אפשר שנייה לעצור את הסרט ולהתחיל מהתחלה? אפשר להבין למה זה רע למסגר את האהבה במשכנתא? מיה סלע כופרת בתעשיית החלומות שהפכה לנו את האהבה למוצר

קאט, בבקשה

אני מודה. אני לא סובלת את המילה הזאת “זוגיות”. המילה זוגיות כמו לוקחת את הדבר הזה שנקרא אהבה בין שני אנשים, והופכת אותה לעסק. עכשיו באמת צריך לבדוק אם “העסק” מתפקד כהלכה, ויש לכך פרמטרים שונים ומשונים. אתם יודעים, כמו שבודקים את הספרים בעסק בסוף שנה. ככה עושים ספירת מלאי לעסק הזה שנקרא “זוגיות”. אם משהו לא בסדר אז צריך “לעבוד” על”הזוגיות”, כי ככה זה בעסקים. עובדים. עובדים. עובדים. לא סובלת את המילה הזאת. היא תמיד נשמעת כמו מילת גנאי. ממש כמו “קריירה”. גם מילה מעצבנת שהולכת טוב עם “זוגיות”.
בגלל זה אני כופרת גם במצג השווא של הזוגיות כפי שמשווקים לנו אותה בתעשיית האושר של אמריקה. זאת שהביאה לנו את החלום הזה על בית בפרוורים ושניים וחצי ילדים.

החלום ופשרו

אני מנסה לעשות סדר בחלומות. אז על מה אנחנו חולמות? על אביר עם סוס לבן, שידליק לנו נרות, וינגן לנו סרנדה מתחת לחלון, שנייה לפני שהוא לוחש לנו דברי כיבושין לתוך האוזן, דברי אהבה שהוא טרח ללמוד בעל פה בדיוק לרגע הזה? נו, אותו אחד שיפרוס את גלימתו על איזו שלולית מזדמנת כדי שתוכלי לעבור? למען האמת, אני חושבת שאם היו מחזרים אחרי ככה, הייתי פורצת בצחוק. אז מה? אז תשאלו אותי, את אישה מעשית, כזאת?
להיפך. אני פשוט מאמינה באהבה. אני לא קונה את החלום הזה של תעשיית האושר.
נגיד ששני אנשים מתאהבים. נגיד. אז עכשיו, איפה בדיוק המקום של ההצגות האלה, של הדאווינים האלה, של הדבר המזויף הזה שאני מסרבת להאמין שלמישהו הוא בא טיבעי. גברים מאמינים כנראה שזה מה שאנחנו רוצות, וחלקם אולי מאמינים שזה גם מה שהם רוצים, או צריכים. מנסים להפוך לנו את האהבה למוצר. הנה הוא המוצר הזה על המדף, הנה האושר שלך מונח שם ועליו תווית מחיר. הוא בא ביחד עם אביזרים נלווים. את רוצה את החבילה עם הנרות וחמשירי האהבה, או את זאת של האח הבוערת וענק היהלומים שהוא מעניק לך מתנה, ככה סתם מתוך שהוא אוהב אותך נורא. ואם אין לך את המוצר הזה עטוף בצלופן, את כישלון נוראי. עוד לא הצלחת למצוא את האביר שלך, את בטח חושבת בלבך, כאשר הבחור הזה שלידך מתעורר בבוקר ומקרב את שפתיו אל שפתיך במחווה, הו, כה רומנטית, ואת? את קופצת אל התיקרה, וחושבת למצוא אביר חדש כי האביר הזה, מסריח לו מהפה. כי ככה הם בבוקר. הרחת פעם את עצמך בבוקר? אבל בהוליווד מתנשקים בבוקר. והולכים לישון עם איפור (שערורייה בפני עצמה) , וקמים עם איפור, ותמיד חלקים ותמיד מנומסים ותמיד מתחשק, ותמיד מצברוח טוב, וסוף שמח.

החלום ושברו

אז בואו נעבוד על “הזוגיות” שלנו. על מה? על זה שאנחנו רבים לעיתים? על זה שאנחנו שוברים צלחות? הנה תמצות של הבעיה. אני תמיד צודקת. כזאת אני. גם הוא חושב שהוא תמיד צודק. ואז רבים. בעצם, הפלא ופלא, מסתבר שאנחנו שני אנשים שונים לגמרי שהחליטו לחלוק אותה קורת גג. תחשבו איזה מין קונספט עתיק ומוזר הוא זה. אני לא נגד לעבוד כדי להבין שאני לא תמיד צודקת (אני?), השאלה היא מה האידיאל הקיים בי כשאני ניגשת אל עצמי בדרישה לחדול מהרעיון שאני קדושה מעונה.
אפשר בכלל שלא יהיו צלחות שבורות פה ושם? הרי פגשת מישהו ואחרי זמן מה עברתם לגור ביחד. אפשר אולי לאמר שעברת לגור עם גבר זר באותו בית, את חולקת את המיטה שלך עם גבר זר. אתם אוהבים. אבל שלא תריבו? שלא יתגלעו מחלוקות?
אני תוהה אם אחד מתוך ארבעה זוגות מתגרשים בגלל שנגמרה האהבה, או אולי בגלל שנשרף להם החלום.
לא זוכרת שחלמתי את החלום הפלסטיקי הזה. משום מה גם אף פעם לא סבלתי בלדות קורעות לב עם מלא קלידים. אולי בגלל שתמיד העדפתי גיטרות. אז במקום שיש בו גיטרה עם מלא דיסטורשן, איפה בדיוק יש מקום לסוסים לבנים ונסיך רכוב עליהם? וזה לא ממעשיות, אני אומרת להיפך. אולי החלום שלי הוא עוד פחות מעשי מהחלום האמריקאי אבל לפחות הוא לא משעמם כמוהו ובטוח שהוא יותר נתון למצבי רוח. מה קרה, אין מקום למצב הרוח והנפש בתעשיית החלומות?

החופש ללכת עד הסוף

אהבה זה עסק סוער, ולמסגר אותה בתוך משכנתא לא עושה לה טוב. לא עדיף למסגר אותה בתוך מגוון אחר של עניינים? אולי, לדוגמא, בתוך תשוקה גדולה שכוללת בתוכה גם שבירת צלחות, גם קושי גדול, וגם תחושת גורל משותף? כי החלום הזה של האושר לא יכול להתגשם. אין סיכוי לזה, לא באמת. ולמה שיהיה. ויותר מכך למה שנרצה אותו מלכתחילה? למה שמישהו בעולם ירצה להיות מאובן בתוך בית לבן עם גינה קטנה וחיוך ניצחי? ומה זה בדיוק אומר על המישהו הזה? שהספר האחרון שהוא קרא לא ריגש אותו, או העציב אותו, שהוא ככה מחייך? שהוא לא שמע מעולם שיר שנגע לליבו? שהוא מעולם לא חש געגוג עז למשהו או מישהו שהיה ואיננו? אם החלום הוא ככה שטוח, היישר מתוך “היפים והאמיצים” אנחנו באמת מעונינים בו? אנחנו באמת רוצים לחלום אותו?
ייתכן שאני מזוכיסטית אבל שום דבר לא יגרום לי לרצות לוותר על ספר או שיר שריגשו אותי. או על געגוע שאני מתגעגעת למישהו שהיה בחיי ועזב. הספר, ביחד עם השיר והגעגוע צרובים בי. זה מעיק לפעמים, אבל אני לא מוותרת עליהם.
שום דבר גם לא יגרום לי לרצות לוותר על אהבה שאני אוהבת את הגבר שאני אוהבת. גם אם אתמול בצהריים רציתי לשבור לו על הראש את כל הסרוויס. אחרי שרציתי את זה, כשהשלמנו, זאת היתה אהבה גדולה, ולא היה בעולם אף אחד מלבדנו. אז מה מעניין אותי הבית הלבן, האח הבוערת וחבילת האושר הנצחי הזאת? אז מה אם הם רבי מכר?
אני, בכל אופן, ליתר ביטחון, בכדי לא להתפתות וליפול לתוך הבור הזה, של האושר המזוייף, נוקטת אמצעי זהירות. אני לא לוקחת משכנתא.

על הכותבת מיה סלע

!

תגובות

  1. אפשר גם לא לחלום את החלום הזה
    ובכל זאת להתעורר ולגלות שהוא נופץ
    אני אוהבת את הכיוונים שאת לוקחת
    ואיך שאת מנסחת עצמך
    {}

  2. ג'ו המבתק

    ושוב, כתבה נפלאה של מיה סלע. בילדותי החבר’ה נחלקו לאלה של הפופ מול אלה של הרוק. את, מיה, שייכת ללא ספק לאגף הרוקי. זה שדוק של מלנכוליה תמידית נסוך על כל פריטה של אקורד בחייהם. אין פלא שאת בחורה של גיטרות ולא של קלידים מיופיייפים (אם כי קלידים יכולים להיות גם קורעים, ראי ניק קייב, רדיוהד, THE VERVE ועוד) דוק של מלנכוליה ואירוניה מפוכחת שצובעת את החיים באופן יותר עשיר ופחות מתקתק ושקרי

    אהבתי

    • קלאשי

      הוי אני כלכך שמח שכתבת את זה
      ולו בכדי להגיד שגם הרוק הזה
      הפוזאי המתיימר היגוני הוא שקר, רק שהוא אפילו אומלל יותר
      אבל אולי נתחיל בהתחלה אני את “החומה” הכרתי על בוריה
      בגיל 14 ומאז למעשה עד היום אני חופר בהמון כיוונים וגוונים
      תקופות ארוכות התרסקתי והתרוממתי מחדש עם כל אלבום מופת
      שיצא או שגיליתי. ממש ממש עד שאו קיי קומפיוטר בעט באסימון
      האחרון והאיר את עניי .
      הרוק ממגנט לתוכו כמעט אך ורק רגשות שליליים הוא יוצר בתוכינו
      – אלה בעלי העור התוף בריא והלב החלש תחושה של הזדהות.
      אנחנו כואבים מחדש את הכאבים שלנו דרך המוסיקה והשירים שלהם.
      וככה כל פעם מחדש , כמו פרה שמעלה גרה , כמו סם לוריד
      נרקומנים, צרכנים של כאב, מאוננים כפיתיים
      דוק תמידי של מלנכוליה יקירי הוא לא מצב מועדף הוא מצב פתולוגי
      ואני אומר לעצמי רבק . למה ?
      עכשיו מה “ראו” עניי ? הם ראו את הקשר יחסי הגומלין בין המוסיקה
      לחיים. ואת ההשפעה ההדדית הגדולה שלהם ויצירת משוואת המעגל
      החיים בזבל-שיר רוק מתווך-זיהוי והזדהות עם הכאב-מסקנה מלנכוליה
      אבל מה שחשוב באמת שזאת זאת זאת “החומה” ואנחנו, במסירות
      אין קץ בונים אותה סביבנו כל הזמן. (לא מספיק חומה אחת)
      כל תעשיית המוסיקה הזאת היא כמו לבנים ב”חומה” שלנו.
      החוויות האישיות וההשתקפויות המוסיקאליות שלהם יוצר לנו תמונת
      עולם כזאת סגורה ומותנית שאפשר בהחלט לראות בה סוג של חומה

      “החומה” האלבום שהלבנים בו הם כל אותם דברים שהופכים אותנו
      בסופו של דבר ליצורים נורמטיבים. למעשה משרת את המטרה הנעלה
      שבה הוא נלחם.
      יותר משהו מעורר לפעולה, לשינוי ליוזמה הוא מעודד נסגנות ויתור וסתם
      התנהגות א-סוציאלית.
      בעצם יוצר עוד חומה לזאת הקיימת בכל מקרה.
      ועם כל בלבול הראש שלי אתה שואל איפה השקר ?
      אז אני יענה
      שהשקר הוא בכך שאנחנו מפנימים שאין אלטרנטיבה לחיים אומללים
      ולמחשבה שהעולם הוא מקום דפוק ונמות די מהר מחוסר אהבה וצער
      והשקר הזה אומלל יותר כי הוא באמת ובתמים מאמין בעצמו.

      אז מה יש בין הפופ המזויף מיסודו לרוק המזויף רק בחלקו ?
      אוליייי פולק ?

      • בועז כהן

        מאז ומתמיד התנגדתי לחלוקה בין “פופ” לבין “רוק”, ועד עצם היום הזה אני מת דווקא על דברים שמטמיעים ז’אנרים שונים, זה לתוך זה. ספרות ושפה גבוהה וגם סלנג והשפעות מפסקולים של סרטים, וקומיקס, ואלקטרוניקה וקלידים מיופייפים עם גיטרות חשמליות בדיסטורשן, ותופים חיים עם לופים, ומקצבים אפריקאים עם מלודיות מערביות, ועוד ועוד ועוד

        אנשים, חשוב להם להפריד את העולם לשחור ולבן, לשמאל וימין, לאושר מול דיכאון. אבל האמת היא שבכל יום ויום אתה מסוגל לחוות מגוון שלם של רגשות. הרוק, למשל, לא שואב כוח רק מדברים שליליים, כדבריך, מול הפופ, שהוא לכאורה יותר שמח. אם תפרק, מוזיקולוגית, כמה מהשירים של “אבבא” ו”ELO” – שני ההרכבים הפופיים ביותר של סוף שנות השבעים, תגלה הרמוניות מאוד נוגות ומלנכוליות. לפעמים הטקסט עובד הפוך למלודיה, וזה יוצר תחושה של קסם, דווקא.
        יש את המושג הזה, שירים איטיים-מהירים, ברוק האנגלי. הפריטנדרס או הקיור או הסמית’ס ידעו לעשות את זה היטב, דווקא טקסטים עצובים נשענו על באס תופים אנרגטיים.
        יש לקיור שיר שנקרא
        FRIDAY I’M IN LOVE
        הוא לכאורה שיר אופטימי וכייפי, מה יותר טוב מיום שישי, להיות מאוהב וללכת למסיבה. אבל זהו, שלא. הרי גם בחיים האושר הוא איים קטנים בתוך אוקיינוס של שיגרה ושלווה (במקרה הטוב) או של עצב (במקרה הרע). גם כשאתה יוצא עם מישהי, לא ברור איך הערב יסתיים, ומה יהיה מחר בבוקר,
        WILL YOU RESPECT ME IN THE MORNING
        האם תאהבי אותי עד שהחורף ייגמר
        אולי כן, אולי לא. אין ביטוח. אין הבטחות. אין ערבויות.

        בספר (ובסרט, הפחות מוצלח) “נאמנות גבוהה” אומר הגיבור שהרבה נערים שומעים יותר מדי שירים אובדניים ועצובים, אלפי שעות של שירי דיכאון. אני חושב שבאופן כללי, אם יחלקו את כל האמנות בעולם למצחיקה או מעציבה, ימצאו שיש יותר יצירות שמותירות אותך עגום, מאשר יצירות שמשחררות ממך צחוקים בריאים. לא בדקתי, זה לא מדעי, רק עניין של תחושה. עצב וכאב הם מדרבנים יצירתיים חזקים מאוד, ורוק היה תמיד מקום טוב לפרוק בו זעם ומלנכוליה

        בסך הכל, יש מוזיקה לסיטואציות שונות בחיים. אפשר וצריך להשתמש במוזיקה בנבונה, צרכנות חכמה. אני, למשל, תמיד יש מוזיקה סביבי. תמיד. מגיל שלוש. אין משהו בחיים שאני לא יכול למצוא לו פסקול מתאים. לפעמים זה עצוב, לפעמים זה שמח. תמיד זה עם צלילים

        • קלאשי

          אני בהחלט מסכים איתך בועז
          אבל
          התיחסתי להרד- קור של שפוטי הרוק
          לדורותינו
          וההבדלים רוק – פופ הם על בסיס רדיקלי בלבד
          לא כל בן פופ היאורה נשליכהו
          הרעיון
          היה להציג את הרוק הבועט, העצבני, המיואש
          המחאתי, המאוהב בעצמו, במערומיו.
          ככזה המשמן את המעגל :
          חוויות קשות, כאבים, זכרונות, צפיה לרע וחלילה
          משמן את המעגל כי הוא ממגנט לתוכו רגשות שליליים
          (בגלל שהוא עוסק בנושאים כואבים לא בגלל שהוא שלילי)
          ומהווה מקור רב עוצמה להזדהות, עוד פעם, לא אצל כולם
          אני מדבר על הגרעין הקשה, ההרד קור
          ואני טוען שהשילוב הזה יוצר את אותה “חומה” פנימית
          אותו ניכור, אותו חוסר אונים שאו קיי קומפיוטר למשל משדר
          ובכך הוא למעשה מחזק, משעתק, משכפל משפיע לכיוון
          אותו הוא מסמן כמסוכן.
          o.k computer יוצר את האנשים שהוא שר עליהם
          no alarm and no surprises please

          התופעה שהצגת ב FRIDAY I’M IN LOVE של הכיור
          הנהדר שלעצמו היא מוכרת וערמומית
          ולדעתי הטובים ביותר בתחום הזה הם הPOGUES
          האירים עם המוסיקה העשירה מרהיבה ססגונית שלהם
          והמילים העגמומיות למשל בRAIN STREET או
          בWHITE CITY היותר “מערביים” אככככככ איזה להקה
          כמה לילות הזויים עברתי בחסותה – מי סופר ?
          אבל היו נהרות של וויסקי
          ג’ין טוניק וודקה ורום
          ועפנו בשדות של כוכבים
          כמו ציפורים בין גלקטיות
          עד ששקענו על קרני השמש
          של הזריחה

          ואגב ישראל ברייט ל”שמחות” עושה בטריק הזה
          שימוש מכובד לא ?
          היו לי פעם חברים
          היום כולם משוחררים
          רק אני מחוץ לחוק
          סופר שעות בתוך צינוק

          יאללה חאלס כבה תמחשב כבר יא קרציה

  3. כמו כמעט כל נושא אחר וחשוב בחיינו, גם לחיים הזוגיים אין לנו בית ספר מתאים. ואולי טוב שכך.
    ובכל אופן, יש מודל זוגיות שמוכר לנו. אנו גדלים – רובנו – בתוך מסגרת זוגית, עם אבא זכר ואמא נקבה. אנו רואים אותם חיים לידינו באותו הבית, כאשר ביניהם יש יחסים. יש חלוקת מטלות. יש חלוקת תפקידים. יש מתחים. יש עליות ויש מורדות.
    בד”כ, נדמה לנו שכך מתנהלים החיים אצל כולם.
    ואז אנו מוצאים לנו את הפנטזיות האחרות. את הזוגיות של עולם האגדות, את הזוגיות של הוליווד ומודלים נוספים.

    בחברה הישראלית, בת זמננו. ויש לציין בחברה הישראלית החילונית בת זמננו, גברים ונשים בוחרים בעצמם את בני הזוג שלהם. מבחן ההתאמה הוא מבחן המשיכה ומבחן האהבה ויש שמוסיפים אליהם את מבחן ההיתכנות הכלכלית.מעטים.

    אנו נכנסים למערכת יחסים של אהבה ושל יחסי חברות – כפי שציינת באופן נפלא – בין שני זרים.
    לעתים, אנו נכנסים גם למערכת של חיים משותפים. אבל כל אחד מאיתנו בא לשם עם רקע אחר. לכל אחד מאיתנו יש מודל זוגיות אחר שנכנס לחבילת המבנים של הוליווד ושל האגדות. יש לנו רצונות שונים ואפילו מטרות שונות. לדעתי, אנחנו גם מדברים בשפות שונות. שתיהן עברית.

    אבל בתוך כך יש אהבה ואליה מצטרף חלום ואלה כה עצומים וחזקים שרבים לוקחים משכנתא, משוכנעים שהבעיות יסתדרו מעצמן.

    יש פגמים ומובחנויות שכאשר אנחנו מאוהבים הם מוצאים חן בעינינו, אבל כשהאהבה פסה לה, הם בלתי נסבלים. בין הדברים האלה מסתתרים להם גם מודלים של חיים בזוג.

    בעולם של פעם זה היה פשוט. לא היה צריך לדבר על כך. היו תפקידים מוגדרים שחולקו בין זרים מוחלטים שקיבלו עליהם את המודל היחיד שהוצע להם. גירושיןן כמעט שלא היו אופציה, בטח לא “כי זה נגמר”. כיום בחברה החילונית-ישראלית, יש כמעט %50 סיכוי לגירושין.

    משכנתא היא סיבה רצינית ששומרת זוגות ביחד, ילדים סיבה חשובה יותר ונפוצה יותר. מה שמפריד בין הזוגות הללו היא אותה זוגיות שאותה לא למדו בבית ספר ועליה לא טרחו לעבוד.

    ויתכן שלו לא היו לך ילדים מיה ולא הייתה גם משכנתא, הריב היה מסתיים אחרת. עובדה, חברים שרבים מסיימים יחסים, בני זוג “עובדים” על זה.
    גם בגלל המשכנתא.

    ומה כל זה אומר?

    שחיים בכפיפה אחת עם אדם נוסף לאורך זמן רב דורשים אינטרסים משותפים וחבילות גנים כדי שיחזיקו מעמד. והדרך לשם, דורשת נסיך ונסיכה, סוס לבן וטירה מכושפת, כי בלי החלום לעולם לא נגיע לשאלה אם ההמשך שווה או שברו.

    את כל אלה, ממש כמו איך לפתוח חשבון בנק, לא לומדים בשום בית ספר. חיים אותם לטוב ולפעמים לפחות מזה.

  4. לתעשיית החלומות האמריקאית יש מטרה אחת והיא צרכנות.
    מחווה רומנטית=ענק יהלומים
    מחווה רומנטית זה להעביר לי ליטוף על הגב ולעשות לי נעים או ההיפך, והופ, הנה שקענו לרומנטיקה בלי להוציא גרוש.
    אני לא יודעת אם דווקא המשכנתה היא שחונקת את האהבה (אני בטוחה שהיא לא עוזרת), אפשר לקחת אחת, או שתיים ועדיין לאהוב.
    מאמר מקסים.

  5. אפשר להגשים כל חלום – הורוד, הקיטשי, עם הנסיך והסוס והכל, או כל חלום אחר שיש לכל אחד ואחת מאיתנו – אם נכנסים לאהבה הזו בדיוק בגישה ההנכונה – אנחנו שני אנשים שונים, שבאים מכל מיני מקומות שונים, ויש לנו ציפיות שונות ודרכים שונות להשיג דברים שונים וצרכים שונים שיש לנו.

    לי היו המון המון חלומות, חשבתי שאני רוצה גבר כזה וכזה, ניסיתי למצוא גבר לפי נוסחת חלומות מסוימת, ובסוף התפכחתי. ומעבר לזה – מצאתי את הגבר הכי שונה מכל חלום שחלמתי – המציאות עולה על כל דמיון – והכי שונה ממני שיכולתי למצוא. ומתוך השוני הזה והקשיים הראשוניים של להבין אם אנחנו מדברים על אותו דבר בכלל, בנינו לנו מערכת יחסים של אהבה נטו, וטוב לנו. ואנחנו לחלוטין שני אנשים שונים שחיים יחד מתוך רצון ואהבה, מתוך התחשבות ונסיון להבין אחד את השני, פשוט בכיף.

    אז מי צריך חלומות? ועוד חלומות ממוחזרים של מישהו אחר?
    כתבה מקסימה!

    • משירו של טבנקין

      אין לשאל את הלב שלמה אהב
      אין לתמוהה איכה לא יאהב עוד
      אהבה שיח פרא לא שתיל חממה…..

  6. פרח הלילך

    יוצר קשר… מאשר.. בודק דואר… אין הודעות חדשות.

  7. רגיש וחרמן

    אהבה היא בת חלוף. האהבה הראשונית הזאת של שני זרים נפגשים היא חזקה אך סופה ידוע מראש. אהבה בין אותם אנשים לא מחזיקה לנצח. מה שמחזיק זוגיות הם מיני פיצ’פקעס שאנו דואגים לסדר לעצמנו כדי שתשרוד. ילדים, משכנתא, קרירה, לימודים, אם לא אלה במה היינו מעסיקים את עצמנו כדי שלא נתחיל לשנוא איש את בן זוגו? האדם הוא יצור אגואיסט לפני הכל וכדי לשכן שני יצורים כאלה ביחד דרושים מיני דברים כדי להסיח את הדעת מעוצמת החיים המשותפים בצמידות. לא צריך כאן מודלים של אגדות מהסרטים, עדיף לזרום עם הפרקטיקה, היצירתיות והגיוון. מי שמשכיל לדבוק באלה יגיע אל קו הגמר בהצלחה. האחרים יפרדו או שימשיכו עם האנרציה תוך סבל וייסורים השמורים לאלה שהתעייפו מלהתמודד.

  8. אתחיל בציטטה מתוך שיר של יוסי בבליקי סולן להקת פונץ’ לשעבר:
    “דם, דם נשפך בכל סיבוב
    דם, דם נותן תיקוות לזוג”
    וזה לצערי כל כך נכון שהריי אם היינו מסתדרים אחד עם השניה כל כך טוב באיזה שהו מקום בטוח היינו מאבדים את העניין שלנו והכל היה נהפך לשיגרתי ומשעמם.
    זה ידוע שאין זוג עליי אדמות שלא הגיע לסיטואציה של מחלוקת דעתנית כזאת או אחרת שהובילה לעימות קולני ולעיתים אף יותר מזה כמו שתיארה מיה סלע לשבירת הסרוויס של החמה…
    אז כחה אנחנו וטוב שכך כי אחרת לא היה לנו שום טעם בלהמשיך את השיגרה שבדרך כלל היא זאת שגורמת לאובדן העניין ומי יודע במקרים אחרים בקרב הנשואים לגירושים.
    והחשוב ביותר הוא שאת הסולחה עושים במיטה מה ששוב מחזיר אותנו אחד לשני ושוב ממשיכים לסיבוב הבא ובתיקווה הבא עלינו לטובה…
    שלכם,
    שימי

  9. ברווזית קטלנית

    אוי מיה מיה , זה נכון עד כאב….. מתי הם כבר יבינו שם בתעשיה של האשליות שהחיים הם סרט? מתי הם יבינו במסדרונות האפורים של לוס אנג’לס מה שמתחת לשמיים הקדורניים של פאריז הבינו גאוני הקולנוע כבר מזמן?
    את טרילוגיית “צבעי הדגל הצרפתי” ראית? אם לא – רוצי לספרייה הקרובה למקום מגורייך , תעשי ערב עם הוידאו ,אוכל טוב , ואולי עוד איזה מישהו להעים את זמנך (תעשה נעים בגב ותן לראות ת’סרט) ותביני מה זה קולנוע של החיים….

    דרך אגב , ועם כל הכבוד לד”ר ג’ו ביתוקישטיין , הייתי רוצה למנוע אי דיוק הסטורי חמור , ולציין שגאונים כמו מנדל , באך ורחמנינוב יודעים באמת לרגש עם צלילים , ולא להקות הבנים השמלציות ( מתי כבר עושים מהם חומר הסקה?) עם האורגנית בשלושים דולר שלהם משתמשים בקלידים.

    ולסיום , שורת המחץ
    don’t fuck with the duck

    ואוסיף ואומר
    if you fuck a duck – the duck fucks back!

    ובדולינ – ספר מקסים
    סתם ככה

    • ג'ו המבתק

      1)
      אף אחד לא דיבר על להקות בנים
      2)
      הזכרתי במפורש גיטרות. גיטרות ולא אורגניות בשלושים או שלושים אלף דולר
      3)
      מה זה קשור למוזיקה קלאסית? הדימוי היה רוק מריר מול פופ מתקתק

      קראי שוב, ואז תגיבי לעניין. את יכולה לחלוק עלי, בכייף, אבל אל תעוותי את דבריי.
      תודה

      • ברווזית קטלנית

        שמע , ג’ושוע בייב , אם אתה מפתח רעיון , מותר לי לחלוטין לקחת אותו צעד אחד קדימה , זו זכותי הלגיטימית בתור בחורה על עליונות הינטלקטואלית בולטת , וזה גם די ממצה את המטרה לשמה הפורום הזה קיים.

        דרך אגב , כהגנה פעוטה לתזה שלי , ההשועה שאתה עשית הית בין פופ לרוק , אני הרחבתי אותה.
        פופ -בהגדרה – הוא אמנות (ולא רק ) פופולרית (אתה יכול לעשות את החיבור הלשוני מאמי?) והרוק מובא כדוגמה למוסיקה אמיתיצ , שמגיעה מהיוצר אל הקהל ולא מוכתבת ליוצר על ידי הקהל כמו בפופ.
        אני שמה ללא שום חרטה באותה שורה של מוסיקה אמיתית גם את המוסיקה הקלאסית (הטובה) בייחוד מהתקופה המודרנית , יחד עם עוד כל מני סוגים של מוסיקה.
        למרות שאחרי הכל , כמאמר המשורר – הכל זה פופ….

        don’t fuck with the duck

        • ג'ו המבתק

          גבירתי היקרה, ראשית מומלץ בטרם משגרים הערות יעני-סרקסטיות בתגובה, לערוך הגהה קלה לטקסטים. שגיאות מביכות בעברית עושות לי עור ברווז

          שנית, לעניין התוכן. את יכולה להרחיב את דבריי לכל כיוון שמתחשק לך, אבל בלי לעוות – וקחי בחשבון שאת נכנסת לאזור דמדומים שבו רעיונותייך המורחבים ייתפסו כסהרוריים משהו

          שלישית: לא ג’ושוע ולא ג’ודאס פריסט. סתם ג’ו. ג’ו המבתק

          תודה לך ויום נעים

  10. I think that couplehood should be considered a partnership. This has nothing to do with a Business. A partnership is based on common grounds. In this sense, the gorund is LOVE, and it is a prerequisite to forming this partnership (IMHO). All the rest, mortgage, kids etc. is just stuff that you pick up along the way. You can avoid it, and it is up to you (not having kids, not buying a house, etc.).
    As for the misconception of the American dream. Living here, I can tell you that the typical suburban family is not working on anything. Quite the opposite – the wife is usually a stay at home mom, and the dad is working all day (and partying all night). Guys here are totally unwilling to “work on it”. That is way Oprah is so successful. It is quite interesting that that the “let’s work on it” idea is so prevalent in Israel.

  11. עלמנה שחורה

    איזה קישקוש מעאפן כל מה שכתוב פה!!!!
    הכל הבל הבלים!!!!!!
    הנשים צריכות לסבול אחרת הן לא ירצו להמשיך קדימה!!!!!!
    סבל
    דם
    אש אש אש אש!!!
    תסבלו כדי להמשיך זה תפקידכן!!!

  12. התאמן בבית;
    רוג’ר ווטרס למד לכתוב שירים, וקרא הרבה בשביל זה;
    לא משנה אם קלידים הם הקטע שלך, או רוק, או אר’נ’בי מלפני 40 שנה,
    השקעה, לימוד ותירגול תמיד יכולים להוסיף.

  13. החיים הם כמו השמש והצל – נעמוד במקום אחד נהיה בצל נזוז מעט ניזכה להנות מחום השמש
    על כן אני שואל את הנסיבין ונהנסיכות למה למה כל דבר אנו צריכים לנתח ולתת סיבה הגיונית
    האם כל דבר שאנו עושים בחיינו הוא הגיוני ?
    האם לכל דבר צריכה להיות תכליתיות ? אם לא הישגת אותה = ניכשלת
    בודאי שהדבר המקשר בין אנשים זרים הוא האהבה אך אחר כך החיים יוצרים אינטרסים משותפים המחזיקים אנשים יחד אך האם רק האינטרסים קיימים הרי ידוע כי מה שמחזיק זוגות יחדיו שנים כה רבות היא האהבה והיא היחידה
    אחרת אין להסביר מדוע אדם אחד ממשיל לחיות בחברת אדם אחר כאשר הוא חולה במחלה קשה או נהיה נכה וכאלה
    הפיכת חיי הנישואין להסבם חוזי בלבד היא גרימת עוול גדול לאהבה
    האם זה מה שאתן מנסות לרמוז כאן – אם השצנו צנאי החוזה או שאחד הצדדים הפר אותו אז צריך לפרק את העסק ?
    או אולי לדון בהסכמי הנישואין לפי חוקי מס הכנסה הדנים בפירוק שותפויות / פשיטות רגל וכדומה ?

  14. הרבה יותר ריאלית

    בדיוק כמו העיוות של זיקוקי הדינור ההווליוודיים, גם הצד ה”שני” של הירח הוא לא כל כך צד שני.

    כי, מה לעשות… החיים בשניים הם לא צליל סרנדה מתמשכת תחת חלונך, אבל הם רחוקים מלהיות צלילים רועמים של צלחות נשברות. זה לא שהחיים אינם מוך וצמר גפן ורוד מתוק, ששובר זוגיות. זה גם לא שכתוב בשום ספר לזוגיות שאסור לשבור צלחות, )ואם אלו הצלחות שקיבלת מדודה ברכה, אז זה אפילו מעשה של הומניות כלפי אנשים חובבי אסטטיקת מה(, או שאסור להסכים, או לחשוב אחרת מבן זוגך.

    הקאטץ’ של החיים בשניים הוא שאחרי איזשהוא פרק זמן, הסערות דועכות. אפילו אם מלבים אותן מפעם לפעם עם צליל הצלחת המוטחת, מתישהוא גם הצליל הזה מתקהה.

    וברגע הזה, כשצלחת היא רק צלחת, מגיע רגע המבחן האמיתי של הזוגיות הזו. להיות או לחדול. ובשביל שלא לחדול, צריך, ככה, לעבוד על זה.

    העבודה משחררת. ולא רק מפני שזוגיות היא מקום של אינטרסים כלכליים וצאצאיים משותפים. מפני שזוגיות לאורך זמן, שכן )טפו, טפו, מילה גסה( עובדים עליה, היא המקום הכי בטוח בעולם. הכי מוגן. הכי תומך. הכי מקבל אותך בדיוק כמו שאתה.

    בלי סרנדות לאור ירח או שמישהו יפתח לך את דלת המכונית. רק עם תנאים מצוינים של חיבה.

  15. אוי נו, זה הרי לא באמת ככה, נכון? אף אחד לא ב-א-מ-ת חושב ככה, לא?
    כלומר,
    הרי עברנו די מזמן את הקטע של לחשוב שהחיים הם סרט, זה הסתיים איפשהו סביב גיל 16, יחד עם האיש הראשון מהמין השני שפגשנו. אף אחת לא באמת חושבת ששמלה לבנה זה האושר בהתגלמותו (אחרת מה הפואנטה בלשכור אותה לערב אחד)
    ומה שמכל זה כן נשאר, אולי, הוא קצת אבק של חלומות.

    כי בכל זאת, משהו מרגיע בשגרה, משהו נעים במסגרת, בתנאי שהיא מאפשרת בתוכה שינויים, ופריצות, והתפתחות, ודברים. מסגרת שהיא בסופו של דבר מהווה דבר שהוא יציב וקבוע, עוגן.
    וברור שיש עליות ומורדות, וברור שלפעמים קשה, ולפעמים קשה יותר, ושאני מספיק מסובכת לעצמי, כך שלהוסיף גורם זר למערכת רק יסבך את העניינים.
    אבל לפעמים החיבוק הזה, המוכר, הוא כל מה שצריך כדי להרגע, כדי להשאיר את כל השאר בחוץ.

    אז משכנתא.
    אז ילדים.
    כי אם לא היו החלומות האלו, של נצח ואושר ועושר, אף אדם ריאלי לא היה עושה את זה,
    והמון מאמץ. ברור.
    המון.

    ולפעמים זה הזכרון של מה שהיה בהתחלה שמחזיק חלק מהעניין.
    ראיתם פעם זוג זקנים יושבים על ספסל ומחזיקים ידיים?
    אי אפשר לא לחייך לזה.
    וברור, ברור שהם רואים אחד בשני את מה שהם היו לפני חמישים שנה, ויש בזה משהו שהוא לא פחות חלום, ולא פחות טפשי, אבל קיים.
    ומדהים.

  16. מיה-תפסיקי למחזר חומרים. תתחילי לחשוב קצת על כיוון חדש. משעמם לי

  17. מיה יקרה תודה על עוד מאמר שלך שהזרים אותי היישר למקום שבו אני חושב מחשבות.
    המקום הזה זה למעשה הכיסא שלי במשרד. לבד בחדר, פרוטקציה של מנהלים 🙂 וזמן לחשוב.
    כולם מסביבי עמלים כיוון שיום שחרור המוצר הולך וקרב (היום, למעשה) ואני הוגה.
    המלה הוגה מזכירה לי לפעמים יונה. הוגה, הומה, עולם האסוציאציות התלוש במיוחד שלי.
    החברה הראשונה שלי שהיא היום פסיכולוגית קלינית מדופלמת (ואני מטופל קליני מדופלם, אירוניה משעשעת בגרוש) אומרת שעולם האסוציאציות הזורם והנוזלי שלי היה מזמן לי מעון של קבע בכל מרפאה לחולי נפש בה זכתה לעבוד בעבר.
    היא גם זו שבגיל 16 אמרה לי “שחר, הוליווד הזו הרסה לנו את החיים”. ואני בדיוק כמה דקות קודם ליקקתי בפעם הראשונה ערווה נשית (ערווה? איזו מילה מוזרה. נגיד פשוט כוס אז) וכולי עוד הייתי בפורמונים בטעם ובריחות ובתחושה שהיי, גם אני סרט כחול. אז מה פתאום היא מדברת לי על הוליווד?
    אז אמרתי, “כן כן?” והיא הסבירה. אורגזמות תמיד גרמו לה למחשבות יצירתיות כך גילתי.
    “אתה מבין” היא אמרה לי בעודי בין רגליה “מכרו לנו חלום אידילי לא בר מימוש, וכולנו נחיה בתחושת החמצה כי הוא לא מושג כלל”. הנהנתי והסתכלתי שוב. כמה יפה הוא הכוס הנשי חשבתי. כה יפה.
    שפתים כאלה. ועוד שפתים. ולה היה דגדגן גדול, למרות שבזמנו לא היה לי למה להשוות. רטוב וריחני. ולא שעיר במיוחד. לכן כנראה תעשית האושר הפיקטיבי ההולויודי מלווה אותי עם תחושת החמצה כבר מאז, ואיזה 11 שנים טובות חלפו. כמובן שהמצאתי הכל, לא הייתה חברה, לא סיפרה בזמן שלקקתי לה בעוז, פשוט זה הוסיף איזה נופך משובב לתיאור ההסכמה שלי למאמר שלך, לא כך מיה? טוב, האמת שכן הייתה חברה (פעם, מזמן) והיא כן פסיכולוגית. אבל זה בכלל הייתי אני שאמרתי לה על תעשיית החלומות מפלסטיק שהולווד מוכרת לנו ולכן לא נהיה מאושרים לעולם.
    היא לא הקשיבה. בדיוק מצצה לי בפעם הראשונה. ואיך שהתחלתי לגמור היא קיבלה עוויתות הקאה וברחה ואני נמרחתי כולי. טראומה רצינית.. עוד שטויות ממוחי רבוי האסוציאציות.
    ואתמול הבת שלי בת השנה וחצי הייתה נורא חולה בפעם הראשונה. וצרחה וצווחה ‘איי איי’ כל הלילה.
    והתינוק שעוד מעט בן חודשיים צווח בהרמוניה. ואני חשבתי… מה אני עושה כאן?
    באף סרט זה לא נראה ככה. והחזה של אישתי שפעם היה גדול ענק ומפתה (אני סאקר רציני של חזה גדול) מגיע עד הריצפה גם כשהיא עומדת. והילדה ישנה אצלי במיטה זה שנה וחצי, והיא בת שנה וחצי. דהיינו שנה וחצי ישנה תינוקת אצלי במיטה. ואם אישתי תחליט שגם התינוק צריך לישון שם אני חוזר שוב לסלון.
    מה אני עושה שם? ככה ניראת אהבה? זה מה שקניתי מתחת לחופה?
    ולפני שהילדה נהייתה נורא חולה אחות של אישתי התחתנה. והלכנו מוקדם כי הילדה הקיאה על השולחן. והם נראו מאושרים. ורקדו. ושתו. וגם אני הייתי שם לפני שנתיים וששה ימים התחתנתי.
    החיים נוזליים. זה אף פעם לא כמו הסיפורים שקראת. או כתבת. או חלמת.

    לי דווקא היה חלום הוליוודי של אהבה. אושר ואושר ועושר (לפחות העושר התממש).
    שוב אני מדבר הרבה מדי.

    ויש לי עוד המון להגיד. רק התחלתי… אבל מוטב שאשתוק. זה בטח לא מעניין ממש.
    חיוך לכולכם.

    שחר

    • תמשיך שחר
      אני מקשיבה
      {}

    • רגיש וחרמן

      אתה זקוק לכמה הצלפות טובות בתוסיק ממישהי לבושת לייטקס שחור.
      או אז תבין עד כמה אתה באמת בברוך.

    • ג'ו המבתק

      אתה לא נורמלי, אתה – דווקא כשהתחיל להיות מעניין אתה צועק “קאט”? לא, לא. תמשיך שחר. נעמי ואני מקשיבים בעניין רב. כל עוד אתה לא מתחיל עם מהדקי סיכות וקוביות קרח, אני איתך בעניין רב

      נו?

    • מלכת הלילה

      זה מעניין מאוד,אני גם בעד שתמשיך.
      למרות שזו סטירת לחי,לי,הצעירה שעדיין
      מאמינה

    • די עם היבבות, גם לאשתך זה לא פיקניק. אם לרגע תחשוב גם קצת עליה או על הילדה שלך תבין שאתה לא לבד.
      שדיים זקופים זה נחמד. רק נחמד וזהו. יש הרבה ויתורים כשילדים נכנסים לתמונה ואם אתה באמת מנהל אז היית כבר צריך להבין מזמן שהחיים זה לא הוליווד!
      אתה לא נשמע טיפש, אז המסקנה היחידה שאליה הצלחתי להגיע היא שאתה אגוצנטרי להפליא!
      פויה עליך! לא מגיעה לך משפחה!

  18. יש לי מחשבה אחרת.
    יש מקומות שבהם אנשים מוקפים ביומיום באנשים מכל הסוגים ובכל המצבים. אם, נגיד, נולד ילד מפגר לאיזו משפחה, אז הוא חי איתה בבית. ואם מישהו משתגע, איכשהוא מתמודדים איתו גם במקום שהוא חי בו. אנשים שמזדקנים נשארים ליד הצאצאים שלהם.
    וככה כל אדם בריא וצעיר רואה מולו כל יום גם את המפגרים המשוגעים והזקנים. והחולים. והעניים, כמובן. אולי יש כפרים ערביים שבהם זה ככה. אתה יוצא בבוקר מהבית ומדי פעם רואה דוגמאות שמזכירות לך שזה שאתה צעיר ובריא זו סיבה ע-נ-ק-י-ת להיות מבסוט…
    הוליווד באמת הרסה לנו את החיים. מפני שבמקום להשוות את המציאות למציאות, אנחנו משווים אותה לפנטזיה. נכון שאנשים פינטזו גם לפני הוליווד. אבל הצד הנורא של החיים היה זמין כמו הצד המפונטז שלהם, וככה הם קיזזו אחד את השני…

    • אם מה שהרס לכם את החיים, זו הוליווד, אתם בוכים על צרות של עשירים
      במחשבה שניה, בעצם טוב לכם
      כי הדבר הכי גוע שאתם מדמיינים לעצמכם הוא התנפצות אשליות הפלסטיק
      שמכרו לכם בגרוש וחצי (לא כולל פופקורן).

      נכון, הפנטזיה היא לעולם משהו בלתי מושג, היא משהו לשאוף אליו, אבל לא בהכרח להגיע אליו
      אבל אם זה מה שלימד כמה אנשים להיות יותר קשובים זה לזו או לאחרים, דייני.
      האמת היא, שכמו שצופי קולנוע לא הופכים לרוצחים סדרתיים אחרי צפיה במת לחיות/שליחות קטלנית/קופיקאט, וילדים לא הופכים אלימים רק בגלל שהם רואים את ווילי קויוטי זורק משקולת על הרוד ראנר, אז גם אף אחד לא הופך לרומנטי יותר בגלל אישה יפה, או לחלופין בזכות היפים והאמיצים. זו פנטזיה!!

      הקסם של פנטזיה הוא בהיותה רחוקה, שונה, אחרת וכן, גם בלתי מושגת
      תפסיקו לשאוף לקיים חלומות ורודים, אחרת תצטרכו למרוח וזלין על עדשות עיניכם כדי להשיג את האפקט הרצוי מהנרות הריחניים שהדלקתם באמבטיה…
      אם הוליווד היתה משקפת את השגרה, בסרט של שעתיים הייתם רואים אנשים קמים בבוקר, נכנסים לשירותים, יוצאים מהשירותים, מלבישים את הילדים, אוכלים ארוחת בוקר, נכנסים לאותו, ועומדים בפקקים. במשך שעתיים.

      זה פשוט לא מוכר, כל הסיבה שאנחנו מוכנים לשלם כדי לראות את העולם הזה (אתם אולי מוכנים, אני לא משלמת 30 שקל כרטיס, 12 שקל חניה ו- 15 פופקורן בשביל אף אחד…), היא שמדובר בפנטזיה, בקסם, בבריחה מן המציאות שלנו. כמו לראות מופע קסמים. כולנו יודעים שזו אשליה, אבל זה בכל זאת מרשים ומלהיב.

      החיים שלנו הם שגרה אחת גדולה, כשלפעמים אנחנו מהנדסים לעצמנו איזה הפקה שוברת שגרה כגון בר-מצווה-חתונה-ברית, וכמה אירועים כאלה כבר יש לנו??
      ליאת אמרה ששמלה לבנה היא לא האושר – היא צודקת – השמלה היא רק מטאפורה וסמל, פריט טקסי ותו לא. אחרי שהשמלה חוזרת לגלית לוי, נשארים עם החיים הפריטיים, שבהם לכולנו יש חשקים ואי חשקים ודרישות ושגעונות וריחות כאלה ואחרים

      ובתשובה לשאלה בת האלמוות “תגיד רפי, שגרה זה רע?”, אני עונה, שגרה זה לא רע, כל עוד מכירים בהיותה מסגרת, וחיים איתה בשלום. ומידי פעם אפשר גם להגיב לבקשות בנוסח “תרגש אותי, תחדש לי”. והנה, לבחורה בפרסומת הספיק כוס נס (של עלית!) ורוגאלאעך.

      אז שלא תבינו לא נכון, גם למייקי יש דרישות, כמו למלכה, כמו למיה, כמו לכולנו. ונס של עלית לא שובר *לי* את השגרה עם כל הכבוד, אבל די להתבכיין. חליק. הבנו.

      באמת.

    • מש-תמ-צ-מת

      ולוותר על יחסים בגלל חלום, ולהמשיך לקוות שהחלום הזה יתגשם, זה לעניין? אני לא יודעת. לחזור למישהו בגלל שהוא מקסים וחבר טוב, אבל לא “עושה לי את זה” בקטע הכימי, זה לעניין? תגידו אתם. לא הבנתי את הטענה של מיה. היא התחילה בביקורת על הפנטזיות של הוליווד, אבל גם לאהוב בגדול ולשבור צלחות ולהתפייס זו קצת פנטזיה , לא? כמה זמן אפשר לחיות ככה? זה אולי נותן קיק, אבל קיק של חודשיים גג.

  19. ההיא שהלכה

    המממ.

    פעם אחרונה שמישהו הזכיר זוגיות לידי הבטתי בו בבוז והלכתי ממנו. אני חושבת שהוא עדיין מחכה לי שאשוב, הוא אמר שאני אהבה של פעם בחיים. ולחשוב שהחיים שלו הסתיימו בגיל שבע עשרה. עצוב.

    לא הבנתי מהו אושר. ראיתי את הסרט, התאהבתי ברעיון, נחבטתי במציאות. אז מה באמת גורם לנו לאושר? כל כך הרבה דברים ועם זאת כל כך מעט. למרות שבזתם יפה כל כך לתעשיה הממוסחרת שמקנה אושר חומרי, תחשבו לרגע, שאילולא יכולתכם הכלכלית לרכוש את הספר/סרט/הצגה לא הייתם מגיעים לחיוך המטופש שנמרח לכם על הפנים. בנינו, יש כאן מישהו שישבה ב”חברות הכי טובות” ולא הרגישה מאושרת? ואגב, וקסמן וקרן מור, אני מכירה שתיים שלא מצצו מעולם והתחתנו. נשבעת.

    נכון, נשים לא קונות את ההצגה, אבל משהו מדהים במערכת יחסים היא הנתינה והיכולת לקחת בחיוך מנומס, חושף שיניים קטנטן. מספיק צביעות. אני רוצה שהבחורה שקבלה פרחים וטבעת יהלום שמונת אלפים קראט (או משהו בומבסטי כזה) מאהובה הרגעי ולא הזילה דמעה שתקום. אני לא קונה את ההתחסדות הזו.

    נכון, אני מודה, שאהבה לא נמדדת בחומר. בדרך כלל, אני גם לא יודעת לזהות אהבה. אני יודעת שברגע נתון טוב לי ואז ברגע אחר נגמר לי. אבל בזמן שהיה טוב, רגעי האושר היו רצופים בחומר ורוח גם יחד. הם באים בצמדים, לבושים מכנסי עור שחורים ועושים תנועות מגונות מפתות.

    הנה משהו שאני מסכימה במאת האחוזים איתך, מיה. תעשית הקולנוע מייפה מציאות, צובעת בורדרד מתקתק עד כדי תחושות קבס. קיבינימט, הנשים הללו לא למדו שמי שהולכת לישון עם איפור בלילה קמה עם קמט נוסף בבוקר? (לא שאני מבינה בזה כל כך. אמי אמרה לי כשהייתי קטנה ורציתי נורא להתאפר. ניסיתי פס שחור בעינים וזה עשה לי תחושת בשלות שלא הייתה בי. מאז, איפור הוא רק תיאורטי אצלי). ואסור בתכלית האיסור להתנשק כשמתעוררים. יאק. תחסכו מאיתנו. וסקס, תמיד טוב אחר ניפוץ צלחות (לא שאני מבינה גם בזה, ככה השמועות גורסות J).

    בכלל, משכנתא בעיני מעולם לא סימלה אושר מזוייף או אהבה גדולה או משהו בסגנון. היא רק מקבעת אותי למקום אחד, מציאות אחת. אני לא חושבת שזה בריא לי, אני עדיין מעדיפה לקום וללכת. למרות שאמי הייתה בטח אומרת “אוי. הלב הלב. מי יתחתן איתך?”. באמת מי.

  20. רגע,
    שנייה.
    אז מה?
    הפנטזיה לא קיימת?
    אין אהבה בעולם?
    כי אותי לימדו אחרת.

    מחשבה אחרת:
    אחת הבעיות הכי גדולות, לדעתי, בעולם שאחרי מהפכת המידע, הוא שילדים לומדים על העולם מסרטים ומטלוויזיה לפני שהם מתנסים בו בעצמם.
    אני, למשל, וזו עובדה, שואבת את הידע במיני שלי מסקס והעיר הגדולה…
    באיזשהוא מקום שכחנו שמדיומי התקשורת למיניהם מחקים את החיים ולא ההיפך…

    השאלה היא אם הדור שלי גדל על מושגים מעוותים, או שבשלב מסוים אנחנו לומדים לעשות את הדיכוטומיה ?

    לי קצת קשה עוד לענות על השאלה, אבל ברגע שתהיה לי תשובה…

    • כן

      אם הידע המיני שלך מבוסס על סקס והעיר אז בעצם אין לך שום ידע מיני…

      אם מה שאת יודעת על מערכות יחסים-נישואין-גירושין-ילדים מקורו בסעיפי הסעיפים של ויוה ושות’ אז את עוד לא יודעת כלום על כלום בעצם.

      טלויזיה (וקולנוע) היא לא מקור טוב במיוחד לאינפורמציה על החיים, ובטח לא מקור טוב במיוחד לאינפורמציה חינוכית או לימודית או משהו כזה (כי אחרת איך את מסבירה את “המיליונר” ובני דודיו?? )

      דוסים אולי מסתמכים על מקורות מידע חיצוניים בניסיונם להבין מה קורה לאנשים שחיים, אבל כדאי יותר שתסתמכי על מידע שתאספי בעדינות מהסביבה הקרובה (אמא, אחיות, חברות, וכו’) מאשר מאיזו תיזה פיקטיבית על החיים, שבינה לבין חייך האמיתיים – ובכן, לא הרבה.
      מומלץ גם לאמץ גישה קצת יותר מפוכחת לחיים, ולהשתמש בהרבה אינטואיציה ושכל בריא, זה הרבה יותר יעיל ממודלים טלויזיוניים כמו בוורלי, ימי חיינו או משפחת קוסבי…

      והרשו לי לצטט את ג’וליה באומרי – “ויפה שעה אחת קודם”.
      * : – ) *

      • “דוסים” מסתמכים על מקורות מידע חיצוניים כשהם מנסים לברר אם יש אלטרנטיבה למודל שהם מכירים היטב מסביבתם הקרובה.
        והמודל שהם מכירים מסביבתם הקרובה מתייחס לזוגיות כאל דבר קדוש. גבר מקדש אשה ומאז היא שלו והוא שלה. גם שם יש בעיות כמובן, אבל לא תמיד מדברים עליהן …

        מעבר לבעיות, יש איזו שאיפה לטוהר, שהעולם החילוני המפוכח ויתר עליה מזמן.
        החלום הדתי הוא אולי האכזרי מכולם… אכזרי יותר מכל סרט הוליוודי…מפני שהוא מבטיח גם את העולם הזה וגם את העולם הבא… ועם כל זאת הוא מעיז להתממש מדי פעם. לא פעם. במו עיני ראיתי. הוא דורש משמעת. שליטה עצמית. אמונה.
        כמו ספורטאים שמאמצים אורח חיים סגפני כדי להיות במיטבם ברגעים הקובעים… במיטבם מבחינה מנטלית.
        אבל עזבו, זה נושא לדיון אחר.
        בכל מקרה, סקס והעיר הגדולה היא סדרת התרחשויות נטולות תקוה, אף אחת מגיבורותיה לא מוצאת אהבה. ..גם אלי מקביל לא מוצאת אהבה. ..ביום שהיא תמצא אהבה שפויה מהחיים הסדרה תאבד את זכותה להתקיים… בקיצור, כדאי להפריד בין ההתרחשויות הסהרוריות הללו לחיים, ויפה שעה אחת קודם.

    • פיצית

      פישי יקרה,

      ככל שהולכים ונכנסים לזה, זוגיות ארוכת טווח ומשכנתא, נראית כמשהו שדורש הרבה עבודה.
      במגזרית אומרים את זה “עבודה על המידות” 🙂 (מגזרית היא שפתם של בני המגזר הדתי 🙂 ) .
      זו עבודה שאני מוצאת אותה די נעימה ברוב המקרים, לשמחתי עוד לא שברתי צלחות על בן הזוג שלי (כן, וגם האמהות שלנו עדיין לא שברו צלחות בטקס אירוסין רשמי ומיותר 🙂 ) ולא שזה לא מפחיד אותי לריב איתו מריבה “אמיתית” אבל זה נראה לי גם חלק מהעניין ומהבניה של הקשר הזוגי (ואם לחזור לרגע למושגים מגזריים – חלק מבניית הבנין, הבית היהודי הכשר 🙂 ).

      ולגבי המיניות ושאיבת המידע מ”סקס והעיר הגדולה”. אז ככה:
      לפחות לפי הצהרתם, רובם המכריע של המשתתפים הפעילים המגיבים כאן, איבדו את בתוליהם לפני פרק זמן בלתי ספיר בעליל, והידע והנסיון המיני שלהם לא בא להם ביום אחד, כמו שזה לא בא לאף אחד (טוב, יש כאלו שהם בטח מוכשרים מלידה, לרוב האנשים לוקח זמן ללמוד).

      מהסיבה הזאת אתם מדברים במישורים שונים לגמרי מהותית.

      רוב הסיכויים שאם תישארי עמוק במגזר ותלכי במסלול הבטוח של שירות לאומי במקום מוגן, מדרשה לבנות ותואר ראשון בבר אילן לכל היותר (בחורינו המצוינים מעדיפים אותן במכללה להוראה אם את דווקא רוצה להעלות את רייטינג השידוכים שלך 🙂 ) השותף המיני שלך יהיה חסר נסיון כמוך, וחווית הגילוי שלכם אחד את השני עשויה להיות(בעזרת ה’ 🙂 ) דרך ארוכה שרובה נעימה ומענגת.

      רק זמן והרבה סבלנות, ובאמת שאין לך מה להילחץ 🙂

      • פיצית, כדאי לזכור ש-
        אין דבר כזה “שירות לאומי במקום מוגן”. במקומות הכי מוגנים (הדרכה במדרשות ליהדות, למשל) יכולים לקרות כל הדברים. עם השנים אני יודעת יותר ויותר.
        המחשבה ש”בעמקו של המיגזר” (בזמני לא קראו לזה ככה… קראו לזה “הדרך”… מי שהולך “בדרך הנכונה”…) – הכל תמים ובטוח ומוגן, היא אשליה מסוכנת.
        בני אדם הם בני אדם , יצרים ורשעויות שונות מתקיימים בכל מקום. “הדרך” איננה תמיד חממה מוגנת, כמו ש”בחוץ” זה לא בדיוק ג’ונגל פרוע… בקיצור, לא כדאי לוותר על מנגנוני ההגנה הטבעיים גם כשאת בתוכה…

        • פיצית

          בתור אחת שעברה כמעט את כל ה”מסלול” שאמור להוביל אותך בדרך הבטוחה היישר לזרועות הנסיך המזוקן הממושקף והמכופף
          (עם כיפה בגודל צלחת מרק מינסטרונה לפחות 🙂 ) ולביצוע תפקידך הנשי בבית היהודי הקם ומקרב את ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

          אז נכון, אין שירות לאומי במקום מוגן. לא למדתי בבר אילן – יש גבול גם לסבול את איזור המרכז וגם ללמוד במקום שנראה כמו סניף בני עקיבא שלך?

          אבל אני חושבת שהמסלול הזה ברוב המקרים , בפרט אם את ממלאת את יעודך ומתחתנת תוך 2-3 טוב נו גם 4 שנים אחרי התיכון זה בסדר, עם בחור טוב, שומר על רוב הבחורות (וגם על הבחורים) עמוק בתוך המסגרת המגוננת והחמה. ואני לא לגמרי בטוחה שזה רע.

          ברוב המקרים מי שעושה את התהליך החוצה מחיקו החמים והביצתי של המגזר, ואני מדברת כאן על בנות בעיקר, הן או כאלו שזה בער בעצמותיהן גם קודם, או שעם השנים שעוברות אחרי החממה והראיה וההתפכחות ש”לא הכל זה כמו שלימדו אותנו” ו”שהשמים לא נופלים אחרי שמתנשקים בפעם הראשונה” – אלא אם בן הזוג שלך קטף בשבילך יותר מדי כוכבים ופגע ברקמה העדינה של מבנה השמיים.

          אני רואה הבדל של שמים וארץ במגזריות של החברות שלי ושל כל הסביבה בעצם בין החברות שלי שאצו רצו להתחתן בשנים הראשונות שאחרי התיכון, ובין אלו שהמשיכו ל”התברבר” בשטח.

          ואגב אסתי, עד היום אומרים ברוב המקומות “הדרך הנכונה” –
          מגזריים, ככינוי לדתיים הוא מטבע לשון שהטביע אחד מחברי החילוניים הטובים ביותר,לפני די הרבה שנים, ברגע של נסיון להגדיר אותי. מאז הפצנו את הביטוי ברבים (ואם מישהו רוצה לטעון לבעלות עליו, אני מראש מורידה את כיסוי הראש שאין לי)
          והוא די נחמד בסך הכל ,לא?

          וכמו שאמא שלי תמיד אומרת
          “יום טוב, וכח לעשות מצוות”

          • פיצית,
            באמת נראה לך שאם הייתי בת אולפנה צנועה וחסודה (במגזרית, כמו שהיטבת להגדיר(-:),הייתי מגיעה לבננות?
            צר לי לשבור לך ולאסתי אשליות, אבל המסלול שלי הוא ממש לא מה שתכננן לי…
            יותר בכיוון של צבא, והאוניברסיטה העברית (בר אילן?!?)…
            אני לא יוצאת מחיקו החמים של אף מגזר, כי החברה שאליה אני שייכת מעולם לא הייתה ממש בתוכו…

            וטוב שכך(-:

            • אני תכננתי לך מסלול? חס וכרפס. אבל מסתבר שאני ופיצית כן היינו בעברינו בנות אולפנא חסודות, על כן את יכולה לראות בדברים דיון בינינו, שלא נוגע לך….
              אם כי אני מתקשה לחשוב שהחברים החדשים שתכירי יום אחד בצבא ובאונ’ העברית (גם אני למדתי בה. וגם בבצלאל , תארי לך, מקום שבעיני האולפנא נחשב מוקצה…) יש להם היום חיים דומים לשלך גם בתור תיכוניסטים… שאת הידע המיני שלהם, למשל, הם שואבים רק מ”סקס והעיר הגדולה” כפי שסיפרת על עצמך… כך שהחלוקה המיגזרית אולי קצת יותר מסובכת….

              • פיצית

                אסתי וגם פישי (ובכלל כל מי שהדיון הזה מעניין אותו 🙂 )

                אז סתם הערה לסדר, במסדרונות בצלאל מסתובבים כמה מגזריים תורנים בכל מחזור, ורק שתדעו שפעם לפני כמה שנים כשסיימנו את השירות הלאומי
                (שנתיים רחמנא ליצלן, לא בזבוז זמן בדרך להתכוננות נאותה לחיי משפחה?) פגשנו חברה שלי ואני את אחד הרבנים מהאולפנא. הוא שאל אותנו בחביבות מה אנחנו עושות בשנה הבאה, אני עניתי שאני הולכת ללמוד במדרשה ליהדות, ואילו חברתי אמרה שהיא הולכת ללמוד בבצלאל. להפתעתי הרבה, אמר לי הרב שבצלאל עדיפה ממדרשה ליהדות!!! יען כי היא לפחות מקדמת אותך במסלול לרכישת מקצוע מפרנס ומכניס, ואילו התברברות במדרשה ליהדות, לא ממש תוסיף ורק תרחיק אותי מהאפשרות לפרנס בן תורה שישב וילמד בזמן שאני אלמד כיתת ילדים צווחנים בבית ספר נועם.

                ועוד דרך אגב אחד, עם ברייטינג שידוכים עסקינן, לרבות מחברותי לאותה מדרשה, קשה עד היום למצוא בחור שיהיה מספיק פתוח לעובדה שגם אשתו יודעת לפתוח דף גמרא, וכשהוא מקריא לה פסקאות מהרב קוק, היא מסוגלת אפילו להתווכח איתו על דרך הפרשנות. אין להם בעיה שתהיה רופאה, אשת מחשבים וכמובן מורה, אבל שתתעסק בתחום שלהם? בלימוד תורה? חליק.

                אבל לעצם העניין, המגזר הדתי, שלא כמו שחלקים ניכרים בציבור הישראלי נוטים לראות אותו, הוא הדבר הכי רחוק ממקשה אחת.

                בלי להתייחס בכלל בדיון למגזר החרדי, אלא רק למה שנהוג לכנות “הציונות הדתית”, הזרמים נעים מ”מרכז הרב” וצפונה, עד למימד ונתיבות שלום, כהגדרה דתית חברתית(ולאו דווקא פוליטית).

                היום יותר מתמיד, קל להיות בלי ולהרגיש עם. יותר ויותר דברים “מתעכלים” במגזר מאשר פעם. ברחובות ירושלים בעיקר מסתובבות מאות מגזריות עם מכנסים שמרגישות לא פחות מגזריות מכל בת אחרת בחצאית.

                וכן, גם היחסים הזוגיים (שלשמם התכנסנו כאן, לא? ) נראים אחרת. פחות ופחות אנשים מחכים “עד החתונה” או שלפחות “מרשים לעצמם” ללכת כמעט עד הסוף.
                וללכת יד ביד ברחוב או חבוקים זה גם כבר “בסדר” בחלקים מסוימים של המגזר,
                ובחושך של הסינמטק או של קולנוע גיל ורב חן…

                נראה כאילו באמת אפשר להשתייך למגזר ו”להרוויח” את מה שהשתייכות למגזר נותנת לך, ומן הצד השני לחיות אחד את החיים שלך בלי שאף אחד נכנס לך לבגדים או לחדר המיטות.

                אבל מי האמין בגיל 16 שככה אני אחשוב או אתנהג היום?
                לאלוהים הפתרונים 🙂

                • “לפרנס בן תורה”?? חליק, אצלנו אף אחד לא העיז להגיד שזה הייעוד שלנו…. טפו, שילך לעבוד, המאנייק… (אהממ… נסי לא להזדעזע…)
                  עזבי, נו, חברה של סכיזופרנים… רגעים נדמה לך שאתה “מרוויח” מכל העולמות, ורגעים אחרים – שאתה משלם את כל המחירים ולא נהנה מאף אחד מן ה”רווחים”…
                  ודווקא ברגעי האמת, בצמתים החשובים, אתה יכול להתבלבל לגמרי, כי יש יותר מסדר עדיפויות אחד. ואז אתה מבין שאתה לא יכול, ואולי אף אחד בעצם לא יכול,
                  להכיל את כל העולמות האלה במקביל… כך שבסוף אנשים עושים בחירות מאד ברורות ומאד פרטיות, מסיבות לגמרי פרטיות, וכל העניין המיגזרי בטל ואיננו.

                  • פיצית

                    אולי עכשיו כשמצאתי מישהו שהוא מגזרי בדיוק כמוני, בצורה שלא חשבתי שבכלל יכולה להיות, אז קצת יותר נוח לי עם המיקום שלי, כי אנחנו במסגרת הזוגיות שלנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים פנימה, ולשדר החוצה את מה שהמשפחות וה”קהילה” רוצה שנשדר.

                    אבל עד לא ממש מזמן גם אני הרגשתי שתעצרו שניה את העולם, ותבטלו את כל המגזרים השונים וכל החלוקות האלו, ותנו לי לחיות איפה שאני רוצה, עם מי שאני רוצה ואל תסתכלו לי לא על הצלחת, לא על אורך החצאית השרוול או המכנסיים, ובטח שאל תיכנסו לי למיטה. אבל אף אחד לא ממש הקשיב, והצורך מסביב לחלק למגזרים, ו”אולי את מוכנה להחליט איפה את?” או “יש קבוצת תמיכה לחוזרים בשאלה” או “אם את בפנים אז תקבלי את כל החבילה” וכל הלחצים שמסביב שמתחברים עם כל הלבטים שבפנים. בקיצור בלגנים.

                    אבל ככה זה אנשים שלא הולכים ישר בתלם.

                    ומנייאקים? זאת הקללה האהובה עלי 🙂

                • השושנה והאבן

                  לעונג, לעונג, לעונג, לעונג לי לקרוא אתכן, מגזריות חביבות
                  אני, חילונית בת חילונים, תל אביבית בת תל אביבים, מרגישה יותר קרובה אליכן מאשר לכל בנות ה”מגזר שלי” בפורום. אולי כי אף פעם לא הצלחתי להפנים באמת את הקלילות בכל מה שנוגע ליחסים עם גברים? אולי
                  בקיצור, בתור מי שכמעט לא מכירה דתיות (חוץ מכמה מתפקרות), טוב להיפגש, ולו בפורמט וירטואלי

                  • פיצית

                    בנימה מגזרית חסודה וצנועה.
                    גם לי נעים לראות שלא לכל החילונים יש זנב וקרן על המצח, סנטימטר מהעגיל בגבה. 🙂

                    ובכלל
                    שבת שלום ומבורך 🙂

                  • את יודעת, זה מעניין. אני זוכרת כמה הפתיע אותי לגלות את קוי הדמיון הנפשיים שחיברו בין החברות הדתיות שלי (דתיות מן הזן ה”חדש”, הביקורתי והעצמאי…) לחברות שהכרתי בפעילות ב”שדולת הנשים” בירושלים, פמיניסטיות חילוניות שהיו בטוחות שהדת היא המייצג הכי מובהק של שוביניזם בארץ…
                    והנה, במבט מקרוב, אצל אלו ואצל אלו היתה אותה חירות פנימית, אותה עצמאות, שקשורה לחיים שאינם מוכתבים ע”י נוכחות גברית. אצל אילו זה נבע מהבחירה בפרישות מינית (עד שתכרנה את האהוב שתינשאנה לו) ואצל אילו זה נבע מן המצב ההפוך, שכלל לפעמים חירות מינית מוחלטת, אבל לא תלותית…

  21. מייקי היקרה…
    ח-כי-י רגע…
    כן, אני רואה סקס והעיר הגדולה.
    אבל מאיפה הבאת את כל השטויות על ויוה ודומים?? ?
    הצילו…
    אין דבר רחוק ממני יותר מזה (אני אפילו לא מרשה לאחותי הקטנה לראות “בובה פראית”,מרוב שזה מתועב ומשחית בעיניי…)
    מה שניסיתי לעשות זה להביא איזושהיא אמירה, מנקודת מבט קצת שונה מרוב האנשים כאן, אולי גם מדור אחר.
    ועוד משהו-
    כן, כנראה שאני צעירה ממך ומרוב הבננים בלא-מעט שנים, אבל, תתפלאי, גם בני 16 מסוגלים לנהל דיון תרבותי, ואפילו ברמה מסוימת…
    אז בבקשה-טיעונים זה דבר לגיטימי, אבל וותרי על הגישה הפטרנליסטית!

    • מייקי

      פישי יקירתי – אם קראת בדברי התנשאות – אנא קראי שוב

      אני בסך הכל מנסה להעביר מסר עם איזו קריצה, כזאת למשל: ( – ;

      תסתכלי לעיל על תגובתה של אסתי לדברי, שהצליחה לתרגם את המסר שלי למילים של אסתי (שהן כמובן פחות ציניות ויותר מדוייקות משלי). את אולי לא צופה בויוה אבל יש רבים (ורבות) שכן, ושבכלל עבורם הטלויזיה היא מקור למודלים לא מוצלחים. את בעצמך טוענת כי ויוה היא מודל רע, ואני אומרת כי גם האחרים לא יותר טובים – גם אם משובבי נפש ומשעשעים כמו סקס והעיר….

      שוב, קראי את אסתי – יש מודלים טובים הרבה יותר בסביתך הקרובה אם תקשיבי ותגששי.
      זה כל מה שאמרתי. בחיי.
      באמת, עכשיו תקראי שוב, ותגישי מסוכם על שני עמודים עם דוגמאות ומובאות מהחיים
      סתם, הנה, גם זאת היתה קריצה 😉

    • אליזבת

      אוי גיל 16…הגיל בו טועמים לריאשונה את טעמה של בחינת הבגרות (?) או שמה טעמה של נשיקה..(לרוב יש טוב במיוחד אם בן הזוג הואיל בטובו לטעום פרי הדר לפני ביצוע התהליך )..

      אני אישית בת 16, אתאיסטית (אתאיסטים האילו משהו ,אין להם אלוהים) מתל אביב.
      שאלה לי אליכן,
      ניסיתן פעם לכתוב מסמך המערער על טענת קיום האל? לא משהו חפיפניקי, אלא רציני. עם מחשבה רב, השקעה…הומור. נכון שהאקסיומה הריאשונית של חייכן היא: האל קיים, האל יצר את העולם הזה, האל העניק לאדם מערכת חוקים אותה עליו לבצע ,בבחירה שלו.
      אבל, מכאן נובע כי אם תנסו לערער על הטענה, משהו במאמר המגן על הדיעה ההפוכה ייצא מעוות. כלומר, מהותית לא נכון. הטענות שתשטחו במאמר לאו דווקא לוגיות, כי לטעמי אי אפשר לנסות ולהוכיח את קיום האל בצורה “לוגית”. ראה הדוגמה המגוחכת של שטייניץ…

      לא מבינה למה לברבר כל כך הרבה על להזדיין לפני או אחרי החתונה…והרי, לא מהותי יותר לנסות ולחשוב האם האקסיומה של חייכן עליה אינכן אפילו מנסות לערער (האל) נכונה בכלל?
      לרקורד..
      אם הייתי מאמינה באל כפי שמוצג בדתות המונוטאסטיות, בחיים לא הייתי בוחרת למלא אחר צויו תחת מטריית החברה הדתית (אותה אני מכירה טוב מאוד). החברה הדתית היא גלותית ברובה, לא נוטה לפתיחות ולליברליזציה , ורוב חסידיה נוטים ללכת שבי אחר עדת “חכמים” שמחליטים מה שטוב או לא טוב לעשות…על פי חוקי תורה. לא הייתה לי בעיה עם זה אילו לפחות לאנשים הייתה מידת ביקורת מינימלית לרבניהם, אבל המצב הוא לא כזה.
      איזו מן החלטה מטופשת היא שנשים לא מחוייבות ללמוד גמרא כי “האינטואיציה הנשית ברובה גבוהה מספק כדי שלא להזדקק ללימודים מאין אילו”?

      • “ניסיתן פעם לכתוב מסמך המערער על טענת קיום האל? לא משהו חפיפניקי, אלא רציני. עם מחשבה רב, השקעה”
        איזה פיזיקאי חשוב, אני לא זוכרת כרגע איזה (אף פעם לא הייתי מוצלחת בשמות של מדענים), פרסם ספר שבו הוא מוכיח דרך הפיזיקה, הביולוגיה והמתמטיקה דווקא את קיומו של האל.
        על הספר שמעתי מפרופסור לפיזיקה שסיפר כי הוא וחבריו (פרופסרים למתמטיקה ומדעי החיים) סרקו את הספר בחפשם אחרי טעות חישובית או כשל לוגי ו….. לא מצאו.
        לא קראתי את הספר (אנגלית מדעית? הצילו!) וגם אם הייתי קוראת כנראה לא הייתי מבינה כלום. אבל זה לא עקרוני
        מסמכים תמיד אפשר לכתוב, לכל עמדה, כיוון, גישה ותיאוריה. כמעט לכל רעיון, גאוני או דבילי, אפשר להקים מערכת נימוקים הגיונית.
        לאמר שמשהו נכון כי מדען X אמר כך כמוהו כלאמר שמשהו נכון כי הרב Y אמר כך.
        גם אתאיזם הוא סוג של אמונה.
        התפיסה החילונית האמיתית היחידה היא ” אני לא יודע/ת” (יש חיים אחרי המוות? תשאלו גוויה) וכמה פעמים אנחנו מוכנים להודות שאין לנו מושג?

  22. butter cup

    שלום מיה .
    היום אני butter cup.
    היא נסיכה והיום גם אני.
    ואם אני נסיכה,הרי שיש לי נסיך.
    אמיתי.
    עם סוס ואברכיים,וכובע עם נוצה.
    פעם הייתי גם אופציות אחרות.
    נחמד להיות אופציה.
    כל יום הפתעה.
    נסיכה
    גוקר תובעני,
    אליס
    קיפוד.
    רוזנת
    או זונה.
    פעם,מזמן כתבתי:מי אמר שתיק מניות בבורסה,סיר מרק בצל
    וערמת בגדים מלוכלכים-הם יותר מציאות מאולם עטור ניברשות בדולח נוצצות,מוסיקה חרישית,רהיטים מעודנים ואנשים רוקדים עטויי מחלצות.
    ודאגלאס אדמס אמר גם על פיקצית העבר. ועל החיים.
    ועל המציאות.

    האם במציאות נסיך לא
    פוגש בנסיכה?האם הם חיים תמיד באושר ועושר?
    וכדי לייצר לנו אושר-על עצמינו אנחנו לא עובדים?
    [תרתי משמע]ואם אני עובדת על עצמי?
    עם או בלי משכנתא,אני מוכרתלעצמי משהו זמני?
    אוף
    נורא מדכא לחשוב על אהבה כמשכנתא.
    על אהבה מתה עטופה בתחריכ של פנקס המחאות.
    כן בטח מציאות.
    במציאות.
    הכל גם הצלחה גם כישלון.
    גם מאמץ לייצר את שניהם.
    כדי שמשהו ,כל משהו יצליח,עובדים עליו.
    אשליה
    מירשם לעוגה,
    קשר-זוגיות
    זוגיות היא לא מילה גסה.
    הרצון להיות נאהב ולאהוב
    הוא לא גס עוד יותר אפילו.
    ואפילו אני ,במעמדי, הנסיכותי,
    יודעת

  23. IDDQD IDKFA

    זה ממש נחמד איך שכולם כאן יודעים המון וקוראים המון ובטוחים המון ובדיוק בגלל זה המדינה שלנו נראית ככה. יש הרבה מהכל. יש את הנכים רגשית ואת הסינדרלות ויש כאלו שראו יותר מדי סרטים אמריקאים בילדותם. ויש כאלו שראו פחות מדי חיים בכלל וכו וכו וכו.

    הבעיה לידיז אנד ג’נטלמן היא שהחיים מורכבים יותר מאשר טורים מלאי שנינה באינטרנט.
    (פעם ראשונה שלי כאן וגם אחרונה.)
    בבקשה תפסיקו ילדים, הכל מסובך הרבה יותר ומתחיל בזה שהחברה שלנו דפוקה מהיסוד, שרוב האנשים הם בעלי מודעות עצמית של דגים, שמחנכים את הבנים לנכות רגשית, מה שעדיף אולי על פני זה שרוב הבנות בארץ גדלו על ב.ה 90210….
    אוי למה התחלתי בכלל אני לא יודע.

    תפסיקו לבקר באתר הזה ולהתפלסף ברמה הזאת כי זה נותן לכם אשליה של ידע ושל שליטה וידיעה של מה נכון ולא נכון. אתם מתעסקים באבני בניין של חברה, של תפיסת העולם וההכרה שלכם את המציאות אבל בגלל שאתם סתם אנשים מהשורה שלא באמת מבינים רמת הדיון הנמוכה גוררת אחריה את המציאות לרמה הזאת. בבקשה לא להעלב, גם אני עוד לא דוקטור. אני מחשיב את עצמי ללא מבין אבל אני גם לא הולך וכותב טורים באתרי אינטרנט מעוצבים ומנהל דיון רציני עלק.
    תראו איך רוב הדיון באתר הוא על סקס. נער בן 17 יכול להבין שמה שצריך לדעת כשהוא יוצא לדייט זה איך לרדת לבחורה. גם ככה אין שום חינוך ל”אומנות החיים” כך שבסופו של דבר רמת הדיון ה”בוורלי הילסיט” גוררת אחריה חיים כאלו. והבדיחה היא שלחסר מודעות אמיתית העולם הפוסט מודרני שלנו נראה מתקדם כאילו כל ילד בן 16 הוא מבין גדול ביחסים ובכלל בחיים.
    ילד בן 16 אכן ידען גדול מהסיבה הפשוטה והחותכת שכדי להשתלב בחברה שלנו רצוי שתהייה לא חכם במיוחד, בעל אוצר מילים מוגבל, מקבל מרות ובעל יכולת חיקוי של הסביבה.
    במקרה הזה הסביבה מעודדת מרד בעולם המבוגרים, באהבה במוסר… אבל בלי להציע שום דבר במקום. מה שהמרד הזה מציע האמת הוא את האתר הזה. דיון בשפת יום יום על כמה שאנחנו מודעים וכמה אנחנו דפוקים.
    כולנו ביחד בחרא הזה אבל בעצם כולנו בודדים.

    מה קורה כאן בכלל?!?!
    נראה לכם הגיוני בכלל לדון על נושא כל כך מורכב וחשוב אחרי קריאה של מאמר שהאורך שלו תלוי בכמות הבדיחות הרלונטיות לנושא שהכותבת יכלה להוציא ממוחה?
    הרי המאמרים כאן הרבה יותר “שנונים” מאשר רציניים.
    מה הולך כאן?!?!?!

    איפה אתם חיים!?!?!!
    יש שם מציאות בחוץ אנשים והיא קצת יותר מסובכת!!!!!

    ובואו אני אשתף אותכם בסוד. אני קצת שמח על הבלאגן עם הפלסטינאים.
    אולי זה יעיר את כולכם ותבינו שהחיים זה לא מסיבות סמים וזיונים.
    ולא אימיילים לחברים בדרום אמריקה.
    וכמו שהמדינה הזאת נראית מדינית ופוליטית ככה היא גם חברתית ולא במובן חרדים חילונים אלא אפילו במובן הבן לוקח בת. הכל מבקרו ובמיקרו קשור אחד לשני.
    טוב נמאס לי. אני יכול להמשיך כל הלילה ככה… . . ..

    .

    • אתה יודע,לא מזמן וגם עכשיו חשבתי כמוך.
      אין אפשר,איך אפשר להתעסק ב”קטנות”בתוך רעמי ההיסטוריה.
      אבל היא רועמת יום יום. גם בברגן בלזן ,נולדו ילדים.
      נירקמו אהבות אל מול הבילתי אפשרי.
      אנשים התאהבו,גם כשהלכו במידבר.
      התחבטו,ניהלו דיונים “רדודים”
      על עצמם,עם עצמם תהו חיפשו.
      וודאי שהדיון פה אינו ברמת הפוסט דוקטורט בשום נושא.
      כל עוד אין התלהמות,או פגיעה מכוונת ,הרי שנהדר שאנשים ואנשות מוצאים מקום לבטא,להתלבט ,להתווכח.
      לזרוק אבנים,אפשר גם בחוץ………………

    • אדון טפשון יקר, אני שמחה לנפנפף לנגד עינך בתיזה עליה אני שוקדת בימים אלו.
      מזה חודשיים שאני גולשת באתר והופתעתי לגלות רמת דיון כל כך פורה, אינטלקטואלית ומסקרנת. אנשים כמו אסתי, ההיא שהלכה, נורי, בועז כהן, פרחח וכו’ הם בטח *לא סתם אנשים מהשורה.*
      אתה בטח מסוג האנשים שמקשיבים לשלי יחימוביצ’ים למיניהם רק כדי לבנות לעצמך השקפת עולם מנומקת וייחודית. איך אומרים אצלינו, שיהיה לך בהצלחה.

  24. אכן כפי שציינו כאן למעלה ‘צרות של עשירים’. ואני בעוונותי כל שאני רוצה זה להתחתן איתו, והוא מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. להתחתן בשביל למסד את אהבה, ולא המשכנתא, הבית והגינה. כי החלום המזוייף הזה הוא הוא קודם כל רשת בטחון וסדר בבלאגן.
    שלוש שנים בעיר הגדולה ניו יורק והתמונה משתנה וההבנה הכי גדולה היא שהסדר בחלומות הוא לא יותר מאיזה טרמוסטט חברתי שמחזיר את המצב לסטנדרטים נורמליים. בכל הבלאגן של גברים שהם נשים, נשים שהם גברים, סמים, זנות ומחלות קיים עוד החלום ההוליוודי הצנוע על בית בפרברים.

  25. מושך סרדין

    מיה, תמימה אחת.
    אם לא תעיזי לקפוץ לא תלמדי לעוף.
    זה נכון בחיים וגם בזוגיות. זוגיות היא המלה הנכונה, לא אהבה. שותפות, אם את מתעקשת. אהבה זה בינך לכלב שלך, או לילד שלך, וגם לפעמים לבנזוג שלך. אבל בזוגיות יש גם כבוד, וחיבה, ואמון, וגם עמידה על המשמר.
    דווקא הגישה שהבאת היא הכי רומנטית כי היא דוחה את המציאות לטובת איזה אידאל לא קיים, ואז מכריזה “שברו את הכלים ולא משחקים”.
    ממה את פוחדת? שתצאי פראיירית? נו באמת. זה לא המכרז של המדינה, זה החיים שלך. ובחיים לפעמים מוותרים על משהו אחד כדי להרוויח משהו אחר.
    אבל את זה את צריכה לנסות כדי להבין. ולא נורא אם לא מצליח. תמיד אפשר להפרד ולנסות שוב. עדיף על לשבת בצד ולא לנסות בכלל.
    בכלל, מדענים טוענים שמבחינה גנטית אנחנו בנויים למערכות יחסים של 4 שנים (ראיתי בערוץ 8), ככה שאפילו הגנים שלנו נגדנו בסיפור הזה.
    אז מה?

    • ציון קורנפלקס

      תמיד היו הסרטים מהוליווד, המיופיייפים והשקריים – אי אפשר להגיד שעכשיו זה שונה, בגלל בוורלי הילס… תבינו: תירוצים לבגידות ולמערכות יחסים דפוקות ולחלומות לא ממומשים אפשר למצוא בכל מיני מקומות.

      אני בגישה של אסתי. אפשר להחזיק במערכת יחסים שוויונית ואוהבת, לאורך זמן, זה רק דורש סוג של ויתור מצד אחד, והבנה בנוגע לזוגיות מצד שני. גם סמים, אגב, היו כבר בשנות הארבעים. בהוליווד. וגם בשטח הגדול ביפו.

      כשרוצים למצוא נימוק למה לא להיות נאמן, למה לקחת קוקאין, למה להמשיך ולהיות שובניסט – אפשר למצוא את כל הנימוקים שבעולם בסרטים ובסדרות טלוויזיה, במדע ובפילוסופיה… והשאלה היא מה אני, את, אתה רוצים לעשות בחיים שלנו. ואם אנחנו רוצים באמת לחיות בהרמוניה ובשוויון עם האשה, לאהוב את הילדים וליצור איתם קשר חם וטוב, לזה אנחנו צריכים לשאוף.
      ולא חשוב מה מראים בסרטים

  26. מכל בליל האתרים, העיתונים, מוספי סוף השבוע והמגזינים נחמד לקרוא משהו שבעצם מבטא דיעה והרגשה שנדמה כי רק אתה המטומטם חושב כך. ואוי לי אם אפתח את הפה ויחשוב בקול על הסוגיות האלה – על “הזוגיות, ו”החלום”. מיד אחטוף מבט מזלזל מהאישה שלצידי או הרצאה בסגנון אקדמי “סמנריון הזוגיות לאן”.
    לצערי לא הרבה חושבים כך או לפחות לא מראים זאת (וזו בכלל סוגיה מהתחום הנפשי). קשה לשמור על הזהות האישית וללכת עם העקרונות הלאה ויהי מה. לפעמים זה כואב ללכת עם הראש בקיר. ובסוף עלולים להשאר לבד- אינטיליגנטים בעלי מודעות עצמיתאך גם צינים ולא פחות מדאיד מ מ ו ר מ ר י ם. ותודו שזו הרגשה כי מבאסת שיש.
    כמעט שכחתי. יופי של טור.

  27. בילבי

    התחתנתי לפני שבוע!
    ועד לפני החתונה עדיין לא הייתי בטוחה שאני מתחתנת עם הבן אדם הנכון
    מי זה הבן אדם הנכון?
    תמיד זה זה שנמצא לידך אבל הוא לא שלך.
    ולמה ?? כי את רואה אותו בקטעים קטנים רגעיים ולא משמעותיים
    אז תמיד הוא הכי שווה והכי חתיך והכי מושך והיית מוכנה באותו רגע לבגוד בכל הערכים שלך בשבילו
    איך קוראים לו??
    השם שלו משתנה כל הזמן – כל פעם זה מישהו אחר
    אבל מה אני מקשקשת מה שרציתי להגיד זה שהאושר לא קיים באידיליה הגדולה שמטפטפים לנו בכל סדרה טלויזיה מטופשת – כן !!! גם בעיר הגדולה…
    האושר נמצא שם כל הזמן – ברגעים הקטנים
    בזה שהוא מכין לי ארוחת בוקר ובזה שהוא דואג לי ובאיך שהוא מסתכל עליי כשאנחנו שוכבים
    שם האושר
    ומה מפחיד אותנו כל כך?
    העובדה שאנחנו חיים אותו ולא מרגישים אותו
    כי השגרה של החיים גורמת לנו לחפש הרפתקאות ומריבות ודברים חדשים ומושכים
    זה לא שאני אקום בבוקר מחר ו- “אופס” “הארה” – הנה אושר – נעים מאוד
    לא !
    אבל לפעמים כשאני בוכה על מר גורלי אני מנסה להתעודד ככה
    תנסו.

  28. ובכן, החלום ושיברו.. ובעצם מה כל כך רע בנסיך על סוס לבן? מה כל כך רע במצב אוטופי? מה כל כך רע לנו בטוב המושלם הזה?(שכולם מחייכים ומקסימים ומוצלחים..)
    כן, אפשר לבעוט, ולשבור את הכלים, ולפעמים זה אפילו כיף להתפרע ככה ולהרגיש כמו- ” מורדים” כאלה ששומעים גיטרות עם מלא דיסטורשן.
    צריך גם את זה וגם את זה, ובעצם כל מה שרק נרצה -מותר.
    האמת היא, שמגדלים אותנו כמו בובות ברבי קטנות, וכשאנחנו גודלות אנחנו מצפות למצוא מסביבנו את אותה התפאורה שהקיפה את סקרלט ב-“חלף עם הרוח”. והיא לא שם.
    אני הייתי שמחה אם היא היתה שם, אבל מה רע בליצור לעצמך את התפאורה שלך?
    ואם התפאורה שאתה חי איתה היום- או הנסיך שאתה חיה איתו היום, לא נחמדים מספיק בעיניך, אז קומי ותמצאי לך תפאורה ונסיך אחר.
    ומה רע כל כך במשכנתא?- כן זה יוצר מחוייבות, ומסגרות,אבל בסוף יש לך, ולנסיך שלך בית משלכם!
    ועל זוגיות, חמודה צריך לעבוד, אין אפס אם רוצים להשיג משהוא שעובד, ומצליח, צריך לשפר אותו כל הזמן, ולשבח אותו, אחרת זה הופך להיות סתם תבשיל שפעם מאוד אהבת, והיום, זה סתם עוד שהוא למלא בו את הבטן.

  29. אני לא יודע אם קראת את “אמנות האהבה” מאת אריך פרום אבל זה בערך הכיוון. אהבה זה לא דבר שצונח לך יום בהיר מהשמים. אהבה זה דבר שצריך להתאמן עליו ולהשקיע בו כמו בכל דבר אחר. קראתי חלק מהתגובות לגבי רוק או פופ, לא ממש רלוונטי לדעתי.
    באמנות האהבה החלק הראשון (והקל יותר להבנה) מדבר על זה שהאהבה היום ממוסחרת כי זה אופי העולם שלנו. כל אחד מחפש את ה”חבילה” שמתאימה לו או לה.
    לדעתי הגישה היא להשקיע את הלב והנשמה באהבה, לא לפחד לקבל שזה בעצם הדבר הכי חשוב. אהבה זה המון דברים אבל כשמשקיעים (וזה בדוק) זה רק נהיה יותר טוב.
    אני את אהבת חיי מצאתי ומיום ליום האהבה ביני לבין זוגתי מתחזקת עוד קצת ולו מכיוון שאנחנו לא פוחדים לדבר על הכל לא פוחדים לתת ולא חוששים לקבל מהצד השני תמיכה, הערה, חיבוק או נזיפה.
    בלי פוזה או כאילו אנחנו פשוט אנחנו עד הסוף בכל דבר והכי חשוב אנחנו ביחד!

  30. “לא, מיין שאץ,” (אוצרי) הוסיפה פאני פולה. “אין שום אדם שמעורר בלבי כבוד יותר מאשה עצמאית… לא משום שאני… הא, לא, ליבס קינד! (חביבתי) לא מן הסיבה שאת חושבת… ותקשיבי טוב למה שאומרת לך אשה זקנה: הנשים זה לא מטריאל בשביל להתחתן.
    הן עשויות מחומר שביר מדי! בשביל זה הן נשברות פעם אחת- ואחר כך- נגמר…”

    מיה עמדה שעה ארוכה ללא ניע ליד הדלת, מאזינה בחרדה לדברים שהבינה אך לא ירדה למשמעותם, אלא שחקקה אותם בתוכה, כדי לפענחם ביום מן הימים, כאת שאר הדברים…

    “אז מה עושים… פאני פולה?” אמרה שושנה בכאב ומשכה באפה.”אז מה, באמת, עושים?”

    “מה עושים? שום דבר לא עושים! איש עוד לא מצא מה עושים! הריבונו-של-עולם איבד את כח ההמצאה, אלא שבורא לו תמיד נפשות חדשות, שאינן יודעות את הסיפור הישן, וכך עד שבעים לומדים שכל ומתים טפשים…
    לא, לא, ילדתי. אל תקשיבי לאשה זקנה, פטפטנית, שלא הצליחה בחיים… את הרי תינוקת בת עשרים… ויש לך לחיים מלאות דם, עוד תחטפי לך חתיכת -אושר א מ י ת י ת ותזללי ממנה… אצלך זה יהיה א ח ר ת…”

    (ברקיע החמישי/ רחל איתן)

  31. תשמעי, אני בהחלט נחשבת צעירה (רבים אמרו שצעירה מדי לנישואין, אבל כשהרהרו בנושא והגיעו למסקנה שאין מצב שנכנסתי לעניין בקלות ראש וללא ה-סיבה, קפצו מהעץ והגיעו לחתונה), וככזו אני עדיין מאמינה בכמות מדודה של רומנטיקה דביקה וקלישאות על אהבה וזוגיות, אך באותה נשימה אני מסוגלת לומר גם “משכנתא”, “כביסה” ו”אוברדרפט”. זה ממש לא סותר לדעתי. רבים לפני מימשו את נוסחת הביניים ורבים אחרי עוד יממשו. זה עובד בכלל לא רע העניין הזה, שאני אוהבת לקרא לו “מציאות”, הכל תלוי מי מפעיל אותו. אצלנו, גם במצב טרום-צהריימי עם לוק של מטאטאים וארומה צהבהבה-ירקרקה, אנחנו מאוהבים ומאושרים. הכי חשוב לזכור תמיד שמאחורי גוש הג’יפה מסתתר/ת ה”שווה” מהאלבום של החתונה. הרעיון הוא לזכור את זה גם בעוד 30 שנה עם 3 ילדים ומשכנתא. אם שכחת, או שהזכרון לא בא לך בקלות, רק אז לדעתי את/ה בבעיה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *