתועי המשמורת המשותפת. והכל – על פי מתכונים בדוקים של אירגונים אמריקאיים של אבות למען “הורות שווה”.

ולסיכום

בעשור האחרון, קבוצה של עיתונאי חברה ורווחה יוצרת עבורנו אקלים תקשורתי של שוויון מגדרי נאו-ליברלי, כשהיא מוזנת על ידי אינפורמציה חד צדדית, אותה מנפקת קבוצת אליטה של עורכי דין ופסיכולוגי-צמרת המופיעים ברשימת המומלצים של האבות. כולם דואגים להשתיק באלימות גלויה וסמויה את קולן של האמהות. לחליפין, מעצבת התקשורת באין מפריע סדר יום ציבורי, הנותן תוקף להתנהלות השמרנית, כברירת מחדל, של המערכות הפטריארכליות של המשפט, הרווחה, המחקר האקדמי, והמקצועות הטיפוליים, ומאפשר גם להן להתקשט בתכשיט המתקרא “שוויון”.
התגבשותה וניראותה של “קואליציית נשים למען אמהות וילדים” מחד גיסא, והשחיקה העקבית של אימון הציבור בישראל בשופטיו, מאידך גיסא, מפיחים בי תקווה, שקם כאן כעת לובי איתן, המסוגל לתבוע משרת המשפטים ומבתי המשפט, בשם הציבור, להחזיר בדחיפות את האנושיות ואת הזכות לחיות בכבוד אל חייהם של ילדים ואימהות נפגעי בית המשפט למשפחה. שם הוענשו על כך, שהעזו להילחם על גופם, נפשם, והיחסים ביניהם. לכן הושלכו אל העוני. עד שתיחשף חד צדדיותה של וועדת שניט, האמורה להוליכנו מביטול חזקת הגיל הרך אל המשמורת המשותפת, עד שהלחץ הציבורי על מערכות המשפט, הרווחה והטיפול יחזיר אליהן את אמון האמהות והילדים, עלינו להתאמץ ולהיות משפחה תומכת של כולנו. עלינו לעשות כן תוך כדי בניית גשרים שבסיסם בהכרה וכיבוד של עומק ההבדלים האתניים, המעמדיים, הדתיים, המיניים והלאומיים שבינינו.

תגובות

  1. לירון

    “נשים, בין כמעבידות ובין כשכירות, היו ויהיו המטפלות העיקריון בילדיהן ובמשפחתן”

    האמנם? מדוע?

  2. אם המשמורת המשותפת כל כל רעה, כהגדרתך, למה הילד הולך אוטומטית דווקא לאם ולא לאב?
    האם את לא חושבת שיש עוד כמה מאפיינים הקובעים את מעמדו הסוציו אקונומי של פרט בחברה, מלבד למגדרו? האם לעדה, ותק בארץ, השכלת הורים, מקום מגורים, אין כלל משקל?
    אם ישנו חוק המחייב משמורת אוטומטית לאם עקב מעמדן הנמוך של נשים בחברה, מדוע שלא נחוקק חוק הקובע כי לעולם נשים ירוויחו פחות מגברים?

    • סמדר לביא

      במאמרי, אני דנה בהחלט בצומת הסבוכה בה יוצרים מגדר, מעמד כלכלי, מוצא אתני ומוצא לאומי בחייהם של נשים גרושות. ראה, למשל, סקירת ההבדלים בין הגל הראשון של הפמיניזם, לבין הגל השני. ראה למשל ההסבר על משתתפות קבוצת התמיכה, בה ערכתי מחקר אנתרופולוגי, והצורה בה כל אחת מיחדת את עצמה, קל וחומר, השם הבדוי אותו בחרה כדי להיות נוכחת בטקסט. שם זה, בין השאר,משקף את מוצאה.

      • אני חושב שלא הסברתי את עצמי היטב. הכוונה שלי היא שההסתכלות שלך היא חד ממדית ורואה רק את השסע גברים – נשים ולא לוקחת בחשבון את שאר השסעים בחברה: מזרחי מול אשכנזי, ותיק מול עולה, בעל השכלה לעומת חסר השכלה וכו’. אני מקווה שאת מסכימה איתי כי אשכנזי מרוויח יותר ממזרחי בממוצע, למשל, ולכן לא ניתן שלא להתייחס לכך אם קובעים שלמעמד סוציו אקונומי יש משקל עצום בדיני המשפחה.
        ובמילים פשוטות, מה עושים במשפט בין שמעון חג’בי לבין נופר רובינשטיין? האם מתייחסים רק לשסע נשים – גברים או שניקח בחשבון את כולם?

        • סמדר לביא

          קודמכל – חבל שאתה חושש להזדהות בשמך. זה היה נותן משקל רב יותר לדבריך.
          חוששתני שוב, שאתה מרדד את הטיעונים שלי. הכתיבה שלי, במאמר זה, ובמאמרים אחרים, מתייחסת לרב-הציריות של יחסי מגדר, ולא למשוואה הפשטנית של “גברים-נשים”.
          למשל, “שרה” ו”ג’ואן” מקבוצת המחקר שלי, שתקציר סיפוריהן מובא במאמר, היו נשואות לגברים לא לבנים.
          אולי עדיף, שבמקום להיכנס לסטראוטיפים של שמות משפחה, תספר לנו מה הרקע ההשכלתי-תעסוקתי של חג’בי ושל רובינשטיין. האם ההכשרה המקצועית ומהלכי הקריירה שלהם היו לינארים, או אולי אחד מהם לקח “הפסקה” בקידום התעסוקתי-כלכלי, כדי לטפח את הביית והילדים/ות.
          למצער, עקב הלחץ הגדול לכתוב את ההרצאה כדי שתהיה מוכנה ליום ב’, לא נשאר לי זמן להוספה הדקדקנית של הערות שוליים, המהוות מראי מקום לחומר המדעי העשיר עליו התבססתי, בין אם זה במשפטים, אנתרופולוגיה, או החלק המחקרי של המקצועות הטיפוליים. אני מקווה לעשות כן בהמשך. ועד שתהיינה הערות השוליים למאמרי זה – חלק מהחומרים עליהם התבססתי מופיעים בהערות השוליים שלי למאמר מ”פסק דין”, שאתה בוודאי מכיר. מקווה שבינתיים זה יוכל לסייע בידך, אם אתה רוצה, כמובן, להבין את טיעוני במקום להביאם למקומות בינאריים וולגריים המשרתים את טיעוניך.

          • אלכס (לוכד) בנדרסקי

            אבל אקרא אותו. בפנייתי התייחסתי למה שנראה לי כחוסר הוגנות משווע מצד בית המשפט מטעמים חברתיים כלפי שמעון חג’בי בן הפקידה החד הורית, אח לחמישה ילדים, בעל ההשכלה היסודית, לעומת נופר רובינשטיין הבת היחידה של זוג עורכי דין שקיבלה הכל בחיים על מגש של כסף.
            אגב, קראתי את קורות החיים שלך, והם מעוררי הערכה עד מאוד.

  3. מיהכ מירבג

    “בישראל, אצל גברים כהים ו”שוויוניים”, המטפלת היא פשוט אמו של האב.”
    אנא הסבירי את המשפט הזה.
    האם כהים זה אתיופים? אולי רק קוצ’ינים? שמא הכוונה לתימנים? ואולי לצפון אפריקאים? אופס, יש ביניהם גם לבנים ואפילו ג’ינג’ים. ואולי את מתכוונת ליהודים כהים שהגיעו מאירופה? אני היכרתי כמה פולנים כהים. אנא ממך. הסבירי. האם מה שקובע ביחסם של הגברים הכהים הוא הצבע? החינוך או מה?

  4. אלמוני

    ההורות המשותפת והעושר הנשי
    ליווי צמיחתם של הילדים (מה שנקרא “גידול”) הוא זכות.
    כזכות, הוא דורש הרבה זמן, הרבה סבלנות והרבה מאד ויתורים. חוק חזקת הגיל הרך הנחיל את הזכות, יחד עם הויתורים הנדרשים, לאשה בלבד.
    הגבר, די שיעביר כספים אל האשה וישמור את עצמו כצייד מפרנס.
    האשה תאבד את יכולתה להתקדם בעבודה, ללמוד קורס ערב, להתחיל זוגיות חדשה וכד’ וכל זה עבור זכותה ללוות את ילדיה מדי יום, שבעה ימים בשבוע.

    ארגוני הנשים ביקשו לעגן את זכותה למזונות ובתוך כך קם חוק חזקת הגיל הרך, שמחייב אותה להיות משמורנית על ילדיה ומחייב את המדינה לדאוג למזונותיה (הוצאה לפועל, בטוח לאומי וכו’).

    ובכן, בעידן בו המבשלים בתכניות טלויזיה הם גברים, בעידן בו שניצל קפוא נחשב לארוחת ערב תקינה (אל תספרו לשומרי הבריאות שאני בתוכם) בעידן כזה, קמו גברים וביקשו את נוכחות ילדיהם גם אחרי שעת ארוחת הערב.
    והרי ברור לכולנו, שהקשר הנפשי עם ילדים נבנה בעיקר בשעות שאחרי ארוחת הערב, ברגעים שלפני השינה, ברגעים שלפני היציאה לבית הספר בבוקר ובעיקר בזמן שתיית שוקו חם בשעת לילה מאוחרת יחד במטבח.
    ובכן, ביקשו הגברים, שיודעים להכין ארוחת ערב, לבלות עם ילדיהם מחצית מן השבוע.
    קמו ארגוני הנשים, ומתוך פחד שיאבדו המזונות, ביטלו את האפשרות מכל וכל. הם גם לימדו את בית המשפט שגבר אינו יכול להשפיע טוב על ילדיו ונוכחותו בחייהם אינה משמעותית. בית המשפט למד והשתכנע שאין לילדים צורך באביהם מעבר לשעתיים אחר הצהריים פעמיים בשבוע וגבר המבקש להתחלק בהורות נתקל בחומה אטומה.
    אבות שהתגרשו וחתמו על הסכם הסדרי ראיה כזה, התעוררו אחרי זמן מה וגילו שהקשר הנפשי עם ילדיהם אבד. בתם גדלה, למשל, והם מבקשים להיות נוכחים בחייה כשהיא יוצאת לבלות או יוצאת למפגשים.
    בבואם אל בית המשפט לבקש משמורת משותפת בוחן בית המשפט את דעתה של האם ובקשתם תלויים בהסכמתה. מלכתחילה, אין רע בכך ברם, האם, לפעמים, שרויה בתוך תסכוליה שלה ומסרבת מתוכם, לא מתוך טובת הילדים. אם מסרבת האשה ללינות הילדים בבית אביהם היא תזכה לגיבוי העובדת הסוציאלית ובית המשפט ישלח את האב לשמור את דמותו ככרטיס כספומט שאין לו לתת לילדים אלא כסף ולכל היותר להוות מעין שמרטף פעמיים בשבוע אחר הצהריים.

    בשנים האחרונות גדל מספרם של האבות הפונים אל בית המשפט בבקשה להורות משותפת. או אז נזדעקו ארגוני הנשים וטענו שהגברים מבקשים לעשות כן רק כדי להתחמק מתשלומי מזונות. את טענתם זו החביאו מאחורי טענות שונות על חוסר האחריות של האב, על חוסר יכולתו לבשל, על חוסר יכולתו הרגשית וכד’.
    למשל, אב שיזכה ללינת בנו אצלו פעמיים בשבוע אבל יאחר להביאו לבית הספר, יאבד את זכותו למשמורת. העובדה שבנו פרש לישון אחרי קריאת סיפור משותפת או בישול משותף או שיחת נפש שחיזקה את בטחונו העצמי, אין די בה כלל והלינות יבוטלו.
    חוק חזקת גיל הרך נתן לאם בעלות על הגדרת דמות האב בחיי הילדים המשותפים והעובדות הסוציאליות פוסעות בעיניים עצומות אחרי האם שכן גם הן למדו שהאשה יולדת ומקריבה והבעל לכל היותר מפרנס, תוך שהוא פוטנציאל לפגיעה בילדים מטבע היותו גבר.

    לעתים, יש לגונן על הילדים מפני אביהם ולוח המחוגים כאן משתרע על פני מאה ושמונים מעלות, מן המקרים של התעללות מינית מצד האב ועד למקרים של אבא שמבטיח להגיע לפגישה אבל לא עומד בהבטחתו ומאכזב את הילדים. ברם, ההגנה על הילדים מפניו לא צריכה לבוא על ידי מניעת הקשר לפי שיקול דעתה של האם אלא על ידי שיקול שיקח בין השיקולים גם את הצורך של הילדים בהיכרות עם אביהם. וראו את מרכזי הקשר בהם נפגשים אבות כאלה עם ילדיהם, תחת צפייה של משגיחים או אבות שקיבלו טיפול ולמדו אחריות מהי.

    ביטול חוק חזקת הגיל הרך לא בא נגד הנשים אלא להיפך, הוא בא לטובתן ולטובת הילדים. חוק חזקת הגיל הרך מושתת על דמות האשה כקרבן חסר אונים ולא על טובת הילד. אמנם מלכתחילה הוא בא כדי להגן על מזונותיה אבל בדיעבד הוא משמש לדיכויה. אסביר.
    בעולם בו הכביסה נעשית על ידי מכונה, נפתחה בפני הנשים הדרך לעצמאות כלכלית פיתוח אישי. אם יהיו שלושה ימים בשבוע בהם הילדים במשמורת האב (או אמו, או אחותו, או חברתו) תוכל האם להשקיע שעות נוספות בעבודתה, ללמוד קורס ערב או לבנות זוגיות חדשה.
    תקצר היריעה כאן מלתאר את היתרונות שיהיו בכך לתפקודה כאם.
    אשר להערה לגבי שהות הילדים עם סבתם כשאביהם בעבודה אומר רק שהקשר עם משפחת האב יש בו יתרונות רבים כמו הקשר עם האב עצמו. העובדה שהאב עובד עד הערב מחבלת בקשר הזה אבל כאן המקום לאלץ מקומות עבודה לתת גמישות לשעות העבודה לפיה, יוכל אב לצאת מוקדם ממקום עבודתו פעמיים בשבוע ולהשלים את השעות ביום אחר. כך גם תהיה זכות לאם לעשות זאת במקום עבודתה שלה והילדים יפסיקו לשלם את מחיר ההייטק וחישובי התפוקה שלו.

    באשר לסבלם של הילדים הנודדים בין שני בתים אומר רק שילדים להורים גרושים סובלים. נקודה. גם ילדים להורים שהם דור שלישי למלחמה. גם ילדים להורים שהם דור שלישי לעוני. גם ילדים שהם דור שלישי לאלכוהוליזם וגם ילדים שהם דור שלישי לפולניות.
    ילדים מבקשים, בסופו של דבר, את ההיכרות עם אביהם.

    האשה שמבקשת מבית המשפט ללוות את צמיחת ילדיה לבדה עושה זאת מתוך ההקרבה הנפשית הידועה שמושתתת על ראיית הגבר כצייד מפרנס, כתורם זרע ותו לא.
    ויוצא, שחוק חזקת הגיל הרך מנציח את האשה כקרבן ואת הגבר כמפרנס.

    ביטול חזקת הגיל הרך אינו בא לרעת הנשים. להיפך, הוא בא ואומר לאמא: אלצי את האב לקחת אחריות על הקשר שלו עם ילדיו. תני לילדים שלך לתבוע ממנו אבהות כזמן הורי ולא כמימון נעלי ספורט. קומי ובססי את עצמך.
    כאן אני מבדילה בין ארגוני גברים שאין בהם אלא כעס ומרמור לבין תנועת “הורות שווה”. בזו האחרונה חברים גם גברים וגם נשים שאין להם ענין במלחמה בין המינים אלא בטובת הילדים וכיוצא מכך, בטובת ההורים.
    אפשר להרחיב כאן את היריעה על ההפסד של הילדים שנגרם כשהאם היא משמורנית יחידה, כמו במקרים שבהם היא סבלנית פחות, נאבקת על בעיות משמעת שגורמים להתשה וכד’ שהרי בכך היא מאבדת את האפשרות לתת את אותו קשר אימהי וחם שנתבקשה לתת מלכתחילה, כשקיבלה את הבעלות הבלעדית על מתן הקשר הרגשי.

    עמותת “הורות שווה”, שאינני חברה בה אבל למדתי את מצעה, באה כדי לתת מקום למקרים בהם הגבר מבקש להעניק לילדיו זמן הורי, מבקש להשתתף בחייהם ויש ביכולתו לדאוג למצעים נקיים או להכנת שיעורי הבית.
    כיום, גבר המבקש משמורת משותפת נתקל באוזניים אטומות. הן של העובדים הסוציאליים והן של בתי המשפט.
    בית המשפט מוציא מסר לפיו האב אינו מסוגל להכין ארוחת ערב קלילה, אינו מסוגל לתת תמיכה רגשית ויש לוותר מראש על הקשר שלו עם ילדיו.

    ולכן, למשל, אמא גרושה המבקשת להעתיק את מקום מגוריה בתוך הארץ רשאית לעשות כן מכח חוק כבוד האדם וחירותו. חירותה לשנות מקום מגורים בלי להתייחס לאובדן הקשר עם האב בשל כך.
    אנו באים ואומרים לה: מרגע שילדת ילדים, נפגמה חירותך ואין מקום לנופף בדגל החירות על חשבון התעלמות מנוכחות האב בחיי ילדיו.
    ורק לפני חודשים מספר, התיר בית המשפט לאם לעבור עם בתה לאילת כשהאב עובד בירושלים וכל משפחתו מתגוררת בירושלים. הלבטים שלו אם לעזוב מקום עבודה ולנתק את הקשר עם משפחתו כדי לעבור לגור ליד בתו, אינם הוגנים. בית המשפט לא התחשב בסירובו. ניתן היה לקנות חוות דעת של מטפלים פסיכולוגיים שיביאו בפני בית המשפט את טובת הילדים אולם מדובר בהוצאה כספית גדולה ובהטרדה של הבת, כשתצטרך להתראיין בפני הפסיכולוג ובפני בית המשפט. האם בכך שומר החוק על טובת הילדה? על טובת האם?
    גם כאן רחבה מדי היריעה הסוקרת את הנזקים האפשריים הן לבת והן לאם אולם הם קיימים ודורשים את שימת הלב.
    בית המשפט לא שם ליבו לנזקים הללו כיון שהוא כבול בחוק חזקת הגיל הרך, והוא מחוייב לשיקולים של האם בלבד, שכן היא המשמורנית היחידה וכל בקשה של האב להיות משמורן תותקף בטענה שהוא מבקש להתחמק מתשלומי מזונות.

    רבותי, הטענה שהבקשה למשמורת משותפת באה כדי לחמוק מתשלומי מזונות היא בגדר בעיטה לכל כיוון כדי לשמר את דמות האשה כחסרת אונים כלכלית וכקרבן נצחי.

    • כן, כולנו (או רבים מאתנו) היו רוצים בשוויון בין המינים בכל תחום. אבל כאשר מצב הדברים הנוכחי הוא שאין שוויון, הניסיון הנוכחי “לאזן” באמצעות הפקעת חזקת הגיל הרך רק יגרום לעוול וחוסר-שוויון גדולים יותר.
      אכן, לחוקים יש חשיבות כ”מחנכים”, או כיוצרים אפשרויות שונות בעתיד, אך בראש ובראשונה עליהם לקחת בחשבון את המציאות כפי שהיא כיום, ולהביא למקסימום צדק כאשר הם פועלים בתוכה. וכאן אין שוויון:
      ראשית כל, גברים ונשים אינם משתכרים באופן שווה. הם אינם מקבלים שכר זהה כשהם מבצעים אותו תפקיד, ויותר מזה – מלכתחילה השוק מעדיף גברים לתפקידים רבים, ומעדיף אותם על נשים עם אותה הכשרה או השכלה. כך במיוחד ביחס לתפקידים בכירים, המאפשרים רווחה כלכלית. הרבה פעמים זה מפני שהמעסיקים מניחים, על דעת עצמם, שיום יבוא והצעירה הנמרצת שלפניהם תחליט להקים משפחה, ולהוריד הילוך בקריירה.

      זו הופכת להיות ציפיה שמגשימה את עצמה, כמובן. בתשעים אחוז מן המקרים, כאשר נולדים הילדים מקבלים בני הזוג את ההחלטה כי יהיה זה “כלכלי” יותר ו”לטובת הילדים” יותר אם האשה תשקיע פחות בקריירה, או תחסל אותה לחלוטין, לטובת עבודה במשרה מלאה בבית. להזכירכם, ה”כדאיות” נגזרת בראש ובראשונה מהתנאים הלא-שווים שלהם זוכים האם והאב בשוק העבודה, וגם מתוך ההנחה שכדאיות העסקת המטפלת נמדדת רק ביחס להכנסת האשה. רק לעתים רחוקות בוחנים את זה לאור ההכנסה המשותפת, ומול האינטרסים של האב. מראש ברור שזו לא ממש הדילמה שלו.

      כך תנאי שוק העבודה בצירוף נורמות, חינוך, וההתניה האוטומטית שלנו לראות בגידול הילדים תחום אחריות של האשה מביא לכך שהיא הנושאת בנטל גידול הילדים בפועל. כמובן שכך נחיתותה בשוק העבודה רק גודלת משנה לשנה. היא כבר לקחה איזה הפסקה של שנה שנתיים, היא מראש עובדת במשרה חלקית שתתאים לשעת חזרת הילדים הביתה, וכו’. שוב, אף אחד לא אמר שככה צריך להיות, אבל ככה זה בפועל, כתוצאה מדינמיקה ששני בני הזוג (שלא לדבר על החברה כולה) אחראים לה ובוחרים בה במידה שווה.

      וכמו שמתואר במאמר, בד”כ רק בגירושין מגלה האב שהוא פמיניסט נאור שזקוק לילדיו כאויר לנשימה ומוכן לשאת באחריות שווה כלפיהם. מדוע לפתע פתאום הוא מבקש לשנות את סגנון החיים שלפיו חיה המשפחה שנים ארוכות? למעשה, רוב הסיכויים שכגרוש עם זכויות ביקור הוא יבלה זמן רב יותר עם ילדיו מאשר כנשוי, כי פה ושם הם יזכו לראות אותו אחרי הצהרים ובשבתות, מה שלא תמיד קרה כשבני הזוג היו נשואים והוא הקדיש עצמו לקריירה. אז מה דחוף? למה פתאום הוא רוצה להיות הורה במשרה מלאה?

      כמו תמיד התשובה היא כסף. ודי לקרוא את המאמר כדי להבין. זול יותר לשכור עורך דין ומטפלת, ועוד לצאת גבר מתקדם, כי תמיד יש מי שיקנה את הדמגוגיה הזו. ואם האשה מידרדרת לעוני אחרי שנים שבהן השקיעה את עצמה בבניית המשפחה שלך, זה כנראה סתם עוד בונוס נחמד, כנראה.

  5. כן, כולנו (או רבים מאתנו) היו רוצים בשוויון בין המינים בכל תחום. אבל כאשר מצב הדברים הנוכחי הוא שאין שוויון, הניסיון הנוכחי “לאזן” באמצעות הפקעת חזקת הגיל הרך רק יגרום לעוול וחוסר-שוויון גדולים יותר.
    אכן, לחוקים יש חשיבות כ”מחנכים”, או כיוצרים אפשרויות שונות בעתיד, אך בראש ובראשונה עליהם לקחת בחשבון את המציאות כפי שהיא כיום, ולהביא למקסימום צדק כאשר הם פועלים בתוכה. וכאן אין שוויון:
    ראשית כל, גברים ונשים אינם משתכרים באופן שווה. הם אינם מקבלים שכר זהה כשהם מבצעים אותו תפקיד, ויותר מזה – מלכתחילה השוק מעדיף גברים לתפקידים רבים, ומעדיף אותם על נשים עם אותה הכשרה או השכלה. כך במיוחד ביחס לתפקידים בכירים, המאפשרים רווחה כלכלית. הרבה פעמים זה מפני שהמעסיקים מניחים, על דעת עצמם, שיום יבוא והצעירה הנמרצת שלפניהם תחליט להקים משפחה, ולהוריד הילוך בקריירה.

    זו הופכת להיות ציפיה שמגשימה את עצמה, כמובן. בתשעים אחוז מן המקרים, כאשר נולדים הילדים מקבלים בני הזוג את ההחלטה כי יהיה זה “כלכלי” יותר ו”לטובת הילדים” יותר אם האשה תשקיע פחות בקריירה, או תחסל אותה לחלוטין, לטובת עבודה במשרה מלאה בבית. להזכירכם, ה”כדאיות” נגזרת בראש ובראשונה מהתנאים הלא-שווים שלהם זוכים האם והאב בשוק העבודה, וגם מתוך ההנחה שכדאיות העסקת המטפלת נמדדת רק ביחס להכנסת האשה. רק לעתים רחוקות בוחנים את זה לאור ההכנסה המשותפת, ומול האינטרסים של האב. מראש ברור שזו לא ממש הדילמה שלו.

    כך תנאי שוק העבודה בצירוף נורמות, חינוך, וההתניה האוטומטית שלנו לראות בגידול הילדים תחום אחריות של האשה מביא לכך שהיא הנושאת בנטל גידול הילדים בפועל. כמובן שכך נחיתותה בשוק העבודה רק גודלת משנה לשנה. היא כבר לקחה איזה הפסקה של שנה שנתיים, היא מראש עובדת במשרה חלקית שתתאים לשעת חזרת הילדים הביתה, וכו’. שוב, אף אחד לא אמר שככה צריך להיות, אבל ככה זה בפועל, כתוצאה מדינמיקה ששני בני הזוג (שלא לדבר על החברה כולה) אחראים לה ובוחרים בה במידה שווה.

    וכמו שמתואר במאמר, בד”כ רק בגירושין מגלה האב שהוא פמיניסט נאור שזקוק לילדיו כאויר לנשימה ומוכן לשאת באחריות שווה כלפיהם. מדוע לפתע פתאום הוא מבקש לשנות את סגנון החיים שלפיו חיה המשפחה שנים ארוכות? למעשה, רוב הסיכויים שכגרוש עם זכויות ביקור הוא יבלה זמן רב יותר עם ילדיו מאשר כנשוי, כי פה ושם הם יזכו לראות אותו אחרי הצהרים ובשבתות, מה שלא תמיד קרה כשבני הזוג היו נשואים והוא הקדיש עצמו לקריירה. אז מה דחוף? למה פתאום הוא רוצה להיות הורה במשרה מלאה?

    כמו תמיד התשובה היא כסף. ודי לקרוא את המאמר כדי להבין. זול יותר לשכור עורך דין ומטפלת, ועוד לצאת גבר מתקדם, כי תמיד יש מי שיקנה את הדמגוגיה הזו. ואם האשה מידרדרת לעוני אחרי שנים שבהן השקיעה את עצמה בבניית המשפחה שלך, זה כנראה סתם עוד בונוס נחמד, כנראה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *