פוביית פרוסט

טוב, אני אתחיל בוידוי בנאלי: לא קראתי את מרסל פרוסט. ניסיתי, בחיי. בגיל 18, מתוך יהירות שאופיינית כנראה רק לגיל הזה עשיתי ניסיון ראשון ואמיץ לקרוא את “אלברטין איננה”, וכשלתי בחוסר אונים מול קיר המילים שפרוסט הציב לפני. שוב ושוב ניסיתי לתקוף ממגוון זוויות את המשפטים הארוכים עד כאב, את הפסקאות העצומות באורכן, השתדלתי, אבל לא הצלחתי. אחר כך אחזה בי פוביית פרוסט וסירבתי לחזור אליו. מה שאני בעצם אומרת הוא שלעת עתה, כל המידע שיש לי על פרוסט הוא מידע מתווך, מיד שניה ושלישית.

מספיק אנשים שאני מכבדת לגמרי את דעתם אמרו לי שפרוסט גאון, כך שבהכנעה אני מודה, אשמתי, פשעתי, חטאתי, קטונתי. מצד שני, לא חשבתי שהפעם הבאה שבה פרוסט ואני ניפגש תהיה בתיווך של סופר שיהפוך אותו לספר עזרה עצמית.
כשאני רוצה ספרי עזרה עצמית אני נוטה לבחור ספרים כמו: “נשים שאוהבות יותר מדי”, “הכללים”, או, “עשרה דברים שנשים עושות כדי להרוס לעצמן את החיים”. מעולם לא חשבתי שאני אזכה לקרוא ספר בשם “איך פרוסט יכול לשנות את חייך”.

הספר אמור לקרב את הקורא הממוצע, זה שלא יקרא את הגאון באופן ישיר ולתת לו דגימה מפרוסט, או כמו שאלבר אחיו של הגאון, ניסח זאת: “מה שעצוב הוא שאנשים צריכים להיות חולים מאוד או לשבור רגל כדי שתהיה להם הזדמנות לקרוא את ‘בעקבות הזמן האבוד”. הספר מחולק לפרקים בהם דה בוטון מאיר זווית אחרת באישיותו וביצירתו של פרוסט, פרקים שהכותרת שלהם היא, “איך לסבול בהצלחה”, “איך לא למהר”, איך להיות חבר טוב”, או, “איך להיות מאושר באהבה”. בכל פרק כזה הוא נותן פרטים ביוגרפיים על פרוסט, מצטט נושאים קשורים מיצירתו ומוסיף פרשנות אישית.

בספר יש כמה תובנות מהסוג של, “איך חשבתי על זה ולא ידעתי לנסח את זה לעצמי”. למשל בפרק “איך לא למהר” מנסה דה בוטון להסביר למה לאורך הבלתי נתפס של יצירותיו יש ערך ספרותי לכשעצמו. הוא מספר איך פרוסט נהג לקרוא בדקדקנות את העיתון, ולמצוא בכל סיפור קטנטן פוטנציאל בלתי ממומש לכתיבת טרגדיות או קומדיות מפעימות. כדי להדגים את הרעיון מציין דה בוטון איך היו נראות יצירות ספרות ודרמה גדולות אם היינו פוגשים אותן בכותרות העיתונים: “אם צעירה ברוסיה השליכה את עצמה מתחת לרכבת ומתה לאחר בעיות בחיי משפחה”, או, “אם צעירה בלעה זרניך ומתה בעיר שדה בצרפת לאחר בעיות בחיי המשפחה”.
אין ספק שזו נקודה מעוררת מחשבה, אבל ממעמקי הבורות שלי אני יכולה להגיד ש”אנה קרנינה” ו”מדאם בובארי” הם ספרים הרבה יותר קלים לקריאה לעומת, נו, פרוסט.

אם המטרה של דה בוטון היתה לקרב אנשים לפרוסט, הוא הצליח. הבעיה העיקרית שלי עם הספר היא שהוא כתוב דרך עיניו של דה בוטון ויש לי בעיה קלה עם פרשנויות. אחת הסיבות בגללן אני כל כך אוהבת לקרוא היא כדי להגיע להארות הקטנות האלה שספר טוב מגיש לנו מפעם לפעם וכאן אני מקבלת את המידע לעוס ישר לגרון. אבל נראה לי שבמקרה שלי לפחות, הקריאה בספר והציטוטים מספריו ומאמריו של פרוסט נתנו לי מוטיבציה לנסות שוב לקרוא אותו, ואולי הפעם להצליח.
ואני אביא את הפסקה האחרונה של הספר, שהיא ציטוט מפרוסט:
“להפוך {את הקריאה} לדרך חיים פירושו להעניק תפקיד גדול מדי למה שהוא רק גירוי. קריאה היא הסף לחיים רוחניים; היא יכולה להכיר לנו את החיים הללו: היא אינה יכולה ליצור אותם”.

על הכותבת אריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

תגובות

  1. לוכד עריקים במיל'

    אבל הפיסקה האחרונה קיררה את הלבה.
    מסכים איתך, מי שלא מסוגל להתמודד עם טקסט ברמה גבוהה שינסה לקרוא את הפרשנות. יותר טוב מכלום. רק שיתיחס אליה כאל פרשנות ולא כאל דברי פרוסט חיים.

    • אריאלה

      להשתולל למען השם?

      • אריאלה רביב, אין כמוך.[
        שוב מאמר שנהנתי לקרוא, מסכימה לגמרי – עם הפסקה האחרונה
        גירויים קטנים כמו ספרים הם דבר נפלא
        ככל שבלתי מובן-כך יותר מפתה ומושך (כמו בחיים)
        אבל אין שום צורך להוציא את הדברים מפרופורציה (כפי שפרוסט אמר – איש חכם)

        • אלונה

          בלי שום קשר לפרוסט, אבל עם קשר אמיץ מאד לדה-בוטון עצמו, סופר צעיר וחד אבחנה בכל הנוגע ליחסים בין המינים, אני ממליצה בחום על שני ספריו הקודמים – חיבורים של אהבה ועוד אחד – שכחתי את שמו – אבל משהו שקשור לסבל (suffering)

          • אריאלה

            דווקא את חיבורים של אהבה בכלל לא אהבתי. יכול להיות שזה קורה בגלל שאיך שאני רואה משהו שמזכיר משוואה מתמטית או סטטיסטית אני נהיית מייד נהיית דבילית.

            • קליופה

              אכן, ספר מיוחד במינו, משעשע וצובט. הגות פילוסופית מקורית ומגובשת, קראו לזה. על הקשר בין סקס וקניות (תענוג נשי שצונזר בידי גברים חובשי מגבעת), אלגוריתמים של מערכות יחסים, משוואות, טבלאות וגרפים למכביר. קשה קצת להתמודד עם הסגנון, לפחות בהתחלה, אני לא רגילה לקרוא אופי דרך נוסחה, ולמצוא ניתוח של ההתנהלות שלי על פני ציר מספרים. אבל, כמובן, פה בדיוק הייחוד שלו.

              • אלונה

                תודה לך, קליופה, על התזכורת. אכן – תענוגות וייסורים. ספר מענג, למי שמצליח להתגבר על הפוביה מכל מה שמריח מתמטיקה.

                • קליופה

                  או לפחות להניח אותה בצד לרגע. זה לא שבאמת יש שם מתמטיקה. בסך הכל הצגה גרפית של הדברים לפעמים. לא משהו שקשה להתמודד איתו. מי שמצליח לקרוא את הטקסט הכתוב, בטוח יכול להתמודד עם חץ כשהוא רואה אותו. כמובן, זה נכון עד שמגיעים לפוביות מספרים כאלה וחוסר בטחון עצמי מוחלט בכל מה שקשור לתחום הריאלי.

                  מצד שני, אריאלה, מה בדבר להתחיל מהספר ככה שלאט לאט נוסיף לך מספרים ושמות משתנים? מפה לשם משם לפה, את פותרת את “גאוה ודיעה קדומה – מערכת משוואות דיפרנציאליות מסדר חמישי” ב-3 דקות.

  2. לפעמים יש כמה דברים נכונים ואולי לא מי יכול לדעת הכותב עצמו אולי הוא לא יודע זשה יכול להיות כל דבר טוב וכל דבר רע אנחנו הקורים אמורים לשמוע את הדברים או לקורא עליהם אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לדעת על הדברים כל הרעיון עצמו זה אולי לדעת או לא לדעת אנחנו רק מנווטים לנו במעמיקי הים מבלי לדעת מה עומד להיות לנו מאוחרי הדברים הנקודה שלי זה תמיד להיות מודע לדברים בין אם הם דברים טובים או רעים תנסו בכל זות שום דבר לא יזיק לכם אבל תמיד תשמור על הרוח הלוחמת שלכם.
    הציפור עוזב את הבית ותמיד חוזר

  3. איזופוס

    בעיה גדולה וידועה היא אנשים בני זמננו ,שחושבים שאומנות היא כמו קפה,צריך פשוט לפנות דקה או שתיים ,להכין ולשתות.הבעיה הזאת ניכרת בעיקר בספרות ועדיין אף שקצת פחות בשירה.
    במוסיקה לעומת זאת לא נמצאים הרבה אנשים שירוצו לשמוע את ברטוק או ברג רק כי שמעו שהם גאונים.אבל לרוע המזל הספרות היא בדיוק כמו מוסיקה.אל הספרות המודרנית חייבים לגשת רק לאחר שמוצתה התרבות הקלאסית ואחרת חבל לבזבז את הזמן.ועוד אני מתפלא על אנשים שבעוד גאונים כדוסטוייבסקי בלזק וגיתה ניצבים בהישג יד ,קלים הרבה יותר להבנה ולהנאה,ולדעתי גם מהווים השפעה חיובית יותר מקפקא פרוסט וכו,הרבה אנשים שרוצים לשלוח ידם בספרות היפה נטפלים דווקא לאחרונים וכאמור מחטיאים לחלוטין את המטרה וגם יוצאים עם מושג מעוות על ספרות.

  4. עידו הרטוגזון

    מבלי להתייחס לסוגיית פרוסט או אלן בוטון עצמם, החלק העצוב בכל הסיפור הוא כמובן שהתרגום המצויין ל’בעקבות הזמן האבוד.’ מתקדם בקצב חלזון כזה שמאלץ את הקורא העברי לחכות לכל חלק בסיפור זמן רב עוד יותר משחיכה הקורא הצרפתי בתחילת המאה הקודמת.
    בינתיים אנחנו, אם אינני טועה, אחרי 4 ספרים (אם לא החמצתי אף אחד מאלה שיצאו בדרך).
    אני מעריך שלא אטעה אם אומר שרבים מהקוראים כבר איבדו סבלנותם ונאלצו לפנות לשפות זרות כאנגלית וצרפתית על מנת לדרוש לעצמם את ההנאה העילאית שפרוסט מחלק לפי הקילו.

    עידו הרטוגזון

  5. קול המוסר החופשי

    את סגנונו של דה בוטון לא הייתי מכנה “פרשנות” כי אם “OBSERVATION” (בהעדר מונח מדוייק אולי ניתן לקרוא לזה בעברית “התבוננות”).
    המיוחד והמהנה בכתיבתו של הנ”ל הוא הזוית הייחודת המשמשת להתבוננות זו. נקודת ההתייחסות העצמאית יוצרת חומרים חדשים שערכם לא נמדד בהכרח ביחס לנשוא הכתיבה כי אם בזכות עצמם.
    אני ממליץ בחום גם על ספר נוסף שלו שנקרא: The Consolations of Philosophy בו הוא משתמש בטכניקות דומות בהתייחסותו לפילוסופים מובילים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *