צלוליטיס

מיקי אמרה לי פעם, שלפי דעתה רוב האנשים מתחלקים לשתי קבוצות: אלה שעושים, ואלה שמצטערים שלא עשו. המשפט הזה תמיד נשמע לי קשקוש קלישאתי שמטרתו היא מחילה על פשעים והסתבכויות, אבל באותן שניות שהסתכלתי על יורי, עלה לי רק דבר אחד לראש: אני, בת שמונים וקצת, מוטלת על מיטה צרה ומאובקת בבית אבות ממשלתי, שיני מונחות לצידי אחר כבוד, מעבירה את כל חיי לנגד עיני ולא מוצאת שום גל שהפר את השלווה שבה חייתי.
ובאותו רגע החלטתי, שלמרות שמעל הראש של יורי נדלק תמרור אזהרה היסטרי, בכל זאת אני אלך על זה.
מבטו העצל של יורי נח עלי לשבריר שנייה, וחלף מעבר לכתף שלי. הוא קלט את מיקי, הבגדים שלה, הערס שהיא רוקדת אתו, עשה חישוב מהיר והגיע למסקנה שאני פרחה, ולא כדאי להתעסק אתי. המשכתי לעמוד מולו. הוא משך סיגריה מתוך החפיסה שלו. מיד שלפתי את המצית שלי, מקרבת אליו את הלהבה הרוטטת, ומתבונת בו במבט חיית-בר-אפלה (הוראות הכנה: סנטר מושפל לאיזור החזה, עיניים מתרוממות באיטיות ולוכדות את מבט האובייקט. לא לנסות לבד בבית מול המראה). יורי, באקט של ויתור, ואולי התחלה של נכונות לדבר עם הפריחה העקשנית שמולו, השפיל את פניו לעבר מציתי. תוך פחות משנייה – רק שאני קלטתי את זה מאוחר מדי – כל החלק הקדמי של השיער שלו החל לבעור. המומה ועל סף התעלפות, בניסיון להיות יעילה, לזכות באהדתו- או לחילופין לא להיכנס לכלא – ביצעתי את פעולת החילוץ הכי הגיונית שעלתה בדעתי – שפכתי על פניו את המשקה שהיה לי בכוס.
יורי תפס את הפנים שלו ודפק על השולחן, התרומם ורץ לשירותים. זוג ממוזמז שישב לידי צפה במחזה באדישות. הלב שלי פעם במהירות מטורפת, ממש שרף לי. הברמן ניגב כוסות והסתכל עלי במבט של נו נו נו. הרגשתי שהתקף חרדה במדד שמונה נקודה ארבע מזדחל לי מאצבעות הרגליים. בלי לחשוב הרבה, ובלי להגיד כלום למיקי, לקחתי את התיק שלי ועפתי משם.

יום ראשון. 7-9-01 . עשר וחצי בבוקר

אני מנצלת פגישה מחוץ למשרד של רמי הבוס שלי, כדי ללכת לגינקולוג.
אני יושבת על הכסא הנוראי שלו מול תמונה מאושרת של אם מיניקה, ובדיוק כשאני מדמיינת שהוא מרים את הראש ואומר לי “גבירתי הנכבדה, אמנם באת לביקורת שגרתית אבל אני רואה פה תאים סרטניים” הפלאפון שלי מצלצל בתוך התיק הפתוח שעל הרצפה. אני מציצה בסקרנות ורואה מספר לא מוכר. זה מיד מצית לי את הדמיון. כאילו, מה הסיכוי שזה לא הטלפון שישנה לי את החיים?
“אתה יכול אולי להעביר לי את הפלאפון?” אני מבקשת מהגינקולוג. הוא מרים את הראש שלו ותוקע בי מבט של הלם.
“עכשיו???” הוא שואל, “אני באמצע בדיקה!”
“זה נראה לי חשוב” אני מחייכת אליו במתיקות.
הוא שולח יד עטויה כפפה שקופה, ושולף את הפלאפון מהתיק בשתי אצבעות נזהרות, כאילו מבין כל הדברים שהוא מחטט בהם כל היום, דווקא מהפלאפון הוא נגעל.
“הלו?” אני אומרת, והוא חוזר לעבודתו. מהזווית שלי אני רואה רק את הקרחת שלו.
“שלום, אני מדבר עם קטי לב?” נשמע קול גברי צעיר, טיפה חנוני.
“כן… ” אני עונה בהיסוס.
“שלום לך, מדבר יזהר שמאי, העורך של עיתון ‘בשבילך’. אני תופס אותך ברגע לא נוח? את עסוקה?”
“לא, סתם יושבת לי…”
“אני מתקשר כי את שלחת לנו קורות חיים ודוגמא של כתבה”.
וואט דה פאק?
“רגע, זה לא היה לפני שלוש שנים?” אני שואלת אותו בהלם.
“מצאת עבודה אחרת מאז?” הוא שואל ברצינות.
שתיקה.
“בכל אופן, לא מזמן היתה לנו ישיבת מערכת ודסקסנו את הצורך שלנו בגיבוי סגנוני צעיר יותר, מדליק. אני הייתי רוצה לשוחח אתך, ברשותך. היום נוח לך? נגיד בשמונה וחצי?”
“בטח”.
פאק. אני אצלצל לבייביסיטרית ברגע שאני אצא מפה, ואם היא לא תוכל אני אתחנן למיקי שתבוא. רק שהיא לא באחד מסיורי הקייטרינג שלה הערב.
“את מכירה את בית קפה אסקופייה? בא לך שניפגש שם? זה פשוט ליד הבית שלי…”
“בטח, בטח, אין בעיה. אני אראה אותך שם.”
אני סוגרת את הפלאפון, ומחייכת לגינקולוג.
“אני בשוק איך לא חשבתי על זה קודם” אני אומרת לו, “איזה גדול זה יכול להיות בשבילי? אני אעשה השלמת הכנסה היסטרית ככה, קטן עלי לתת לו ארבע כתבות בחודש. אני יכולה אפילו לכתוב אותן מהעבודה.”
“תגידי לי” הוא מתעורר, “אין לך חבר, נכון? אולי תרצי להכיר בחור מקסים? יש לי אחיין בדיוק…”
“לא תודה” אני קוטעת אותו.
“מה יש לך, את? את לא רוצה להתחתן?” הוא שואל בחוסר אמון, “טוב לך ככה?”
“מעולה. בכלל, לדעתי רוב האנשים רוצים זוגיות וילדים רק בגלל שהם מפחדים שבעוד ארבעים שנה הם יהיו לבד, זקנים וגלמודים. במקרה הזה אני מכוסה. יש לי כבר ילדה ועכשיו אני פנויה ליהנות בלי לצאת רק עם גברים שטובים לעתיד שלי”.
“מטר שמונים, עיניים כחולות, שיער שחור, תואר שני במנהל עסקים…”
“אוקיי” אני אומרת לפני שישנה את דעתו, “אבל תזהיר אותו שאני לא מחפשת משהו רציני”.

יום שני, 2 למאי 1998

אני עומדת מול הבית של יורי, מחזיקה זר פרחים ביד, חיוך אווילי מרוח על פני החיוורות. חסרות לי רק זוג צמות ואיזה יודל. אם הוא ישאל איך הגעתי אליו, אני לא אענה. מיקי, שכבר אז היתה מתחזה לכלה שעומדת להינשא והולכת מדי ערב לחתונה של אנשים לא מוכרים לה כדי “לבדוק את הקייטרינג של המקום” אמרה לי שקוראים לו יורי והוא הגיטריסט של ישראל ארזי, רוקיסט מזדקן אך מצליח מאד שבסתר מחלטר גם בחתונות. היא ניסתה להיזכר אם הם שכבו פעם ולא הצליחה, אבל השם הפרטי שלו והייחוס המקצועי הספיקו כדי לדלות עליו מידע.
אני אתנצל בפניו על זה ששרפתי אותו אתמול, אתן לו את הפרחים ואלך.
הדלת נפתחת. אני מחווירה עוד יותר. מה אני יודעת מה קרה שם, אולי הוא מת.
אשה שמנמונת ויפה ביותר עומדת בפתח, מביטה בי במבט מואר. לרגע היא מנסה לתייג אותי, אבל מהר מאד מוותרת.
“אוי, טוב שבאת” היא קוראת, ומושכת אותי פנימה.
מהרגע הזה וכל מה שקרה אחר כך, היה כמו התנהלות של סצינה בסרט מופרע.

|
סצינה 7. פנים. הסלון בביתו של יורי. צהריים. |

קטי נדחפת פנימה לתוך הדירה, וסוקרת במבט המום את המחזה הנגלה לעיניה: כשלושים חוגגים, ביניהם רבי אחד, רוקדים, שרים ואוכלים בתוך הסלון הקטן. השמנמונת לוקחת ממנה את הפרחים וצועקת לכיוון החוגגים.


שמנמונת:

גלית! בואי, בואי, באה אלייך עוד חברה.


(פונה לקטי):

תיכף אחותי באה.
פיספסת את רגע החיתוך…יאללה איך היא בכתה, מסכנה.


קטי (המומה, נדבקת לדלת):

אממ… יורי פה?

גלית, בחורה עייפה למראה המערסלת בזרועותיה תינוק בן יומו, מתקרבת אל קטי ועכשיו רואים שהיא מיניקה אותו. פתאום היא מתעטשת, ואחותה שולפת טישיו מקנחת לה את האף ברעש.


גלית:

את מהצד של ימח שמו?


קטי:

מה?
לא, אני חושבת שיש פה טעות… באתי ליורי בכלל.
רק רציתי להגיד לו שאני מתנצלת על אתמול…

גלית ואחותה השמנמונת מביטים בקטי בסקרנות.


קטי (V.O):

למה תמיד כשאני נבוכה יוצאים לי משפטים מתורגמים מאנגלית?
למה הן מסתכלות עלי ככה?


שמנמונת (צורחת):

יורי!
זאת ששרפה אותך אתמול באה לפה!
בוא, בוא לפה.

משתררת דממה פתאומית. כולם מפנים מבטם לעבר קטי. יורי מתקרב.


שמנמונת:

נו כבר, מה זה ההליכה האיטית הזאת?
עוד פעם יצאו לך טחורים?

יורי מסמיק, מחיש את צעדיו. השמנמונת טופחת על כתפה של קטי ומסתלקת משם. גלית שוב מתעטשת.


גלית (מניחה יד על אפה, פונה לקטי בבהילות):

אוי! שיט!
היי, זאתי, קחי שנייה את עומרי, אני חייבת ללכת לנגב את האף.


קטי (מרחרחת את התינוק):

אמממ…. יכול להיות שהוא עשה קקי?…


גלית (ידה עדיין על אפה):

סליחה?
נו קחי אותו כבר!!! רק לשנייה!


קטי (C U):

לא…


יורי (מתקרב):

תביאי לי אותו, לכי.

גלית תוקעת מבט רצחני בקטי והלכת משם.


קטי:

אני מצטערת, אני פשוט ממש לא אוהבת תינוקות.


יורי:

אם באת כדי להמשיך לעשות לי נזקים…


קטי:

לא, רק באתי להתנצל על אתמול…


יורי:

אני אלווה אותך החוצה.
אני רק אתן את עומרי לאמא שלי. חכי שנייה.

הוא הולך משם. קטי מעיפה מבט מהיר במראה שמול הדלת. פתאום היא מגלה את השמנמונת מאחורי כתפה, מחייכת בגומות ילדותיות מקסימות. הן מצליבות מבט דרך המראה.


שמנמונת:

לא כדאי לך להסתבך עם אח שלי.
הוא עקר.
אין לך עתיד עם גבר עקר.


פרק ראשון

על הכותבת ליהי מי-טל גיאת

בת 31, נשואה + שניים, סופרת, תסריטאית, קופירייטרית וקופי פייטרית, אוהבת כלבים, ילדים וגברים תימנים ממוצא ירושלמי

תגובות

  1. אינדי_גו

    זה כבר מתחיל להיות בקטגוריה של מתח ומסתורין. עכשיו מפסיקים, עכשיו?

  2. המלכה ננה

    אני ראשונה?
    אוקי הסיפור קצת פחות ברור השבוע מקוה שההמשך יבהיר יותר על מה מדובר אחלה רעיון לשפוך אלכוהול על מישהו שנשרף

  3. טלילה

    שאני על הרצפה.

    • מריה שרייבר

      לכל השמות של עיתוני הנשים יש שמות אנכרוניסטיים עם נפיחות ופאתוס – ‘את’ ‘עולם האישה’ – ‘בשבילך’ מגיע מאותו המקום.

      • טלילה

        רק שאת יודעת, מותגים מהעולם האמיתי אפשר לשלב אפילו אם מדובר בבדותה! המחשבה על עורך “לאשה” שמתקשר להציע ג’וב נחשק לא מופרכת יותר מכך שהמכשיר הסלולרי של הגיבורה הוא פלאפון, ולא, נניח, נספון.

  4. שפכת אלכוהול על אדם בוער ?!!!
    …איך נשארו לו בכלל פנים אחרי מעשה כזה?!
    עכשיו הסיפור בעמת לוקה בחוסר אמינות.
    ובכלל…עד שיבוא חלק ג’ (ובטח יהיה גם ד’ וגם ה’), על מה אנחנו אמורים “לדבר” כאן בפורום, תגידי, על מה?

  5. יפאורה תבורי

    היא לא נשמעת לכם חנונית כזאת? בטח שתתה ספרייט. דיאט. אבל ליהי (ליהי מי-טל) הפעם זה היה ממש מבלבל, ואפילו קצת יותר כשהיינו צריכים לחכות כל כך הרבה לפרק הזה, בלי לזכור הרבה (הרבה הרבה הרבה, שוב ושוב) מהפרק הקודם. אפשר קצת הבהרות בפרק הבא? כומה שיותר מהר. זה ממש חומר טוב. *סניף סניף*

  6. דאבל די

    חלק מחברותיי הטובות הביאו לעולם ילד בגיל צעיר, התגרשו ואחר כך התחילו בעצם את החיים כשהן לכאורה יותר בטוחות בעצמן, יותר מנוסות ועם אותה תחושה של מיצוי האמהות, ככה שלחץ כלשהו ירד מהן. על פניו הדיל נראה ונשמע לא רע בכלל אבל עדיין הכמיהה לאהבה, לבן זוג תומך לא נעלמה לה, אולי הודחקה עם תירוצים ושיכנועים עצמיים כאלה ואחרים.

  7. גבירת הטירה

    קינוח אף רועש, עיטושים, הנקת תינוק חיתול מלא, דיבור ישיר על טחורים – כל אלה הם ממאפייניו של ביתו של יורי יוגב, למעשה אקסטנשן של הנחלה הנפשית שלו, המעוצבת כגסה ו”אחרת” (בנוסף, ידוע שכל הרוסים מסריחים, ובשמו של יוגב יש משום אנלוגיה עגנונית-למחצה, שמתוך שלא פורשה עד הסוף, הובנה בידי הקורא).

    נשאלת השאלה – בקריסטבה קראנו כי הפרשות הגוף הן למעשה “תועבה”, וכי הן מסמנות את האשה דווקא. כאן הן מסמנות את הגבר, ו”מדביקות” את האשה הנגועה כזכור בצלוליטיס קטלני. האם לפנינו מעשה חתרני, תוצאת בורות או שמא “דווקא להכעיס” ברוח השיח המשוחרר? פרט, נמק והדגם (תשובות זהות ייפסלו). לחלופין כתוב שלוש מאות מילה על אחד הנושאים הבאים:

    1. “האם הנטורליזם העברי החדש הגיע לסוף דרכו?”
    2. “כייף לקרוא שירי ילדים של אנה הרמן”.
    3. נושא חופשי, רצוי בדגש חגים עבריים.

    • יכול להיות שאת מנסה לשפץ את הכתבה הנוכחית?
      או שסתם את מוציאה ממנה יותר ממה שבאמת יש בה?
      לא צריך ללכת רחוק לדעתי ולקרוא בין השורות….

    • פאנטה אחת

      2. כיף לקרוא שירי ילדים של אנה הרמן.

      (מי זאת אנה הרמן לעזאזל?)
      הוולגריות באה לשעשע, ואכן יצא כך. אהבתי שהגיבורה מובכת, עושה פאדיחות, ויוצאת אנטי גיבורה, בניגוד לחלק הראשון של הסיפור.

      בחלק של הביקור אצל הגיניקולוג הכוון של הדיבור בטל’ היה די ברור, כשהמטרה לזעזע את הקוראים. – איזו שאקלית, מדברת בפלא כאילו כלום, כשהגיניקולוג דוחף לה ידיים לשם.
      קטע די דומה הופיע בסרט כלבים לא נובחים בירוק כמדומני.

  8. לא יודע, לא מבין, לא מתיימר להבין או להיות גאון בנושא.
    לדעתי, זה השתפר מהפרק הקודם (חבל באמת שלקח זמן בין פרק אחד לשני, ושאין תקציר או משהו כזה), ומצידי, שכולם יקפצו. תמשיכי ברמה הזו ואולי תגיעי רחוק….

  9. ארטמיס

    מה כל הפלצנות הזו..? אה..וכי העלית כי מאן דהוא מאוד יתרשם מאוסף הבאבלאט שלך כאן
    ויפול שדוד לרגליך..:)
    בחייך..גברת..כאן זה לא המקום לחפש *חתנים*
    וואוו..כמה אשה אחת יכולה להיות מלאה בשיט..:)

  10. אורית החד הורית

    נכנסתי להריון ממערכת יחסים קצרה שהייתה לי. הייתי כבר בת שלושים שלוש והחלטתי להביא את הילדה, למרות שהאב הביולוגי לחץ על הפלה. היום, שש שנים אחרי, אני לא לגמרי שלמה עם ההחלטה שעשיתי. עד ההריון עבדתי בתור עורכת במקומון בשרון, השכר לא היה מי יודע מה אבל העבודה היתה מספקת. אחרי שהילדה באה לעולם לא עמדתי בעול הכלכלי, ובכלל בלחץ ובאחריות של לגדל ילדה לבד, בלי תמיכה מבן זוג ולכן חזרתי, לא תאמינו, להורי. כן, בגיל שלושים וחמש חזרתי לגור עם הורי בירושלים. לא מזמן הצלחתי להתאושש מהמשבר שפקד אותי ושכרתי דירה בסמוך להורי.
    בדיעבד, אם היו מחזירים את הגלגל אחורה אני לא חושבת שהייתי עושה את זה ככה- מנסה להביא לבד ילדה לעולם.

    • את הכנות שלך.
      צריך המון אומץ כדי לא ללכת עם הזרם שדורש שתגידי שתינוק ילד הוא הדבר הכי טוב שקרה לך ושכל סדרי העדיפויות שלך השתנו מאז ובלה בלה בלה.
      לפני זמן מה דיברתי עם מישהי, אם לשניים, נשואה. דיברנו על אימהות, והיא אמרה שהיום היא הייתה מחכה על גיל ארבעים וגם אז מביאה רק ילד אחד.
      אני יודעת שהדחף להתרבות הוא טבעי וכשאני רואה תינוקות אני בהחלט מגיבה באווילות מרוגשת, אבל לפעמים יש לי הרגשה שזו מין קונספירציה ענקית כזאת, ויכול להיות שלא כולנו צריכות לחוות את החוויה הזאת.

      • אמא שלי ילדה אותי בגיל 40 ! אחסוך מן הקוראים את כל “הכיף” שעברתי בהיותי ילדה לאמא שהיא, בעצם, סבתא. אני רק רוצה להגיד לכל בנות ה30- + שלעשות ילד-או עד גיל 35 או בכלל ל א !!! מנסיוני! זה שאת יכולה להיות אמא בת 40 לתינוקת, לא אומר שתוכלי להיות אמא בת 55 לילד מתבגר בן 15 . אמהות, כמו שכבר נאמר כאן, זה באמת לא חובה ולא מתאים לכולם (ובואו לא נכנס לפסיכולוגיה-יתכן שהסירוב להביא תינוק לעולם זה נוירוזה, אבל מזה שכן תלדי, את לא תהפכי לשפויה). זה סבבה לעשות ילד, אבל לא בכל מחיר!

      • אורית החד הורית

        ראשית כל תודה.

        רציתי להוסיף שההשגות שלי היו גם לגבי הדרך בה מוצגת אמהות חד הורית, כאילו ‘העסק’ כל כך פשוט.

  11. אין מתכון קסמים לילד מוצלח.
    יש הרבה מתכונים לילד שרוף.

    אבל באופן כללי, עם מספיק אהבה וביקורת עצמית….
    וכשחושבים על טובת הילד – גם ובעיקר לפני שעושים אותו…
    אפשר להגיע לתוצאות לא רעות.

  12. ארטמיס

    כזו אינטלגנטית..ולא יודעת כי ארטמיס היא *אלת הצייד* והדגש הוא על אלה.ולא..אל..
    אוף..כמה מנסה להיות חכמה..ככה נכשלת..
    :)))))))))))))

    • אריאלה רביב

      יצאת אהבלה, תתביישי לך!!!!

      תגידי לי ארטמיס, את לא טועה או מתבלבלת *אף פעם*? ואם את טועה, זה אומר שאת לא חכמה? או שמא פתחנו את האולימיפיאדה לקטנוניות?

      • גבירת הטירה

        ארטמיס, זכית. כאילו, ניצחת.

        מעכשיו את מחליפה אותי באתר בלכתוב תגובות משמיצות לכל המאמרים. תהיי איתי בקשר בדוא”ל ואני אעביר לך רשימת נושאים שצריך להתייחס אליהם בתגובות, פלוס פקטורים כמו סארקזם, פלצנות, חיפוש עצמי ומדי פעם גם אמפתיה. את תישאי בתפקיד הזה עד שמישהו יעמיד אותך על טעות חמורה כמו שקרה לי עכשיו (אצלי לא היה ארוך, כמה חודשים).

        ברכות לזוכה ובהצלחה.

        • סנופקין

          כולנו מניפים גביעי נקטר אל על, וצופים בהנאה בראשה עטור הנחשים של גבירת הטירה מונף בידיך.
          בהתחשב באינסופיות המוכחת של חוכמתך ותבונתך, אנא סלחי לנבג קטן של פטריה הצומחת על שורשי אזובי הקיר, ועני לי רק על שאלה אחת קטנה:

          מה זה *באבלאט* (עם שני א’), ובאיזה מילון עתיק ונסתר מצאת מילה כל כך מקורית?

          ואגב, אפשר להתחתן איתך, אולי?

        • דיאנה

          עזבי אותה, זאת אותה אחת שמנסה כל הזמן להתחזות לי, ולעשות שם רע לאלות צייד ובעיקר
          לי מסיבות השמורות איתה.
          ארטמיס עלק.
          מתערבת איתך שהיא אפילו לא יודעת איפה מקדש האלה.

          פחחחחח

    • דיאנה

      סליחה ומחילה מכבודך.
      אלת הצייד הרומאית היא רק ואך דיאנה.
      ומשום מה, נראה לי ששמך הוא לא ארטמיס,
      ומתחיל באות אחרת , הפאתטיות לאן?

      ואם את כל כך בקיאה בארטמיס, איפה המקדש שלה?

      נראה אותך, חכמה .

  13. הסיפור בהמשכים כתוב בכשרון רב, הוא זרם לי והצליח לרתק אותי, להחזיק אותי במשך הקריאה ולגרום לי לרצות לקרוא כבר את הפרק הבא.
    אגב, שמתם לב שהשבוע התפרסם פרק ראשון של סיפור בהמשכים מאת גפי אמיר בהעיר? איזה הצטרפות מקרים, הא? רק מה הסיפור בהמשכים של גפי לעומת הסיפור הנ’ל מייגע ומשעמם פחד.

  14. בובי של דובי

    מה כשרון רב בזה?
    מ יש בסיפור הזה שמישהו פה לא יכול לכתוב בעצמו?
    עברית גבוהה? הומור שנון? הברקות? נדה.
    כן, הוא נחמד, צחוקים כזה-ותו לא.
    חאלס להשתפך על כל מה שכתוב פה.
    לדעתי זה סיפור חביב וזהו.

    איפה הילי שרון? אני מתגעגת לכתיבה המקסימה שלה

    • אלמוני

      כמה אני שח שיש לי מה לאמר סוף סוף..
      מכיון שליונים ולרומאים הייתה כביכול אותה דת אלילית שהתבססה על אותם אלים, הרי שגם השם דיאנה(השם היוני) וגם השם ארטמיס(השם הרומאי) מתיחסים לאותה אלה מפגרת- אלת הציד.

      נ.ב
      אולי זה ההפך..

  15. שלומציון (שם אמיתי)

    לכל היודעים והיודעות, המרגישים והמרגישות ו…לא נעים אבל בגלל שאתם התלחלתם, לכל הדי מעצבנים והפלצנים….

    זה סיפור! סיפור טוב! שכתוב טוב! לפעמים מצחיק יותר לפעמים פחות.
    הוא לא עלינו והוא לא אנחנו. והוא על אחרת. ובגלל זה מסקרן.
    מה קורה לכם אלוהים אדירים!

    • Which Witch

      – על שהיית קול ההיגיון והשפיות.

      ככל שקראתי יותר תגובות (גם לפרק הקודם של “צלוליטיס”), הבנתי שרוב המגיבים לא הבינו בכלל מה הם קוראים.
      קודם כל, נראה שהקונספט “סיפור” היה קשה מדי להבנה. סיפור, כאילו? FICTION? מכירים? מדובר כאן בדמויות שמישהי יצרה בדימיונה, אולי מבוססות על ניסיון אמיתי אבל באופן כללי פיקטיביות. נראה שרוב המגיבים חשבו שמדובר ב… מה? כתבה? מאמר על אימהות חד-הוריות? אוטוביוגרפיה? לא ברור לי למה. השם והפרטים הביוגרפיים של הדמות הראשית שונים לחלוטין מאלה של הכותבת (אותם אפשר לקבל פשוט ע”י קליק על השם שלה בראש הדף), ומלבד זה, המילה “סיפור” היא גם רמז.
      אבל מעבר לכל זה, נראה לי שפספסתם את הסיפור עצמו.
      הביקורת שנמתחה אחרי הפרק הראשון על דמות ראשית שהיא “שינקינאית / תל אביבית” (= “פלצנית”) מדהימה אותי. קודם כל, הדמות הראשית מעידה על עצמה שהיא אשדודית. זה כתוב שם, צריך רק לקרוא. אבל זו לא הפואנטה. הפואנטה היא שיש פה דמות ראשית של אישה, שלמרות שהיא כבר בשנות השלושים לחייה, ויש לה ילד, והייתה פעם כוסית, ויש לה דרך יצירתית לבטא את עצמה, והיא כל כך “מגניבה” שהיא מסוגלת לדבר בפלאפון בזמן בדיקה גניקולוגית, היא עדיין די לוזרית, בדיוק כמו כולם.
      היא מרגישה מפוספסת. היא עושה שטויות, בעבר ובהווה. היא לא מסתדרת עם האנשים בעבודה שלה. היא שונאת את העבודה שלה. היא הייתה חייבת להתפשר. החיים לא הם מה שהיא חשבה שהם יהיו כשהייתה כוסית. זאת דמות אמיתית, של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה, שזה מרענן ומסקרן ומצחיק וגורם לי לפעמים לגלגל עיניים לשמיים, אבל עדיין זה כיף של סיפור לקרוא בלי להרגיש שכבר קראתי אותו פעם, מתישהו, בעבר.
      והערת אגב אחרונה לכל אלה שכתבו לליהי מי-טל גיאת “יום אחד תגיעי רחוק” או לחילופין “בחיים לא תהיי סופרת אמיתית, לכי חפשי עבודה”, ליהי כבר עכשיו סופרת, תסריטאית וקופירייטרית. יש לה עבודה.

  16. משתוקקת לקרוא כבר את ההמשך

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *