פוארטו אסקנדידו

זה הכחול המגובש, השלם, הנקי. כחול של תודעה לא מיידית. מסע שנמשך. מתכהה, מבעבע, מתמזג, מאט, מבודד, נכלא. רגע אחד עצם, רגע אחר רקע. כחול של אמת. צליל דמבב, ריח של נחליאלי, טעם בפה שלאחר סעודה.
כחול שאני ניצב מולו מתפעל – כמו באותם צהריים לחים, על רצועת חוף צהובה עטורת דקלים במקסיקו, עם נודיסטים חייכנים שאיברי המין שלהם מדולדלים. החלטתי להיכנס למים ואחרי כמה דקות בא גל גדול. התרוממתי בקפיצה קטנה כדי שהוא יעבור אותי, בדיוק כמו פעם בים-תיכון עם אמא. כשנחתתי אז במים לא הרגשתי את החול הרך תחת כפות רגליי. לקחתי אוויר וצללתי כמו נר, אבל גם אז לא הצלחתי לגעת בחול.
הבטתי בחוף וראיתי איך חושות הבמבוק הולכות ומתרחקות ממני. היא ישבה שם ומצצה מתוך קשית פלסטיק משקה מאגוז קוקוס. עכשיו התחיל המאבק בגלים השקטים. שחיית חזה, ואחר כך חתירה, אבל לא הצלחתי להתקדם. למה בספר הטיולים של "רוזמרין" שלי לא כתוב שהחוף הזה מסוכן? הרגשתי איך אני מתקרב אליו. אל לבו העצום, לדמו הקריר, לשקט המאופק והמסמם שלו. ואני קראתי באדום. שחררתי צעקה, "היי", ועוד פעם "היי". שלושה בחורים גרמנים, שלפני כמה דקות שחיתי בקרבתם, ניצבו עכשיו ביני לבין החוף כמו עמודים נטושים, והביטו בי. לא הפסקתי לחתור וכל הזמן אמרתי: אני חייב להגיע לפחות עד לגרמנים האלה. אבל שוב משך אותי הים הרחק מקו החוף. והיא ישבה שם עדיין, שלווה לגמרי, עם משקפי השמש מפלסטיק שלה, והרגליים הארוכות והשקופות שלה, שלובות אחת על השנייה. הרגשתי את הבטן שלו. זו היתה הרגשה של התכה, של ליטוף וחיבוק. העוצמה שלו הפליאה אותי. נמשכתי לתוכו. לא שמעתי את רעש הגלים סביבי. ראשי היה נקי, שקוף. היינו רק אני והכחול. הרגשתי איך אני מתחיל להיפרד מהגוף שלי. בכל אותם רגעים המשיכו הידיים שלי לחתור בחוזקה. הן התעלמו מהמרחב העצום שהיה פרוס סביבן. הרגשתי כאב בשרירי הזרועות. ידיי הגבירו את קצה החתירה. הכאב פשט לשרירי החזה. בתוך הכאב העז הזה, כשהידיים המשיכו לחתור והכחול עטף את גופי, ראיתי איך אחד הגרמנים מרים את היד שלו ומתקדם לעברי. עשיתי תנועת חתירה אחרונה ואז שקעתי במים. גיליתי שהרגליים שלי עומדות על האדמה והתקדמתי צעד לעברו. המים היו נמוכים מגובה הבטן שלי. היססתי אם לאחוז בידו שנותרה באוויר. כשהגעתי לחוף היא ישבה והביטה בי בשתיקה, כאילו לא קרה לי כלום. במשך כל הטיול לא דיברנו על הרגע הזה אפילו פעם אחת. לא בג'ונגלים הטרופיים של קוסטה ריקה, לא ליד נחלי הלבה הקרושה בגלאפגוס, ולא במדבר המלח של בוליביה, שם ניצבות קוביות מלח לבנות, שלוטשו ביד אדם, זו על זו, אוצרות בתוכן זיכרונות מאוקיינוס עמוק ונעלם.

# הסיפור "פוארטו אסקנדידו" הוא מתוך קובץ הסיפורים של אלון הדר "יש בבאגט, יש בפיתה" שיצא בספריית הפועלים