קאט, בבקשה

אני מודה. אני לא סובלת את המילה הזאת "זוגיות". המילה זוגיות כמו לוקחת את הדבר הזה שנקרא אהבה בין שני אנשים, והופכת אותה לעסק. עכשיו באמת צריך לבדוק אם "העסק" מתפקד כהלכה, ויש לכך פרמטרים שונים ומשונים. אתם יודעים, כמו שבודקים את הספרים בעסק בסוף שנה. ככה עושים ספירת מלאי לעסק הזה שנקרא "זוגיות". אם משהו לא בסדר אז צריך "לעבוד" על"הזוגיות", כי ככה זה בעסקים. עובדים. עובדים. עובדים. לא סובלת את המילה הזאת. היא תמיד נשמעת כמו מילת גנאי. ממש כמו "קריירה". גם מילה מעצבנת שהולכת טוב עם "זוגיות".
בגלל זה אני כופרת גם במצג השווא של הזוגיות כפי שמשווקים לנו אותה בתעשיית האושר של אמריקה. זאת שהביאה לנו את החלום הזה על בית בפרוורים ושניים וחצי ילדים.

החלום ופשרו

אני מנסה לעשות סדר בחלומות. אז על מה אנחנו חולמות? על אביר עם סוס לבן, שידליק לנו נרות, וינגן לנו סרנדה מתחת לחלון, שנייה לפני שהוא לוחש לנו דברי כיבושין לתוך האוזן, דברי אהבה שהוא טרח ללמוד בעל פה בדיוק לרגע הזה? נו, אותו אחד שיפרוס את גלימתו על איזו שלולית מזדמנת כדי שתוכלי לעבור? למען האמת, אני חושבת שאם היו מחזרים אחרי ככה, הייתי פורצת בצחוק. אז מה? אז תשאלו אותי, את אישה מעשית, כזאת?
להיפך. אני פשוט מאמינה באהבה. אני לא קונה את החלום הזה של תעשיית האושר.
נגיד ששני אנשים מתאהבים. נגיד. אז עכשיו, איפה בדיוק המקום של ההצגות האלה, של הדאווינים האלה, של הדבר המזויף הזה שאני מסרבת להאמין שלמישהו הוא בא טיבעי. גברים מאמינים כנראה שזה מה שאנחנו רוצות, וחלקם אולי מאמינים שזה גם מה שהם רוצים, או צריכים. מנסים להפוך לנו את האהבה למוצר. הנה הוא המוצר הזה על המדף, הנה האושר שלך מונח שם ועליו תווית מחיר. הוא בא ביחד עם אביזרים נלווים. את רוצה את החבילה עם הנרות וחמשירי האהבה, או את זאת של האח הבוערת וענק היהלומים שהוא מעניק לך מתנה, ככה סתם מתוך שהוא אוהב אותך נורא. ואם אין לך את המוצר הזה עטוף בצלופן, את כישלון נוראי. עוד לא הצלחת למצוא את האביר שלך, את בטח חושבת בלבך, כאשר הבחור הזה שלידך מתעורר בבוקר ומקרב את שפתיו אל שפתיך במחווה, הו, כה רומנטית, ואת? את קופצת אל התיקרה, וחושבת למצוא אביר חדש כי האביר הזה, מסריח לו מהפה. כי ככה הם בבוקר. הרחת פעם את עצמך בבוקר? אבל בהוליווד מתנשקים בבוקר. והולכים לישון עם איפור (שערורייה בפני עצמה) , וקמים עם איפור, ותמיד חלקים ותמיד מנומסים ותמיד מתחשק, ותמיד מצברוח טוב, וסוף שמח.

החלום ושברו

אז בואו נעבוד על "הזוגיות" שלנו. על מה? על זה שאנחנו רבים לעיתים? על זה שאנחנו שוברים צלחות? הנה תמצות של הבעיה. אני תמיד צודקת. כזאת אני. גם הוא חושב שהוא תמיד צודק. ואז רבים. בעצם, הפלא ופלא, מסתבר שאנחנו שני אנשים שונים לגמרי שהחליטו לחלוק אותה קורת גג. תחשבו איזה מין קונספט עתיק ומוזר הוא זה. אני לא נגד לעבוד כדי להבין שאני לא תמיד צודקת (אני?), השאלה היא מה האידיאל הקיים בי כשאני ניגשת אל עצמי בדרישה לחדול מהרעיון שאני קדושה מעונה.
אפשר בכלל שלא יהיו צלחות שבורות פה ושם? הרי פגשת מישהו ואחרי זמן מה עברתם לגור ביחד. אפשר אולי לאמר שעברת לגור עם גבר זר באותו בית, את חולקת את המיטה שלך עם גבר זר. אתם אוהבים. אבל שלא תריבו? שלא יתגלעו מחלוקות?
אני תוהה אם אחד מתוך ארבעה זוגות מתגרשים בגלל שנגמרה האהבה, או אולי בגלל שנשרף להם החלום.
לא זוכרת שחלמתי את החלום הפלסטיקי הזה. משום מה גם אף פעם לא סבלתי בלדות קורעות לב עם מלא קלידים. אולי בגלל שתמיד העדפתי גיטרות. אז במקום שיש בו גיטרה עם מלא דיסטורשן, איפה בדיוק יש מקום לסוסים לבנים ונסיך רכוב עליהם? וזה לא ממעשיות, אני אומרת להיפך. אולי החלום שלי הוא עוד פחות מעשי מהחלום האמריקאי אבל לפחות הוא לא משעמם כמוהו ובטוח שהוא יותר נתון למצבי רוח. מה קרה, אין מקום למצב הרוח והנפש בתעשיית החלומות?

החופש ללכת עד הסוף

אהבה זה עסק סוער, ולמסגר אותה בתוך משכנתא לא עושה לה טוב. לא עדיף למסגר אותה בתוך מגוון אחר של עניינים? אולי, לדוגמא, בתוך תשוקה גדולה שכוללת בתוכה גם שבירת צלחות, גם קושי גדול, וגם תחושת גורל משותף? כי החלום הזה של האושר לא יכול להתגשם. אין סיכוי לזה, לא באמת. ולמה שיהיה. ויותר מכך למה שנרצה אותו מלכתחילה? למה שמישהו בעולם ירצה להיות מאובן בתוך בית לבן עם גינה קטנה וחיוך ניצחי? ומה זה בדיוק אומר על המישהו הזה? שהספר האחרון שהוא קרא לא ריגש אותו, או העציב אותו, שהוא ככה מחייך? שהוא לא שמע מעולם שיר שנגע לליבו? שהוא מעולם לא חש געגוג עז למשהו או מישהו שהיה ואיננו? אם החלום הוא ככה שטוח, היישר מתוך "היפים והאמיצים" אנחנו באמת מעונינים בו? אנחנו באמת רוצים לחלום אותו?
ייתכן שאני מזוכיסטית אבל שום דבר לא יגרום לי לרצות לוותר על ספר או שיר שריגשו אותי. או על געגוע שאני מתגעגעת למישהו שהיה בחיי ועזב. הספר, ביחד עם השיר והגעגוע צרובים בי. זה מעיק לפעמים, אבל אני לא מוותרת עליהם.
שום דבר גם לא יגרום לי לרצות לוותר על אהבה שאני אוהבת את הגבר שאני אוהבת. גם אם אתמול בצהריים רציתי לשבור לו על הראש את כל הסרוויס. אחרי שרציתי את זה, כשהשלמנו, זאת היתה אהבה גדולה, ולא היה בעולם אף אחד מלבדנו. אז מה מעניין אותי הבית הלבן, האח הבוערת וחבילת האושר הנצחי הזאת? אז מה אם הם רבי מכר?
אני, בכל אופן, ליתר ביטחון, בכדי לא להתפתות וליפול לתוך הבור הזה, של האושר המזוייף, נוקטת אמצעי זהירות. אני לא לוקחת משכנתא.