צילה בינדר

היא היתה ציירת מחוננת, וגם משוררת, אבל היא מוכרת בעיקר כאישה שאהבה אתrnאלתרמן, אהבה מיוסרת, נוראה, מהסוג שמותיר קורנות מדממים. איכשהו, כל תמונתrnהמשוררות העבריות מעלה את צילו של אלתרמן. ובכלל, אמנים-גברים שחונכים ציירות,rnמשוררות צעירות שאוהבות אותם עד אבדון, במחיר שפיותן, אמנותן ושירתן העצמאית.rnסיפורה של חבצלת חבשוש, משוררת מוכשרת ורגישה שקפצה אל מותה בעקבות אהבה לאrnממומשת אל פנחס שדה הסעיר את ביצת השירה המקומית, אבל לא היה בלתי מוכר.rnוסיפורים כאלה מציתים את הדמיון ומלבים את רומנטיקת המוות של האהבה הנשית, לאrnרק בתל אביב סביב שולחן כסית. מרודאן וקמי קלודל, ג’קסון פולוק וליrnקרייזניקאין. יש משהו מלכנולי ומסעיר באמן גדול בעל מבט סנדקי, ונערה בעלתrnעיניי עופר גדולות ועצובות תלויה על כתפו. למרבה הצער, פרט ליונה וולך ששימשהrnמוקד עליה לרגל לאמנים צעירים, אין כמעט דוגמאות נשיות לסוג הרסני וקורבני שלrnיחסים. הגבר תמיד שורד אותן, אבל אמנותה של האישה שאיתו ושלא איתו, אינה זוכהrnלהערכה מספקת כיצירה עצמאית. האם יש כזה דבר, “יצירה עצמאית”? האם יחסיםrnסימבויטיים ו/או טפיליים הכרחיים לאמנות גדולה? סביר להניח שכן. האם אהבהrnהרסנית ויוקדת הכרחית לשירה, כמו העדרו התמידי של אושר ודאי, יהיה זה טיפשיrnלהגיד לא. אבל לא בהכרח במשחק התפקידים אישה קורבן- גבר מקרבן. ובכל זאת, צילהrnבינדר מגיעה, אולי, לשיא יצירתי של ביטול עצמי כשהיא מגדירה את האושר הנכסף שלהrnבגיהוץ כותנתו של אלתרמן (מתוך מכתב שכתבה לו בסוף שנות הארבעים):rn”מה אעשה כל הימים והלילות, ואתה רחוק. פחד תוקף אותי למחשבה שמשהו יקרה ולאrnאראה אותך, שמשהו יקרה ולא אהיה על ידך. אין לי רגע חיים בלעדייך. הטבע המקוללrnשלי, הקלות המדומה או (לא מדומה) החיצונית. יודעת אני אינני יכולה להיות טרגית,rnנראית אני כמו ילדה אומללה וכועסת, אבל תאמין כמו ילדה, אומללה באמת ולגמרי בליrnהאפשרות הקטנה של משחק או פוזה… אלתרמן, אני בוכה, תבין ,אינני רוצה כלום,rnאינני רוצה דבר בחיים, החיים זה אתה לגמרי ואני רוצה אותך. תהיה טוב אלי ותאמיןrnלי ואל תשכח זאת לרגע, כי הרגעים שאני רואה אותך, הם הכל, הכל לגמרי ולעולם.rnרחם עלי, אלתרמן שלי, אני מתחננת לפניך. שלך, צילה (ר: נתן אלתרמן: פרקיrnביוגרפיה, מנחם דורמן, הקיבוץ המאוחד, 1991).rnועל כך היו אומרים משוררי האהבה של שנות האלפיים: “בלבלי אותו, אל תעשי לוrnחשבון”.היא היתה ציירת מחוננת, וגם משוררת, אבל היא מוכרת בעיקר כאישה שאהבה את
אלתרמן, אהבה מיוסרת, נוראה, מהסוג שמותיר קורנות מדממים. איכשהו, כל תמונת
המשוררות העבריות מעלה את צילו של אלתרמן. ובכלל, אמנים-גברים שחונכים ציירות,
משוררות צעירות שאוהבות אותם עד אבדון, במחיר שפיותן, אמנותן ושירתן העצמאית.
סיפורה של חבצלת חבשוש, משוררת מוכשרת ורגישה שקפצה אל מותה בעקבות אהבה לא
ממומשת אל פנחס שדה הסעיר את ביצת השירה המקומית, אבל לא היה בלתי מוכר.
וסיפורים כאלה מציתים את הדמיון ומלבים את רומנטיקת המוות של האהבה הנשית, לא
רק בתל אביב סביב שולחן כסית. מרודאן וקמי קלודל, ג’קסון פולוק ולי
קרייזניקאין. יש משהו מלכנולי ומסעיר באמן גדול בעל מבט סנדקי, ונערה בעלת
עיניי עופר גדולות ועצובות תלויה על כתפו. למרבה הצער, פרט ליונה וולך ששימשה
מוקד עליה לרגל לאמנים צעירים, אין כמעט דוגמאות נשיות לסוג הרסני וקורבני של
יחסים. הגבר תמיד שורד אותן, אבל אמנותה של האישה שאיתו ושלא איתו, אינה זוכה
להערכה מספקת כיצירה עצמאית. האם יש כזה דבר, “יצירה עצמאית”? האם יחסים
סימבויטיים ו/או טפיליים הכרחיים לאמנות גדולה? סביר להניח שכן. האם אהבה
הרסנית ויוקדת הכרחית לשירה, כמו העדרו התמידי של אושר ודאי, יהיה זה טיפשי
להגיד לא. אבל לא בהכרח במשחק התפקידים אישה קורבן- גבר מקרבן. ובכל זאת, צילה
בינדר מגיעה, אולי, לשיא יצירתי של ביטול עצמי כשהיא מגדירה את האושר הנכסף שלה
בגיהוץ כותנתו של אלתרמן (מתוך מכתב שכתבה לו בסוף שנות הארבעים):
“מה אעשה כל הימים והלילות, ואתה רחוק. פחד תוקף אותי למחשבה שמשהו יקרה ולא
אראה אותך, שמשהו יקרה ולא אהיה על ידך. אין לי רגע חיים בלעדייך. הטבע המקולל
שלי, הקלות המדומה או (לא מדומה) החיצונית. יודעת אני אינני יכולה להיות טרגית,
נראית אני כמו ילדה אומללה וכועסת, אבל תאמין כמו ילדה, אומללה באמת ולגמרי בלי
האפשרות הקטנה של משחק או פוזה… אלתרמן, אני בוכה, תבין ,אינני רוצה כלום,
אינני רוצה דבר בחיים, החיים זה אתה לגמרי ואני רוצה אותך. תהיה טוב אלי ותאמין
לי ואל תשכח זאת לרגע, כי הרגעים שאני רואה אותך, הם הכל, הכל לגמרי ולעולם.
רחם עלי, אלתרמן שלי, אני מתחננת לפניך. שלך, צילה (ר: נתן אלתרמן: פרקי
ביוגרפיה, מנחם דורמן, הקיבוץ המאוחד, 1991).
ועל כך היו אומרים משוררי האהבה של שנות האלפיים: “בלבלי אותו, אל תעשי לו
חשבון”.