סיפור קצר: "גיא התחיל לדגדג אותה. רונה התעצבנה ותוך כדי צחקקה ללא שליטה, מה שגרם לה להתעצבן עוד יותר"

קפה של בוקר

אחרי שהצליחה להירדם רק בשלוש לפנות בוקר בלילה הקודם, רונה ייחלה לעצמה בוקר של התענגות מתחת לשמיכה. סוף סוף חופש אמיתי אחרי כל הנקיונות, הלחץ בעבודה וארוחות החג המסעירות שיכולות לדפוק את הראש לכל אחת. גם בלי יין הפטישים. לא היה לה מושג מה השעה כשהרגישה שמישהו עורג לישבנה. רונה העדיפה להמשיך לישון וקיוותה שמי שלא עושה את זה, פשוט יניח לישבנה הרדום. אך זה המשיך והתעקש וככל שהיא ניסתה לצלול לעמוקים של השינה, היד העוגבת העדיפה להמשיך לחפון את עכוזה.
“תעזוב לי כבר את התחת, גיא!”, אמרה באסרטיביות מאוד לא סקסית עם קול מחוספס של בוקר.
“נו, לא בא לך?”, הוא שאל בקול של אחד שכבר ער לפחות שעתיים ורק מחכה שהבחורה שלו תתעורר מהשינה העמוקה.
רונה רק סובבה את פרצופה ואספה ביחד את ישבנה לצד השני של המיטה. החדר היה חשוך, קריר ולא היה דבר שיצליח להקים את עצמה מהעמדה הנוחה שהכינה לה. אפילו לא סקס ראוי.
“מותק, אולי ניסע לאנשהו?” גיא ניסה טקטיקה אחרת.
“אין מצב,” ענתה בשקט וקיוותה שלא תתבקש להוסיף עוד מילים.
“נו, מה `כפת לך? תקומי, תצחצחי שיניים ונצא לטיול. המון זמן לא עשינו את זה,” התעקש.
כן, גם המון זמן לא קטפנו תפוזים, הלכנו לים או דיברנו על תולדות הג`יהאד. לכל דבר יש את הזמן שלו ועכשיו זה זמן של כלום, חשבה לעצמה. מכיוון שמדובר היה במחשבות ארוכות מדי, רק ענתה: “לא רוצה” ועצמה עיניים בחוזקה, מנסה לשמר את השינה שהוטרדה.
“יאללה, בואי עצלנית,” ענה והחל למשוך את השמיכה. זו סירבה בכוח ומשכה לכיוונה. גיא התחיל לדגדג אותה. רונה התעצבנה ותוך כדי צחקקה ללא שליטה, מה שגרם לה להתעצבן עוד יותר שהוא הצליח להרוס לה בוקר של שינה.
“נו, די כבר!!!” צווחה לעברו.
“אז תקומי,” הקשה.
רונה, שהבינה שלא תוכל להימלט מהסצינה העקשנית שתקפה אותה ומהעובדה שדווקא הבוקר החליטה לצוץ האישיות המטיילת הרדומה של בן זוגה, הקימה את עצמה בכוח. כששיערה נוחת על עיניה, חולצת פיג`מה מרופטת נתקעת בחלקה בתוך מכנסי הפלנל, הלכה בעצבים לכיוון השירותים.
בזמן הזה, גיא הכין את כל מה שצריך לטיול הקצר: סנדביצ`ים, מפות ודיסק לדרך.
“לאן נוסעים?”, שאלה רונה תוך כדי צחצוח שיניים.
“פשוט תתלבשי ונראה,” ענה.
רונה שמה על עצמה גופיה לבנה, טרנינג אפור, נעלי אצבע, אספה את שיערה ברישול והתארגנה על קרם הגנה תוך כדי שהיא מתנשפת בחוסר סבלנות.
“זה מה שאת לובשת?” שאל אותה גיא.
“כן, זה מה שאני לובשת!” ענתה והבהירה שאין כאן מקום לדיון.
חצי שעה לאחר מכן, רונה (לבושה בשרוואל בורדו מאוורר, סנדלי מטיילים ואותה גופיה) וגיא נכנסו לסוזוקי הקטנה והחלו את דרכם.
היציאה מתל אביב הייתה חלקה. הכבישים היו די פנויים ורונה נהנתה ממשב הרוח שליטף את פניה. הרדיו השמיע מנגינות נעימות שהביאו אותה לזמזם כאדם מאושר נטול דאגות. מדי פעם, גם היו כמה כאלה שגרמו לה לצווח מאושר.
“I Know someday you’ll have a beautiful life. I know you’ll be a star, in somebody elses sky… but why why why can’t it be mine?”
שרה בקול את פרל ג`ם וגיא רק הביט בה בשקט. מדי פעם העביר יד מלטפת על ברכיה. הם בקושי דיברו. היה קסם באוויר שנדמה היה שהם מבינים אחד את השני מבעד לשתיקה הנינוחה.
הסוזוקי עברה את זכרון יעקב והצפינה.
“אז לאן נוסעים?” רונה שאלה כשהיא שעונה על החלון כמו כלב שמקרר את עצמו ברוח.
“חשבתי על הר תבור. אומרים שיש שם כנסייה יפה למעלה,” ענה.

רונה הוסיפה לשתוק. זה לא באמת שינה לה לאן נוסעים ודווקא שמחה על ההתעקשות של הבוקר. כמובן שלא הודתה זאת בפני גיא ורק המשיכה לזמזם. כשהרדיו התחיל לעשות קולות של שלג, הפעילה את הדיסק החדש של ניל יאנג והתענגה.
הסוזוקי עלתה על כביש 65, עברה את צומת גולני, נופפה לשלום לעפולה ונכנסה היישר לכפר דבורייה, דרכו הגישה להר תבור. אוטובוס של תיירים המתין במורד הדרך. חבורה של כסופי שיער בני 50 מאובזרים בבקבוקי מים גדולים, אפים אדומים וגרדרובות של מטיבי דרך קידמה את פניהם של רונה וגיא. בזמן שקבוצת התיירים עשתה דרכה מעלה בהליכה, אלו בחרו בדרך הגלגלים. עוד סיבוב ועוד סיבוב לכיוון ההר הגבוה. העליות מסוכנות ורונה מצאה עצמה נאחזת בידית הדלת כל עת שהגיעו לפינות החדות.
“נראה לי שיש לי פחד גבהים,” אמרה והשתנקה מאימה.
“אבל תראי איזה נוף יפה, רק תסתכלי,” אמר לה גיא.
רונה זרקה מבט ורק חשה את מהירות ההתרסקות עם המכונית היישר אל תוך אוטובוס התיירים. כשהרגישה שהקרקע מתקרבת אליה בקצב מפחיד, העדיפה לעצום עיניים. גיא הביט אליה וחייך לעצמו.
חלפו עשר דקות נוספות של נסיעה בסיבובים ו-588 מטר מעל פני הים עד שהגיעו לחניה גדולה, שם כבר החנו מספר רכבים שהקדימו אותם.
כשהגיעה למעלה, יכלה רונה להביט מטה חסרת פחד מהתרסקות אל תוך אוטובוס תיירים של בריטים ששותים תה בצהריים. הנוף היה מרהיב. ירוק ועוד ירוק. הרכבים נראו כמו צעצועים שנוסעים אחד אחרי השני. גיא חיבק אותה מאחור וכל שרונה חשבה לעצמה זה כמה ברת מזל היא. אה, וכמה זו תמונה קלישאתית של זוג. בדרך כלל שנאה רגעים של קודאק, אך הפעם, הודתה על כך.
בשעה שתיים, נפתחו השערים של הכנסייה הקתולית המפוארת שנבנתה על פסגת ההר. זוג צעיר עם ילדה צהובה המתין ביחד עם רונה וגיא. הבלונדינית הקטנה שעשעה את עצמה בקפיצה.
“אחת, שתיים… שלוש,” אמרה בקול מתקתק ובספירה לשלוש, אביה אחז בה עת קפצה. חמש פעמים קפצה הזאטוטה.
“עכשיו תספרי עד עשר ובעשר תקפצי,” אמר לה אביה שניסה על הדרך להעניק לה שיעור חינוך קל. ככה זה עם ההורים, חשבה רונה. הקטנה העריכה את השיעור, אך מצאה שלקפוץ ב”שלוש” עוד עשרים פעמים הרבה יותר מהנה.
בשתיים בול, השערים נפתחו.
“הקתולים האלה מדייקים,” אמרה רונה לגיא והשניים נכנסו, ביחד עם האורחים לכנסייה המפוארת. שקט. הד מטורף. תקרה מעוטרת. כניסה אל ממלכה שונה. “אלו המלאכים של אלוהים,” הורים לחששו לילדיהם.
“למה אין כאן רב?” שאל איזה קטן את הוריו.
“זה קצת אחר כאן,” ענו הוריו בלחישות ורונה תהתה אם ביציאה, הם יוסיפו את ההסבר או יחתמו בכך.
בזמן ששאר המבקרים בחנו כל פינה בכנסייה, גיא משך את רונה הצידה. הם נעמדו על אבן שמשקיפה על האיזור. הרוח ליטפה את פניהם. גיא הביט ברונה ולפתע כרע ברך. רונה לא הבינה מה קורה לרגע והרגישה את ליבה פועם בחוזקה. ממש כמו של גיא.
“רונקי,” הוא קרא בשמה וקולו קצת רעד.
רונה הייתה המומה בכדי לענות. נצבעה כולה באדום והחליפה צבעים ללבן והייתה יכולה להישבע שהיא גם קצת ירוקה פתאום.
“רונה,” הוסיף לקרוא בשמה כשהוא מכניס ידו לכיסו ומוציא קופסה קטנה.
רונה עצמה עיניים.
“רונה,” שמעה שוב את שמה.
כשרונה פקחה עיניה, הרגישה שמשהו חופן את ישבנה. ויקטור, החתול הכי שמן בשכונה שהיה שלה כבר חמש שנים, מצא לנכון לנוח בדיוק שם. רונה הביטה סביב בעיניים מכוסות שינה ולא מצאה דבר מלבד ויקטור הפרוותי שמסרב להתפנות. בידה האחת העיפה את המתנחל החוצפן מעכוזה ובשניה שפשפה עיניה כשהיא עוד נפעמת ומעורערת משהו, התעוררה רונה. הוסיפה מים לקומקום והמתינה בסבלנות עם חיוך מהול בעצב לקפה שיגיע.

תגובות

  1. עצוב משהו..

    לא אהבתי.

  2. אלעד כליפזדה

    יפה ועצוב…

  3. סיפור מעניין,כתוב טוב

  4. יש בזה משהו פאתט.. הרווקה הנצחית שחולמת על הצעת הנישואין האולטימטיבית.. קצת שחוק.
    חבל שלא היתה רמיזה למי היה הבחור בחלום-פנטזיה? מישהו מהעבר הרחוק? הקרוב?
    קצת מפוספס, עדיין נחמד.

  5. מישהי מהצפון

    סיפור לא אמין ולא מעניין, גאילו בכח ניסו לעניין אותנו..
    ובכלל – כשבאים מכיוון ת”א להר תבור- לא עוברים בצומת גולני, וגם הנכיסה להר תבור היא לא מהכפר דבוריה אלא מכפר שיבלי..

  6. שמנדוזה

    אני דווקא אהבתי. במקום לחשוב על הסיפור כעל חלום שלא התממש ניתן לחשוב עליו כעל הצעת נישואין שנענתה – באומץ לב – בשלילה, ועל ההתמודדות הכואבת שבאה לאחר מכן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *